• תפריט
מוסף 05.12.2013
שאלות מוסף 05.12.13

לצלם את החדר של מאדאם בובארי

מה ראתה גיבורת "מיכאל שלי" מהחלון, כמה מחניק בחדר המדרגות של הנרי ג'יימס ואיך נראות זירות ההתרחשות של יצירות ספרות אחרות? האמנית אורית רף צוללת אל הספרים ומקימה לתחייה את החללים המתוארים בהם כעבודות דיגיטליות ריאליסטיות לחלוטין - ממצעי המיטה הסתורים ועד הבצל המרקיב במטבח

דנה גילרמן 08:4105.12.13
החדר החמים, עם השטיח הצנוע, קישוטיו השובביים ואורו השליו, נדמה יפה מאין כמוהו לאינטימיות של התשוקה. מוטות הווילונות הסתיימו במעין חצים, אנקולי הנחושת והגולות הגדולות של בסיסי האח נצצו פתאום כשחדרה השמש פנימה. על האח, בין הפמוטות, היו שתי קונכיות ורודות גדולות, שאם מצמידים אותן אל האוזן, אפשר לשמוע בהן את רחש הים".

 

כך מתואר ב"מאדאם בובארי" של גוסטב פלובר חדר המלון שבו מנהלת הגיבורה, אמה בובארי, רומן עם המאהב שלה. את התיאור הזה הפכה האמנית אורית רף לצילום אחד מתוך "טֶרֶם", סדרה של 12 תצלומים שנוצרו בעקבות מרחבים ספרותיים ויוצגו מ־13 דצמבר במוזיאון תל אביב.

התצלומים כולם הם מסע אישי פיקטיבי למקומות שלא קיימים במציאות, וכולם נבראו בהדמיות מחשב שיוצרות עולם ריאליסטי לחלוטין, אבל גם מדומיין לחלוטין, להבדיל למשל מסט של סרט המבוסס על ספר. "ברגע שיוצרים סט של סרט זו כבר מציאות, זה קורה, או כפי שהצלם הקנדי ג'ף וול מגדיר זאת, Near Documentary", היא אומרת ל"מוסף כלכליסט". "לי היה חשוב שזה יישאר בחלל של הדמיה, ללא חומר: שום דבר לא קיים במציאות לבד מהתצלום הסופי".

 

"מאדאם בובארי", גוסטב פלובר. "היה לי חשוב לתת תחושה שאני מתעדת מקום קיים, לא מלון מפרוספקט. רציתי שהמיטה, למשל, תיראה כמו אחרי מעשה ניאוף, ועבדתי עם סימולטור שדימה את מראה השמיכה כשזורקים אותה" "מאדאם בובארי", גוסטב פלובר. "היה לי חשוב לתת תחושה שאני מתעדת מקום קיים, לא מלון מפרוספקט. רציתי שהמיטה, למשל, תיראה כמו אחרי מעשה ניאוף, ועבדתי עם סימולטור שדימה את מראה השמיכה כשזורקים אותה" צילום: אורית רף

 

האם יש קווי דמיון בין החדר שדמיין פלובר לבין החדר שבראה רף? קשה לעמת זאת עם פלובר, אבל עמוס עוז, למשל, פסל אפשרות שכזאת באופן עקרוני: כשרף הציגה בפניו את החדר של חנה גונן, גיבורת "מיכאל שלי", ושאלה אותו אם כך הוא נראה, ענה שהוא כבר לא זוכר את החדר שלה. "הוא אמר שהוא מאמין שזה החדר שלה, שזה נראה כמו החדר שלה, אבל בטוח לא החדר שהוא דמיין כשכתב את הספר", אומרת רף. "כי כשהוא חושב 'קודר' זה שונה ממה שאני חושבת, וכשהוא מדבר על 'לבן' זה לבן אחר. דיברנו על הפער הזה - כשאתה קורא את הטקסט, אפילו אם אתה מריח או מדמיין, הוא עדיין מופשט, ובסדרה הזאת אני מחליטה איך זה ייראה והופכת את המילים לחומר".

 

היו יוצרים שהרגישו שאת מדמיינת את המקום שהם דמיינו?

