• תפריט
מוסף 28.11.2013
מוסף 28.11.13

המתיישבים החדשים

כמה מאות מתרגלי ויפאסנה מקימים מרכז מדיטציה ליד דגניה. בדרך הם בונים גם מודל מעורר השראה לעבודה קבוצתית, גיוס כספים והקמת פרויקטים למען הכלל

אדוה קיזלשטיין 08:1928.11.13
ב־1910 הגיעו 12 צעירים וצעירות, חברי קבוצה שנקראה הקומונה החדרתית, לאום ג'וני שמדרום־מערב לכנרת, סמוך מאוד לירדן. בשטח, ששימש קודם לכן כפר ערבי, הם הקימו צריפים והתחילו לעבוד את האדמה. שנתיים אחר כך, ב־1912, הם עזבו את אום ג'וני ובנו יישוב קבע סמוך. הם קראו לו דגניה, וייסדו את הקבוצות והקיבוצים בישראל.

 

ב־2010 הגיעו כמה עשרות אנשים בני כל הגילים, אנשי העמותה לוויפאסנה בישראל, לאום ג'וני. בשטח, ששימש קודם את חקלאי דגניה ב', הם הקימו סוכה והתיישבו לעשות מדיטציה. שנתיים אחר כך, ב־2012, הם התחילו לבנות באתר את המרכז למדיטציית ויפאסנה. הם קוראים לו דהאמה פּאמוֹדה, והוא מרכז המדיטציה הגדול בישראל ומרכז הוויפאסנה הראשון במזרח התיכון.

 

בין לבין עברו מאה שנה. הקיבוצים פרחו ואז התרסקו. מסביב פרח והתרסק גם הרעיון של קבוצה שנרתמת למען כלל גדול יותר, אמורפי ואלמוני. אבל עכשיו, ודווקא בדגניה, נדמה שזה קורה שוב. הנה קם לו, בשקט ובסבלנות, פרויקט גדול שנשען על מאות אנשים שתורמים הרבה מאוד זמן, כסף ומאמץ. כשמתחילים לפרוט אותו לפרטים, להבין איך הוא נולד, איך הוא נרקם, איך הוא ממומן, מתקבלת תמונה מעוררת השראה. מתרגלי הוויפאסנה לא ממציאים כאן מודל התיישבותי חדש, אבל הם כן מציגים דרך חדשנית להגשמת יוזמות ציבוריות שאפתניות.

 

אתר הבנייה של מרכז הוויפאסנה אתר הבנייה של מרכז הוויפאסנה צילום: ניר אלפרט

 

כשמרכז הוויפאסנה ייפתח, בפברואר, יבוא לסיומו מסע בן 22 שנה, שהחל בכמה אנשים ספורים שתפעלו את הקורס הראשון בישראל ונגע עם השנים ליותר מעשרת אלפים שלמדו את השיטה בארץ (לצד מספר דומה של ישראלים שלמדו אותה בחו"ל). אלפים מהם חזרו שוב ושוב. רבים נהפכו לפעילים בעמותה לוויפאסנה ובדרך המתמשכת שלה עד הקמת המרכז.

 

זה אחד המאפיינים הבולטים של הפרויקט הזה: בלי שום היררכיה, יש כאן מאות אנשים שמובילים פרויקט אחד, והכלל אומר שלא הרוב קובע, כולם קובעים. השטח נקנה והמקום תוכנן הודות לאינספור שעות התנדבות שהוקדשו לפרויקט, לישיבות ארוכות, לדקדוק קפדני בפרטים הכלכליים, המשפטיים, הטכניים. יש גם מי שעובדים בשטח, באתר עצמו, בימי עבודה מרוכזים שנעשים בהתנדבות. הם משלבים את הפעילות למען הקמת המרכז בחיי יומיום עמוסים מאוד. כשמנסים לברר איתם למה, חוזרת תשובה אחת: כדי לאפשר לאחרים לעבור את החוויה שאנחנו עברנו, לקבל את התועלת שאנחנו קיבלנו.

 

באותה הרוח מתנהל גם ההיבט הכספי. כל הכלכלה של מרכזי ויפאסנה בעולם מתבססת על תרומות של בוגרי קורסים, שמיועדות אך ורק לקורסים עתידיים, לתלמידים הבאים. גם המרכז בדגניה מוקם רק מכספם של מתרגלים ותיקים (מודטים, בלשונם), שבתרומות חד־פעמיות, הלוואות פרטיות והוראות קבע הצליחו להעמיד לטובת הפרויקט לא פחות מ־18 מיליון שקל.

