שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף 19.12.2013
מוסף 19.12.13

מה שומע הילד שלנו כשאנחנו מחבקים אותו?

כך משפיע האופן שבו אנחנו נוגעים בתינוק בשנת חייו הראשונה על האדם שהוא יהיה כשיגדל

אנחנו במשחק תפקידים. ד"ר דנה שי היא האמא, אני התינוקת. היא נוטלת את כפית הקפה שלה, נשענת על הכיסא לאחור במין תנוחה רפויה ומתפנקת ומנערת באגביות את הכפית שלה גבוה, ליד ראשה. 'בואי, רוצה לשחק עם זה?', היא שואלת אותי.

 

הגיחוך בסיטואציה ברור. זו לא הזמנה שעושה חשק או שאפשר להיענות לה. ואז היא רוכנת קדימה ומנערת במהירות מעצבנת את הכפית ליד העיניים שלי. אני מתקשה להתמקד בה. לו הייתי תינוקת כנראה הייתי מתעצבנת ובוכה. "בהתחלה למעשה אמרתי לך 'בואי אליי, שחקי איתי בתנאים שלי, תתאימי את העולם שלך לשלי'", היא מסבירה בסיום הצגת התכלית. "אני כאילו מזמינה אותך לשחק אבל לא באמת, כי המרחק גדול מדי. אחר כך, כשקירבתי את הכפית, המרחק היה קטן מדי, את בכלל לא היית מסוגלת לראות את הצעצוע ולחקור אותו".

 

"אין דבר כזה 'אני לא אהיה כמו אמא שלי'. את המגע והתגובות שלנו מנחים כוחות חזקים, והדרך להשתנות היא טיפול שמחזיר את ההורה לקשר שבו קשובים לו ופנויים אליו. רק זה יהפוך אותנו לפנויים לילד שלנו" "אין דבר כזה 'אני לא אהיה כמו אמא שלי'. את המגע והתגובות שלנו מנחים כוחות חזקים, והדרך להשתנות היא טיפול שמחזיר את ההורה לקשר שבו קשובים לו ופנויים אליו. רק זה יהפוך אותנו לפנויים לילד שלנו" איור: אורי רוזביץ

 

מה עובר על תינוקת בסיטואציה כזאת?

"היא מאותתת ומנופפת ומתכווצת ומסתכלת לכיוונים אחרים - אבל לא שומעים אותה. היא לא זוכה לתגובה. הנזק הוא שהיא לומדת שהעולם לא קשוב אליה, ושהיא לא יכולה לסמוך על אמא שתעבוד בשבילה. היא גם לא מפתחת את האמונה הבסיסית שהיא יכולה לעשות דברים. יש אנשים שאומרים תמיד 'אין מה לעשות', ויש כאלה שאומרים 'אני אלך ואעשה ואשנה', וההבדל בין שני הטיפוסים נובע משם, מחוויות הינקות. כשמתייחסים אליהם, תינוקות לומדים שהם יכולים לשנות את העולם. זה נצרב בזיכרון הסומטי שלהם ומשפיע עליהם".

 

הפסיכולוגיה המקובלת עשתה הון מאבחון וטיפול באמצעות מילים ושיחות. בגיל הינקות, שבו עוד לא מדברים או מבינים מילים, היא בוחנת טון דיבור, הבעות פנים וקשר עין - שהיעדרו הוא החרדה של כל הורה. אבל ד"ר דנה שי, מנהלת היחידה המחקרית במכון לקשר הורה־תינוק שבבית הספר לפסיכולוגיה במרכז הבינתחומי, בחרה להתמקד דווקא בהשפעתה של התקשורת הלא מילולית על תינוקות. היא שאלה ידע מעולם הטיפול בתנועה לעולם הפסיכולוגיה, והוכיחה לראשונה שהאופן שבו הורים מתקשרים פיזית עם התינוקות שלהם משפיע על התפתחותם. אם ההורים לא יודעים להתאים את המגע שלהם לצורך של התינוק באותו הרגע הם פוגעים ביכולת ההתקשרות שלו (attachment), והוא עלול לגדול להיות אדם חשדן, שאינו מאמין שיש לו גב ושהעולם הוא מקום אמין שהוא יוכל להצליח בו.