"ב'היער של קרלה' של הסופרת הגרמנייה ג'ני ארפנבק מתואר בית שהמשפחה שבמרכז הספר איבדה בתביעה משפטית לאחר מלחמת העולם השנייה. ארפנבק ביקרה בארכיונים כדי לחקור על אודות הבית הזה, וכמובן הוסיפה המון פיקציות. כשנפגשתי איתה היא אמרה שזה מרתק שאף שלא ראיתי מעולם את הבית האמיתי, הדימוי שיצרתי קרוב יותר לבית מזה שהיא יצרה".

 

אורית רף. "מפגישה בין שני מדיומים שאני אוהבת, צילום וטקסט, ומנסה להבין מה זה צילום בימינו, אם התוצר הסופי הוא עדיין צילום" אורית רף. "מפגישה בין שני מדיומים שאני אוהבת, צילום וטקסט, ומנסה להבין מה זה צילום בימינו, אם התוצר הסופי הוא עדיין צילום" צילום: אוראל כהן

 

צבא של אנימטורים, מעצבים ואדריכלים

 

רף היא בתם של איתן רף, יו"ר בנק לאומי לשעבר, וחדוה רף, פסלת ומעצבת תכשיטים, ואחותו של גידי, במאי ותסריטאי, יוצר "חטופים" ו"הומלד". על הפרויקט הנוכחי עבדה עם בן זוגה האדריכל ינון גורן ועם צוות שלם של ארט־דירקטורים, מעצבי פנים ואנימטורים. השלב הראשון היה תחקיר יסודי כדי לדייק ולדמות מציאות אותנטית, עד כמה שאפשר להשתמש במילה אותנטי בקונטקסט הזה - לא רק במראה התקופתי והתרבותי, אלא גם בדקויות שמייצרות את התמונה המלאה. "כדי לתכנן את הדימוי הייתי צריכה לדעת את כל הפרמטרים של החלל, לתכנן אותו לפרטי פרטים - אילו ברגים יהיו לארון, איך הוא ייפתח, איך הזכוכיות ייכנסו לפרופיל שלהן, כמה עבה פרופיל העץ ומה זו רצפת שעם".

 

כך, לדוגמה, ב"סופו של מיסטר Y" של סקרלט תומס הבריטית יש תיאור של גיבורת הספר הולכת מהאוניברסיטה לביתה דרך שביל פסי הרכבת שעובר מתחת לקמפוס. "רציתי לדייק והתחלתי לחפש באינטרנט אוניברסיטאות באנגליה שיושבות מעל פסי רכבת. כך הגעתי לעיירה קנטרברי וגיליתי שתומס לימדה שם. התחלתי לשוטט ברחובות שם באמצעות Google Earth וממש ראיתי את המסלול מהאוניברסיטה לעיר ואת הבתים ששוכנים לצד פסי הרכבת. שם היא גרה וחיה, שם זה התרחש".

 

"סופו של מיסטר Y", סקרלט תומס. "כדי ליצור את המטבח של הגיבורה חיפשנו את המראה והתוויות של קופסאות השעועית המסוימות ששווקו באנגליה בשנות התשעים ושחזרנו אותן" "סופו של מיסטר Y", סקרלט תומס. "כדי ליצור את המטבח של הגיבורה חיפשנו את המראה והתוויות של קופסאות השעועית המסוימות ששווקו באנגליה בשנות התשעים ושחזרנו אותן" צילום: אורית רף

 

רף בחרה להקים לתחייה את המטבח של גיבורת הסיפור, שהוא המקום המרכזי בחייה וממנו היא יוצאת למסע. היה לה חשוב להיות נאמנה לכל הפרטים המתוארים בספר - למשל, קופסאות השעועית באנגליה בשנות התשעים: "חיפשנו את המראה והתוויות שהיו אז בשוק, ולפיהם בנינו את המוצר". בדומה לכך, לבניית סצנה מ"חירות" עטור הפרסים של ג'ונתן פרנזן, שמתרחשת בסוף שנות השבעים, היא חיפשה מגזין שייראה מהתקופה ומצאה עותק של "טיים" על בחירתה של מרגרט תאצ'ר ועטיפות מקוריות של תקליטים שמוזכרים גם הם בספר.

 

ב"היער של קלרה" של ארפנבק בדקה רף באמצעות Google Earth כיצד נראים הבתים ביער שבו מתרחשת עלילת הספר: כיצד נראים הגגות והחלונות, מה גודלם ומה נשקף מהם. "כשהגיבורה נשכבת על המיטה היא רואה מולה מין עץ שמסתיר לה את הנוף", מסבירה רף. באופן דומה היא חקרה את וילה טוגנדהאט שבנה האדריכל הגרמני מיס ון דר רוהה בצ'כיה, ששימשה השראה לבית ב"חדר הזכוכית" של הסופר הבריטי סיימון מאואר. וכדי להבין כיצד נראה קיר אוניקס המתואר בספר היא חקרה סוגי שיש שונים במחסנים של כמה יבואנים.