 

ההתגייסות הזאת מפתיעה במיוחד כשמנסים לאפיין את מתרגלי הוויפאסנה. להבדיל מהחלוצים שהקימו את דגניה, אין כאן קבוצה הדוקה שהיא הבסיס האיתן של הפרויקט. המודטים הם לא קומונה, אפילו לא קהילה. הם אינם חולקים אידאולוגיה או דת, ולא מדובר בכת. למעשה, מפגשים ושיחות עם כמה מהם מגלים אנשים שונים מאוד זה מזה, ברקע האישי, בשגרת היומיום, בחיבור למדיטציה, בטמפרמנט. "המכנה המשותף שלנו הוא שאין לנו מכנה משותף", הגדיר זאת אחד מהם. החיים שלהם אינם שלובים זה בזה, והדבר היחיד שמחבר ביניהם הוא שיום אחד התגלגלו איכשהו, כל אחד והסיפור שלו, לקורס ויפאסנה בן עשרה ימים, ובהמשך, כל אחד והקצב שלו, שילבו את המדיטציה הזאת ביומיום שלהם. מתברר שהחוט הדק הזה מספיק לגרום להם לפעול במרץ להגשמת חלום אחד שאין בו אינטרס אישי מובהק, ושלאורך שנים נראה כמעט בלתי אפשרי.

 

פעילות המתנדבים באתר של מרכז הוויפאסנה, בסוף שבוע שהוקדש לעבודות גינון פעילות המתנדבים באתר של מרכז הוויפאסנה, בסוף שבוע שהוקדש לעבודות גינון צילום: תומי הרפז

 

איך זה בכלל יכול לעבוד?

 

האופן הייחודי שבו העמותה לוויפאסנה בונה את המרכז שלה ניכר ממש מדי יום באתר של דהאמה פאמודה (Dhamma Pamoda. בשפת הפאלי, דהאמה היא דרך וגם חוק טבע, פאמודה היא שמחה). חמישה מבנים כבר עומדים שם, ועוד רצפה יצוקה של מבנה שהונח בינתיים לנפשו, בין חורשת איקליפטוסים למטע תמרים. נקודות חשמל חשופות, צינורות מתגלגלים, ומה שעתיד להיות חדר אוכל קמור. ממש מעבר לגדר הווילות של ההרחבה של דגניה ב'. בצדדים שלושה מבני מגורים, ובקצה השטח אולם מדיטציה רחב ידיים (260 מ"ר) וגבה גג (יותר מ־8 מטרים לפני חיפוי) ובו חלונות ארוכים אל הנוף, וסוכת המדיטציה הזמנית, בסיסית מאוד ובכל זאת הלב של המקום הזה.

 

ביום חול אחד, לפני שלושה שבועות, עבדו פועלים שכירים באולם המרכזי ובאחד המבנים של מגורי הגברים. דיוויד, מתנדב מארצות הברית ומתרגל ויפאסנה ותיק, הוצמד לסייע לחסן. בחלל המיועד למטבח התכנס צוות מטבח, כולו מודטים — רוני, מעצבת גרפית, רחל, מהנדסת, אלעד, שף, ודורון, נגר במקצועו שהיה שקוע באותו הבוקר בהקמת פרגולת עץ לאולם המדיטציה. הוא בעצם עובד בפרויקט כקבלן משנה בתשלום, כמו עוד כמה מתרגלים ותיקים שמציעים את שירותיהם בהנחה. יומיים אחר כך הגיעו למקום כ־65 מודטים, שעמלו במשך סוף שבוע שלם על חיפוי הגדר בכפות תמרים ועל גינון המתחם. בין לבין הם התכנסו בסוכה לכמה ישיבות מדיטציה קבוצתיות של כשעה כל אחת.

 

חדר האוכל המיועד. "מרכז ויפאסנה צריך קודם כל להיות פרקטי. אין פה עניין של 'הוא צריך להיות רוחני'", אומרת אילונה אריאל חדר האוכל המיועד. "מרכז ויפאסנה צריך קודם כל להיות פרקטי. אין פה עניין של 'הוא צריך להיות רוחני'", אומרת אילונה אריאל צילום: תומי הרפז

 

ישיבה של שעה היא עניין יומיומי אצלם ואצל מתרגלים אחרים, בכל העולם. ויפאסנה היא טכניקת מדיטציה עתיקה שמיוחסת לבודהה ומתבססת על התבוננות שיטתית בתחושות הגוף, שנועדה לאפשר לאנשים להבין את התהליכים הנפשיים שלהם, לזהות את מקורות הקושי ולשרש אותם. מתרגלי הוויפאסנה לא מתארים את התהליך במילים רוחניות, אלא מדברים על חוויה של ניתוח מדעי - "תחת מיקרוסקופ" הוא ביטוי חוזר - של עצמך. בתוך התהליך הזה, השתיקה שמזוהה בציבור הרחב עם הוויפאסנה היא רק אלמנט אחד מבין כמה שנועדו לעזור לאדם להתמקד בעצמו, אמצעי ללימוד הטכניקה ולא מטרה בפני עצמה. השיטה נלמדת בקורס אינטנסיבי בן עשרה ימים, שניתן בחינם ומסביר אותה צעד אחר צעד. אחריו רבים חוזרים לקורסים נוספים, לעתים ארוכים יותר, ומתרגלים מדיטציה מדי יום, בדרך כלל שעה בבוקר ושעה בערב. הדגש הוא תמיד לשלב את המדיטציה בחיים, לא להחליף את החיים, המשפחה, העבודה, בוויפאסנה.