 

"מה שחשוב בשנה הראשונה לחייו של התינוק הם הדברים הלא מילוליים, שבאים לידי ביטוי בקול ובתנועה", אומרת שי. "תינוק לא מדבר בשנה הראשונה לחייו, ונפגש עם הוריו בתנועה. החוויות והרשמים התנועתיים שלנו מהגיל הזה מתקבעים בזיכרון הרגשי והסומטי שלנו בצורה עמוקה מאוד ובלתי מודעת, ומשפיעים על ההתפתחות שלנו בדרך שקשה לשנות — יותר ממילים בגיל שבו אנחנו מסוגלים להבין אותן. המידה שבה הורה קשוב למה שהתינוק מסמן לו בתנועות משמעותית מאוד לצמיחה ולהתפתחות שלו ולביטחון שיפתח ביכולת שלו להשפיע על העולם".

 

אינטואיטיבית זוהי מחשבה שחולפת במוחם של הורים. אב נרגז שתופס חזק את היד של בנו יודע שיש לזה משמעות שהמילה "חמודי" לא יכולה לטייח. אמא שאומרת שהיא מקשיבה, אבל מלטפת את הראש של בתה בפיזור דעת כי כולה מרוכזת בטלפון הנייד, יודעת שהתינוקת יודעת שהיא משקרת ושעלול להיות לזה מחיר. ברור לנו שהמגע שלנו אומר משהו, ושהוא חזק יותר ממילים. שום התנצלות לא תרכך סטירה צורבת, כפי ששום נזיפה לא תשכיח ליטוף אוהב.

 

שי. "כשעמדתי להפוך לאם כולם הניחו שאני כבר יודעת הכל" שי. "כשעמדתי להפוך לאם כולם הניחו שאני כבר יודעת הכל" צילום: עמית שעל

 

ילדה בחנות צעצועים

 

גם לדנה שי היה ברור שהנפש מושפעת מהגוף, ולכן כשלמדה פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב צרמה לה ההתעלמות של המקצוע מהדרך שבה מגע, תנועה ופעילות משפיעים על הנפש. היא נרשמה ללימודי תרפיה בתנועה, שהשלימו לה את החוליה החסרה ועוררו את הרצון להעמיק יותר. אז שי ארזה מזוודות ונסעה למרכז אנה פרויד בלונדון - מרכז הוראה וטיפול בילדים שנקרא על שמה של המייסדת, בתו של זיגמונד פרויד וחלוצת הטיפול הפסיכואנליטי בילדים. המרכז נמצא בבית ויקטוריאני בשכונת המפסטד, מול הבית שהתגוררה בו פרויד עם אביה בשנות חייו האחרונות. "זה מקום מעורר השראה שיש בו המון פעילות מחקרית וקלינית", אומרת שי בעיניים בורקות. "הייתי כמו ילדה בחנות צעצועים".

 

הצעצוע העיקרי ששיחקה בו שם היה מנטליזציה, תיאוריה שפיתח פרופ' פיטר פונגי, מנהל מוסד אנה פרויד. התיאוריה מקפלת בתוכה את היכולת להבחין בינינו לבין אחרים, ואת ההבנה שהמוטיבציות, הציפיות, המחשבות והרגשות שלנו שונים מאלה של בני הזוג, החברים, הבוסים והתינוקות שלנו. "לך ולי יש תודעות נפרדות", היא מסבירה. "את לא יודעת מה שאני יודעת, יש לנו זיכרונות שונים, חוויות שונות, ולכן יכולות להיות בינינו גם אי־הבנות ואי־הסכמות. המנטליזציה מארגנת את האישיות שלנו ואת ההתנהלות שלנו בעולם. היא נותנת לי תחושה של שליטה פנימית וארגון, כי אני יכולה לנבא את ההתנהלות שלי ושל אחרים, ולכן אני יכולה לווסת את עצמי רגשית. זו יכולת מאוד מורכבת ומשמעותית בחיי היומיום שלנו, והיא מאפשרת לנו לתפקד בעולם. ההנחה היא שהיכולת הזאת מתפתחת ביחסים ראשוניים בין התינוק לבין מי שמטפל בו.

 

"תינוקות וילדים לומדים את היכולת הזאת מהדרך שבה ההורים שלהם מתייחסים אליהם. נניח שאת תינוקת ואיבדת בלון. אמנם בלון זה שטויות, יש אלף בלונים ומחר תאבדי עוד אחד, אבל אני כאמא יכולה להבין שמנקודת המבט שלך הבלון חשוב וצריכה להגיב בצורה שתיתן פשר ותוקף לרגשות שלך, תחושה שאני עוזרת לך, ואז להעביר אותך מהמקום השלילי למקום חיובי יותר. זו יכולת מאוד חשובה בהורות".