 

"היער של קלרה", ג'ני ארפנבק. כשהגיבורה נשכבת על המיטה היא רואה מולה עץ שמסתיר לה את הנוף. הקפדתי לשחזר אותו, וארפנבק אמרה שזה מרתק שאף שלא ראיתי מעולם את הבית האמיתי, הדימוי שיצרתי קרוב יותר לבית מזה שהיא יצרה" "היער של קלרה", ג'ני ארפנבק. כשהגיבורה נשכבת על המיטה היא רואה מולה עץ שמסתיר לה את הנוף. הקפדתי לשחזר אותו, וארפנבק אמרה שזה מרתק שאף שלא ראיתי מעולם את הבית האמיתי, הדימוי שיצרתי קרוב יותר לבית מזה שהיא יצרה" צילום: אורית רף

 

הדמיות שיוצרות חיים ובעצם מתעדות מוות

 

"טרם" היא המשך לתערוכה הקודמת של רף, "שנגרילה", שהוצגה לפני כשנתיים וחצי בגלריה נגא בתל אביב. אז הציגה תצלומים שיווקיים של רשת מלונות הפאר שנגרילה וכמעט לא התערבה בהם. גם שם נקודת המוצא היתה ספר. "זה התחיל משמירת היריון", היא מספרת. "חודשים שכבתי בבית, מרותקת למיטה, הסתכלתי על המחשב, תהיתי לאן הכי רחוק אני יכולה להגיע. ואז נולד הרעיון של אופק כמקום שאתה לא יכול להגיע אליו. חיפשתי בגוגל את המילים 'אופק' ו'גן עדן' ופתאום עלתה רשת המלונות שנגרילה".

 

המושג "שנגרילה" נולד בספרו של ג'יימס הילטון "האופק הנעלם", המתאר מעין גן עדן בהימלאיה, מקום שאין אפשרות למצוא אותו ולהגיע אליו, "ושברגע שאנחנו מוצאים אותו כבר אי אפשר לצאת ממנו", אומרת רף. "פתאום המקום הזה הפך לשם של מלונות יוקרה. עניין אותי לבדוק איך המלון מוכר לנו את אותו גן עדן, והדבר הראשון שצץ הוא הניגוד בין הטבע הלא נגוע בספרו של הילטון לטבע הסינתטי, המדומה, שנברא במלון".

רף מצאה שדווקא נוכחותו של המוות משותפת לטקסט הספרותי ולמלון. "הדמויות בספר חלמו להגיע לשנגרילה והגיעו לשם בעקבות אסון - מטוס שהתרסק", היא מסבירה. "בהתחלה יש תחושה ששנגרילה היא אוטופיה, אבל ככל שהם חיים שם הם מבינים שהמקום קובר אותם, שהם באיזשהו מאוזוליאום ושהם לא יכולים לצאת מזה. אז היו שם גם המון דימויים של מוות, שזיהיתי גם במלון: הם מציגים טבע סינתטי ומלאכותי כדי לפתות, ובעצם זה טבע שהומת".

 

כפי שרשת שנגרילה ניכסה לעצמה את המושג, כך ניכסה לעצמה רף את החומרים של הרשת וכאמור הציגה אותם כמעט ללא התערבות (אבל עם קרדיט). לתערוכה הנוכחית היא אימצה כטקטיקה שני מרכיבים מהותיים שפיתחה ב"שנגרילה": ראשית, כפי שרשת המלונות יצרה מראה לשנגרילה, כך יוצרת רף נראות לאותם מרחבים שעד עתה נכחו רק כטקסט מדומיין. שנית, היא משתמשת באותה הטכניקה: הכל נוצר בהדמיית מחשב, ללא מצלמה.