 

חשוב להדגיש כבר עכשיו שהיכולת הזאת מיוחסת למטפל העיקרי (prime caregiver) בתינוק. בדרך כלל הכוונה להורים - ובעיקר לאמהות שבפועל נמצאות יותר זמן עם התינוק - אבל זו יכולה להיות גם סבתא שמגדלת את הנכד או המטפלת שנמצאת איתו ברוב שעות הערות שלו. "הכוונה למי שמטפל, לאו דווקא להורה הביולוגי", אומרת שי, "אבל גם זו שאלה. היום מדברים על התקשרות פרה־נטלית (טרום לידה), ועל האופן שבו התהליכים הרגשיים שאשה עוברת בהיריון מנבאים את הקשר שלה עם התינוק אחר כך. אני כן מאמינה שהקשר בין ההורה לתינוק מתחיל כשהוא עובר, גם ברמה הפיזיולוגית וגם ברמה הרגשית, וזה מתקשר למנטליזציה ההורית".

 

כששי הצטרפה לאנה פרויד, נהגו לבחון שם את המנטליזציה המילולית, כלומר את המילים שבהן הורים בוחרים כדי לתקשר עם ילדיהם. שי היא חלוצת חקר המנטליזציה הלא מילולית. "כל מה שלמדתי עד אז התכנס לשאלה איך המפגש התנועתי בין הורה לתינוק והמידה שבה הוא קשוב למה שהנפש של התינוק מסמנת לו דרך תנועותיו משמעותיים לצמיחה שלו וליכולתו להרגיש בטוח.

 

"עשיתי במהלך הלימודים תצפית בגן ילדים, וכבר הדרך שבה האמהות הורידו לילדיהן את המעילים בכניסה לגן סיפרה לי המון על המנטליזציה שלהן", היא משחזרת. "הילד מגיע לגן, הוא מתלהב, הוא רוצה להיכנס מהר ולשחק, ואמא יודעת שהיא צריכה להוריד לו את המעיל. האופן שבו היא עושה את זה משמעותי מאוד. אולי היא תחזיק אותו ותמשוך את המעיל בכוח; אולי תתכופף אליו, תגיד לו משהו ותוריד את המעיל תוך כדי שהוא הולך; אולי היא תעודד אותו להוריד בעצמו. יש כל מיני אפשרויות, וכל אחת היא חוויה גופנית ורגשית אחרת לגמרי".

 

 צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

להקשיב לילד ולהגיב בהתאם

 

בתואר השני ובדוקטורט שלה פיתחה שי מערכת שמקודדת את איכות התקשורת הלא מילולית של ההורים, וקראה לה PEM (ראשי תיבות שלParental Embodied Mentalizing, מנטליזציה הורית גופנית). PEM נבדק כאשר ההורה והילד משחקים, ולא במהלך פעולה פונקציונלית כמו החלפת חיתול או מתן תרופה, שצריך לעשות גם אם לא רוצים. בתצפית שי אינה יושבת עם "רשימת מכולת" רצויה של התנהגויות, כי אין כזאת. השאלה היא אם ההתנהלות הפיזית של ההורה מתאימה לצרכיו של התינוק באותו רגע.

 

את התקשורת בין ההורה לתינוק בשנתו הראשונה מדמה שי למין ריקוד של סימנים: אבא מציע משחק, התינוק יכול לשתף פעולה ולגרגר בהנאה או לבכות ולנסות להתרחק כי הוא עייף ולא רוצה לשחק עכשיו. התנהגותו של האב נמדדת בתגובתו ובשאלה אם יש לו מנטליזציה גבוהה מספיק להיענות לצרכיו של התינוק בריקוד הסימנים הזה. האם יתעקש על משחק אף שהתינוק מאותת כי אינו מעוניין בו, ייתן לו להירגע לבד או יעזור לו להירדם?

 

"אני לא מסתכלת על מה שהאם עושה, אם היא מחבקת, מנשקת או מלטפת. השאלה היא איך - כי זה מה שחושף את האיכות הרגשית, את היכולת שלה להתאים את עצמה לתינוק שלה עכשיו", מסבירה שי. "אולי אני מנשקת את התינוק שלי כל הזמן, אבל הוא לא אוהב את זה? אולי כשאני מפתיעה אותו בתנועה מהירה כדי לנשק אותו, הוא מנסה להתרחק, ואני לא מקשיבה לו ומנסה לנשק אותו שוב ושוב, ואז החוויה המצטברת אצלו שלילית? ייתכן שבשבילו נשיקה היא לא חוויה נעימה, והוא מרגיש שהוא לא מצליח לתקשר טוב עם העולם, שלא קשובים לו".

 

אין פה אפשרות רעה או טובה באופן כללי. השאלה היא איזו אפשרות הכי מתאימה לילד באותו רגע.

"נכון, וזה חשוב מאוד, כי הרבה אנשים חושבים שמנטליזציה הורית אומרת שאת קשובה מאוד לילד והולכת אחריו. בארץ במיוחד זו בעיה קשה מאוד. אם התינוקת שלי מושכת לי בשיער ואני נותנת לה לעשות את זה ומתעלמת מהאי־נוחות שלי, פשוט כי כך היא רוצה, אז איך היא תלמד שיש אותה ויש אותי או אנשים אחרים ושאני לא מוכנה לקבל הכל? חשוב מאוד שההורה ינכיח את עצמו".

 

זה השלב שבו שי מגלמת את תפקיד האמא הסופר־נוכחת והופכת אותי לתינוקת בלתי נראית בעיני אמה. הסיטואציה מאוד לא נעימה לי, גם כמבוגר. קשה להבין למה אמא תציע לתינוקת שלה משחק בלתי אפשרי או תנסה לכפות עליה משחק כשהיא מסמנת נואשות שהיא רוצה הפסקה. "אפשר יהיה לגלות את זה בעבודה טיפולית מעמיקה", אומרת שי. "כעיקרון מנטליזציה היא ההפך משליטה. הורה בעל מנטליזציה גבוהה מבין שהוא לא שולט בילד ולא יכול להחליט בשבילו מה מעניין אותו. בואי ניקח ילד בן שנתיים שחווה התקף זעם בסופר, וכל מה שההורה רוצה לעשות זה למות. הורה שהמנטליזציה שלו נמוכה ירצה לשלוט בסיטואציה בכוח. הוא יגיד 'תפסיק לבכות תכף ומיד! תפסיק עם זה!'. הורה בעל מנטליזציה יותר גבוהה ינסה להבין מה עורר את ההתקף, אף שכל הסיטואציה מפדחת ומתישה אותו. אבל הוא מבין שזה לא בשליטתו".

 

לאורך הראיון שי נותנת דוגמאות רבות לפעולות הוריות בסיסיות ויומיומיות, שחלקן נעשות באופן אוטומטי, כלאחר יד, אבל עשויה להיות להן משמעות עצומה. "זה בא לידי ביטוי בכל דבר. למשל, איך אני מאכילה את הילד: האם אני מגישה לו כפית לפה במהירות, לאט או בהדרגה? אני משתהה עם הכפית על השפה או מנסה לדחוף אותה בכוח פנימה? כמה זמן אני מחכה בין ביס לביס? או איך אני מברישה את השיער, מחתלת, רוחצת? התצפית במחקר היא על משחק חופשי. אני מסתכלת אם המשחק מהיר או אטי, אם הוא קרוב לגוף התינוק או רחוק ממנו".

 

דוגמה אחרת היא משחק בספר. תינוק בן חצי שנה אינו קורא כמובן ואינו יודע שבעברית הוא אמור לדפדף מימין לשמאל, אז הוא מעביר את העמודים מאיפה שיוצא לאן שיוצא, מלקק, נוגע. "יש הורים שירחיקו ממנו את הספר, יגידו 'לא' וידפדפו במקומו", אומרת שי. "חלק מזה יהיה הניסיון להגיד 'אני שולט'. אחרי אינטראקציה לא טובה כזאת אנחנו יכולים לראות את התינוק מבקש למצוץ אצבע או לקחת מוצץ ולהירגע, שזה סימן חזק מאוד שהוא מנסה לקבל את השליטה לידיו ולהרגיע את עצמו — וגם זה עלול להיות מאיים עבור האם. במצב האופטימלי אמא תבין שהתינוק שלה לא מווסת והוא צריך להרגיע את עצמו. אבל אמא שה־PEM שלה נמוך מאוד תוציא לו את המוצץ מהפה בכוח. היה תינוק אחד שכל הגוף שלו נמשך אחרי אמא שמשכה את המוצץ, וזה ה־PEM הכי נמוך שיכול להיות".