 

"פיתול כפול", הנרי ג'יימס. "יש משהו מאיים מאוד בשעת הדמדומים הזאת, בצללים. אחת ההערות שקיבלתי היא שיש בסדרה מין מורבידיות, דיכאון ולכלוך שמשותפים לכל הצילומים" "פיתול כפול", הנרי ג'יימס. "יש משהו מאיים מאוד בשעת הדמדומים הזאת, בצללים. אחת ההערות שקיבלתי היא שיש בסדרה מין מורבידיות, דיכאון ולכלוך שמשותפים לכל הצילומים" צילום: אורית רף

 

לצאת מהפרוספקט ומהזוהר לתמונה מלוכלכת עם פירורים

 

"בהתחלה זה לא היה פשוט", היא אומרת. "כל האנשים המקסימים והמוכשרים שעבדו איתי ידעו לייצר פיקשן, אבל כזה שנראה הכי שנגרילה, כלומר הדמיות שמטרתן למכור. ופתאום אני באה ואומרת להם 'תעשו פירורים', כי בספר היה כתוב שהיו פירורים, והבצל צריך להיות רקוב, מוזנח ומסריח, כי הוא עמד על השיש זמן רב. זה היה אתגר מדהים, אבל היה בו קושי רב, מכיוון שמפעילי התוכנות לא ממש ידעו איך ללכלך את התמונה ולפגוע במראה הזוהר.

 

"החדר במלון של מאדאם בובארי, למשל, נראה מהמם, אך הרגיש כמו מפרוספקט, ובזה היה אתגר מטורף: איך מקנים ביטוי ויזואלי לזמן שחלף. היינו צריכים להתרחק מההדמיה. למרות האפשרויות הבלתי נגמרות ניסיתי כל הזמן לרסן את הפיקציה. הנטייה של סטודיו לעיצוב היא להראות הכל, את השפע, ולי היה חשוב להוריד את הצבעים, להחזיר את זה למציאות, להציג משהו מינימליסטי יחסית. היה לי חשוב לתת את התחושה שאני מתעדת מקום קיים".

 

זו הסיבה שלמבצע הצטרף צוות אנימטורים. הם שיצרו, למשל, את הרטיבות על הקיר או את מיטתה הסתורה של מאדאם בובארי. "היה לי חשוב שהמיטה תיראה כמו אחרי מעשה ניאוף", אומרת רף. "ולכן עבדנו גם עם סימולטור שמאפשר לדמות את מראה השמיכה כשזורקים אותה בכיוונים מסוימים". התוצאה יוצרת תחושה של רגע צילומי, אף שהעבודה על כל צילום ארכה בין חודש לחודשיים.

 

עלות ההפקה היתה כ־20 אלף שקל לצילום בממוצע. חלק גדול מהסכום הגיע מהמוזיאון, ואת השאר העניקו גלריה נגא וגלריה ג'ולי סול מניו יורק, בתרומה או באמצעות מכירת עבודות וויתור על חלקן. כל הפקת הענק הזאת לא נראית במוצר המוגמר: יש בתערוכה משהו צנוע ומינימליסטי, שבא לידי ביטוי גם בגודל העבודות (80X65 ס"מ).

 

את מנכסת דימויים מהעולם הקפיטליסטי בעזרת צוות שמייצר את העולם הזה. זה מהלך ביקורתי, מושגי, פילוסופי, אבל יש בו גם סכנה: השפה והמראה דומים מאוד. כשאת בונה את חדר המדרגות ב"פיתול כפול" של הנרי ג'יימס, שהוא מקום מבעית עם רוחות רפאים, את לא חוששת שהוא עלול להפוך לחלק מברושור של בקתות עץ ושהפעולה הביקורתית תשרת את המנגנון הקפיטליסטי ותיבלע בו?

 

"זה אפשרי. עם זאת, הדפסתי את הצילום הזה בגדול (110X140 ס"מ), ויש בזה משהו מאיים - שעת הדמדומים הזאת, הצללים. אחת ההערות שקיבלתי היא שיש בסדרה מורבידיות, דיכאון ולכלוך שמשותפים לכל הצילומים, וזה כבר לא משרת את המערכת.

 

"חוץ מזה, אני לא אוכל לשלוט בזה. השתמשתי בטכנולוגיות האלה כדי להפגיש בין שני מדיומים שאני אוהבת - צילום וטקסט - וכדי להעלות שאלות שעניינו אותי: מה זה צילום בימינו כשיש כל כך הרבה טכנולוגיה, אם התוצר הסופי הוא עדיין צילום, באילו מקומות ההדמיה נכשלת וחושפת את עצמה ואיך אפשר בכל זאת לצלם חללים שאינם קיימים רק דרך ההדמיה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x