 

 צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

למה שהיא תמשוך לו את המוצץ ככה?

"יכול להיות שהיא לא אוהבת שהתינוק מראה לה שהוא יכול קצת להסתדר בעצמו, שזה מאיים עליה. יכול להיות שהיא מרגישה אשמה, כי היא יודעת באופן מרומז ולא מודע שהיא הגזימה, והיא לא יכולה להכיל את האשמה הזאת ומנסה למחוק את הרגע. כל האמהות רוצות להיות אמהות טובות, אבל המסוגלות לפעמים מוגבלת. ואם את, כאמא, הופכת להיות הגורם הלא מווסת של התינוק או מחריפה את חוסר הוויסות, את אחראית להשתלשלות שלילית של מערכת היחסים".

 

בדוקטורט שלה עשתה שי תצפיות כאלה על 150 אמהות ותינוקות בני חצי שנה. היא חזרה אליהם בגיל 15 חודשים כדי לבחון כיצד השפיעה רמת המנטליזציה של האם על ההתפתחות הפסיכולוגית של התינוק, ובמיוחד על יכולת ההתקשרות שלו. יכולת התקשרות גבוהה היא מדליית הזהב הנכספת של הורים. תינוק כזה מרגיש בטוח לפנות להוריו במקרה של מצוקה וקושי. הוא חש ביטחון לצאת ולחקור את העולם ויודע שאם משהו ישתבש יש לו לאן לחזור. הוא צפוי להפוך למבוגר שיתנהל בעולם בביטחון, בתחושה שהוא יכול להצליח בו. המחקר של שי מצא שהורים בעלי מנטליזציה לא מילולית גבוהה, שמסוגלים להתאים את ההתנהגות הפיזית והתנועתית שלהם לצורכי התינוקות שלהם, מגדלים ילדים שיכולת ההתקשרות שלהם גבוהה יותר.

 

"המתכון להתקשרות בטוחה היא שיש אסטרטגיה יעילה להתמודדות עם מצבי קושי, להשתמש בהורה כדי להירגע ביעילות ואז לחזור לחקור את העולם", היא מסבירה. "במצבים של התקשרות לא בטוחה התינוק חסר ביטחון בהתמודדות עם העולם, הוא זקוק להרגעה - ולא יכול להירגע. במצב כזה יש כמה אפשרויות. הראשונה היא הימנעות. התינוק חושב שההורה שלו לא אמין, אי אפשר לסמוך עליו. בעתיד הוא יחקור את העולם אבל יימנע מאינטימיות בין־אישית, כי היא לא נתפסת כמקום שעוזר להירגע. התקשרות אחרת היא התנגדות או אמביוולנטיות: אני מאוד רוצה שאמא תרגיע אותי וברגעי מצוקה אני פונה אליה, אבל אני לא מצליחה להירגע. אז אני אכעס ואבעט ואבכה - אבל לא אלך. בתור מבוגר העיסוק שלי בעולם יהיה מצומצם".

 

מחקרי המשך ששי ערכה הראו שאין קשר בין יכולת המנטליזציה של האם לטמפרמנט של הילד. "זה לא חשוב אם לילד יש טמפרמנט קל או קשה או אם הוא היפראקטיבי, חשובה היכולת של האם להתאים את הקצב שלה לזה של הילד", היא מסבירה.

ואם יש ביניהם פער - האם היפראקטיבית והתינוק נינוח ואוהב לישון?

 

"אם לאם יש יכולת מנטליזציה גבוהה היא תגיד 'זאת אני והילד שלי שונה ממני. לפעמים זה קשה, כי אני צריכה את כל הסבלנות שאין לי והוא מאתגר אותי'. ואז אין פה בעיה. אבל אם לאם יש יכולת מנטליזציה נמוכה היא לא תבין שהם שונים והיא תעיר אותו ותעורר אותו. ישנם גם המקרים שבהם אם חושבת על מצבה דווקא: 'את דווקא לא הולכת לישון כי את רוצה לחבל לי'. אלה מצבים מסוכנים כי מהתמונה שההורה משקף לילד הוא מגלה דימוי מכוער מאוד של עצמו".

 

 צילום: אימג'בנק, Gettyimages

 

מעגל קסמים בין־דורי

 

למנטליזציה הלא מילולית יש יסוד מרושע: היא מוטבעת בזיכרון הגופני של התינוק לעד, כמו קעקוע שלא ניתן למחות. הוא אינו יודע שהתפתחותו צולקה, שכעת גם הוא נושא יכולת מנטליזציה נמוכה, ושכשייוולדו לו ילדים הוא יתנהג בדיוק כמו הוריו - לא בזדון, אלא כי הוא לא מכיר שום דבר אחר ולא מסוגל לנהוג אחרת.

 

"אם ההורה שלי לא ראה אותי כיצור סובייקטיבי עם עולם פנימי שמניע אותו, ולא ראה בי מישהו מעניין ששווה להכיר - אני לא אתפוס את עצמי ככזו", מסבירה שי. "ולכן אני לא אחווה כך את העולם ואנשים אחרים, כולל הילדים שלי בבוא היום. זיכרונות הילדות שלי כל כך כאובים, שכשאני הופכת להורה הם מתעוררים מחדש ואני משחזרת אותם. המקרה הקיצוני ביותר הוא התעללות, אז רואים את המחזוריות: מי שהיה קורבן הופך למקרבן, נגד ההיגיון הבריא. אתה הראשון שאמור לדעת כמה זה לא נעים, אז איך אתה הולך ועושה את זה? אבל זה הייצוג שיש לו להתנהגות בקשר".

 

השיחה הזאת מאוד מלחיצה אותי כאמא. הרי מצד אחד שי אומרת שהמגע שלנו בגיל הינקות קריטי יותר ממילים, ומצד שני אין לנו הרבה שליטה עליו, ואנחנו יורשים ומורישים אותו בצורה לא מודעת.

 

"יש מונח מאוד יפה שטבעו כמה חוקרים כבר ב־1975, Ghosts in the Nursery (רוחות רפאים בחדר התינוקות). הם מתארים איך מיד אחרי הלידה אורחים לא קרואים מתיישבים בחדר התינוקות. אלה ההורים שלנו, הייצוגים הפנימיים שלנו. אנחנו לא ערים להם, אבל הם מעצבים מאוד את ההתנהלות שלנו, המילולית והלא מילולית. התיאור הזה באמת גורם לנו להבין את גודל האחריות שלנו כהורים, אבל יש בזה גם משהו משחרר. נניח שאת אומרת, 'אני לא אהיה כמו אמא שלי'. לא משנה כמה כן ואמיתי הרצון שלך לא לשחזר את חוויות הילדות השליליות שלך, את מוצאת את עצמך עושה אותם דברים, כי את מושפעת מכוחות מאוד חזקים, ואת צריכה לעבוד כדי לשנות את זה".

 

השינוי לא יגיע מהשתתפות בקורס שבו נלמד לגעת נכון בילדינו. "לא משם תבוא הישועה", אומרת שי. "זה יהיה מאוד סימפטומטי ולא יפתור דבר. התנועתיות נעשית כל כך לא במודע עד שלא משנה מה יש במודעות. התקשורת התנועתית יוצרת חוויות מאוד ראשוניות שנטועות בגוף. לכן מילים, חינוך ורכישת ידע לא יעזרו".

 

מה כן יעזור?

"חוויה מחודשת של טיפול, שבמהלכו אם חווה קשר שבו קשובים אליה ופנויים אליה. אם הצרכים הראשוניים שלה ימומשו, היא תוכל לשנות את ההתנהלות שלה ולהיות פנויה יותר לילד הממשי שלה. ב־Ghosts in the Nursery יש דוגמה של תינוקת שהיתה בוכה שעות ואמא שלה לא ניגשה להרים אותה. בדיעבד התברר שכשהאם היתה תינוקת ובכתה, גם אליה לא ניגשו. המטפלת שעבדה איתה הסיקה שמשום שהבכי שלה לא נשמע, היא לא יכלה לשמוע את הבכי של התינוקת שלה, ובעצם היו שתי תינוקות בוכות בחדר. וברגע שהמטפלת עזרה לאמא כתינוקת, היא יכלה להתפנות לתינוקת האמיתית".

 

טיפולים כאלו נעשים (בחינם) במכון לקשר הורה־תינוק שבמרכז הבינתחומי במסגרת היחידה הטיפולית שמנהלת ד"ר יעל סגל. הגישה מתבססת על המודל של מרכז אנה פרויד לטיפול דיאדי, טיפול בזמן שההורה והתינוק נמצאים יחד בחדר ומשחקים. המטפל עוקב אחר ריקוד הסימנים הפיזי של האם והתינוק, ותוך כדי כך מנסה לברר עם האם בצורה לא מאשימה מה גרם לה להאיץ את הליטוף, להתרחק פיזית, להגביר את המגע, להקטין את שטח הפנים של האחיזה וכיו"ב. כך, בהדרגה, הוא פורם ומעבד את המקומות הכואבים שלה כתינוקת. כשצרכיה כתינוקת ייענו, היא תיגע בתינוק שלה אחרת.

 

"הטיפול הדיאדי יכול לקטוע את השרשרת", אומרת שי. "כשמתערבים בשלב שבו הקשר בין ההורה לתינוק מתהווה, המוח של התינוק והחוויות הגופניות והרגשיות שלו מתהווים, אפשר להעלות את ההתפתחות שלו על מסלול תקין. מהר מאוד רואים את הפידבק, ואלה החדשות הטובות בכל הסיפור".

 

את מדברת על אמהות, אבל הכוונה גם לאבות, נכון?

"בהחלט. עד היום מדדתי את ה־PEM רק בקרב אמהות, אבל עוד מעט נתחיל מחקר שבו לראשונה נבדוק גם אבות. לדעתי לא נצטרך סולם שונה לאבות ולאמהות, כי לאב תהיה מנטליזציה גבוהה אם הוא יתאים את עצמו לתינוק. נניח שאב מרים את התינוק חזק ומהר מאוד. היינו יכולים לומר 'אוי, זה חודרני', אבל יכול להיות שהתינוק מסמן בתגובה אושר ו'תן לי עוד', ואז ה־PEM יהיה גבוה".

 

מאחר שהענף המחקרי של שי צעיר, יש שאלות שעדיין פתוחות, וזו אחת מהן. למשל, האם רמת המנטליזציה התנועתית בזמן ההיריון יכולה להסביר את התפתחות התינוק או ההתקשרות? עד כמה מצב סוציו־אקונומי משפיע? כדי להשיב על כל השאלות הללו המכון לקשר הורה־תינוק על שם זיאמה ארקין, שבראשו עומדת שי, עומד להתחיל מחקר אורך יוצא דופן, שבו יעקבו אחרי 200 זוגות מאמצע ההיריון הראשון ועד שהתינוק יהיה בן 15 חודשים. המחקר יבדוק מנטליזציה מילולית ותנועתית, וישלב שיחות, תצפיות (דיאדיות וטריאדיות, כלומר של שני ההורים והתינוק יחד) ומדידות פיזיולוגיות (של מתח שרירים, למשל) והורמונליות.

 

אני מוכרחה לשאול: יש לך ילדה בת שנה וחצי ואת בהיריון מתקדם. לא קשה להיות אמא עם כל הדברים שאת יודעת? את לא מקודדת את עצמך כל הזמן?

"זה ללא ספק מאתגר", היא צוחקת. "כשעמדתי להפוך לאם, הציפייה החברתית היתה שאני אדע הכל ושיהיה לי קל, וזה ממש לא ככה. אני מתמקדת בהתפתחות הרגשית־חברתית של תינוקות. את חושבת שידעתי משהו על שינה או על גזים? גם הקולות הפנימיים שלי, שמאוד רגישים, הקשו עליי: היא לא מסתכלת עליי? היא כן מסתכלת עליי? כמה קשר עין היה? זה הולך ומשתפר, אולי מפני שהיא גדלה ויש יותר פידבק על הקשר שלנו, על האושר שלה, על האדם המקסים שהיא גדלה להיות, ואז אני אומרת לעצמי, 'אוקיי, אני עושה את זה בסדר'. אני גם מרגישה שצמחתי מאוד כאשת מקצוע בעקבות ההורות בשל כל מיני מחשבות מעוררות השראה שלא היו לי, כיוונים שלא היו ברורים לי וההבנה כמה משמעותית המערכת הזוגית והמשפחתית שמאחורי התינוק".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x