 

ולא, זה לא קל. עבור יגאל בורוכובסקי (38), למשל. הוא תל אביבי, עורך דין, שותף במשרד יעקב סלומון, ליפשיץ ושות', שהיה עד השנה היועץ המשפטי של בנק דיסקונט למשכנתאות, נשוי ואב לשניים. והוא יושב שעה בכל בוקר ושעה בכל ערב. "עם שני ילדים קטנים בבית וחיים של שותף במשרד נדרש מאמץ כדי שאדחוף את זה לסדר היום", הוא מודה, "צריך לישון פחות, אבל האפקטיביות של התרגול גדולה יותר מעוד שעת שינה - אני מצליח לעשות את העבודה שלי באופן יעיל יותר וטוב יותר. אם אני מבין טוב יותר את עצמי, אם יש לי לפחות קצת יותר אפשרויות לבחור איך להגיב, אז יש לי אפשרות לנהל את החיים שלי טוב יותר".

 

ישיבת קבוצתית בסוכת המדיטציה הזמנית באתר ישיבת קבוצתית בסוכת המדיטציה הזמנית באתר צילום: תומי הרפז

 

בתוך הלו"ז הצפוף שלו הוא משלב גם מעורבות נרחבת בהקמת המרכז. בורוכובסקי עשה את הקורס הראשון שלו לפני כ־15 שנה, בין בחינת הלשכה לתחילת העבודה הראשונה שלו במשרד עורכי דין. חלפו עוד כמה חודשים טובים עד שהחל, בהדרגה, לשלב את התרגול ביומיום, ובעשור האחרון הוא משתתף בקורס פעם בשנה. במקביל החל לתרום מהידע המקצועי שלו לעמותה לוויפאסנה והוא מקדיש כמה שעות התנדבות בשבוע לצוות המשפטי ולצוות הכלכלי שלה. "זה אחד הדברים הכי משמעותיים שאני יכול לעשות בחיים שלי - לאפשר לאנשים לקבל את התועלת שאני קיבלתי", הוא אומר, "אני מצטער שאני לא עושה את זה יותר".

 

כמי שמתמחה בתחום הוא מכיר היטב את מצוקת הנדל"ן בישראל ואת הקושי האדיר של גופים ואנשים לגייס את הכסף הנדרש כדי לקנות קרקע נדירה או לעמוד בעלויות הבנייה. לדבריו, הוא מכיר היטב גם פעילות של ארגונים חברתיים ועמותות. ועם הרקע הזה, הקמת המרכז מדהימה אותו.

 

"זה לא הגיוני שהצלחנו בסוף להרים את זה, בעיניי זה פלא", הוא אומר. "כל האופן שבו העמותה עובדת נראה לי בהתחלה לא מובן. אף אחד לא משלם כלום, אפילו לא על התפעול של הקורסים, איך זה יכול להחזיק כלכלית? ואף אחד גם לא מקבל כלום. כל הפעילים בעמותה, המורים והמתנדבים בתפעול הקורסים הם אנשים עובדים, אין כאן בטלנים, זו לא אפשרות לבריחה מהחיים. זה גם לא ארגון כלכלי שבו למישהו יוצא מזה כסף, ולא ארגון דתי שיש בו איזה גורו שאומר שתרומה מבטיחה כניסה לגן עדן. אפילו לא עושים שיווק או פרסום (גם הכתבה הזאת, יש לציין, לא נולדה ביוזמתם - א"ק).

 

"עסקתי בפילנתרופיה לא מעט ואני לא מכיר יוזמות כאלה, שבהן המון אנשים קטנים הצליחו להרים משהו ממש גדול. וזה משהו ממש גדול: 18 מיליון שקל - מאיפה בישראל אוספים 18 מיליון שקל? - ומאות אנשים שעבדו במשך שנים והשקיעו בהתנדבות עשרות אלפי שעות ששוות יותר מכסף, כדי שיקום מקום שיכול לארח עשרות אנשים בכל רגע. זה הפלא, וזה מרגש אותי בכל פעם מחדש". במונחים של התחום המקצועי שלו, הוא צוחק, אם יותר מ־20 אלף ישראלים עברו קורס ויפאסנה, יש כאן "20 אלף איש שבונים בית ביחד. זו בעצם קבוצת הרכישה הגדולה בישראל".

 

תזמור מורכב של מאות אנשים

 

כמה עקרונות בסיסיים מאפיינים את הדרך שבה "קבוצת הרכישה" הזאת עובדת; חלקם לא נוסחו במפורש, הם פשוט עולים מתוך הפעילות. עניין אחד הוא השקיפות: אתר האינטרנט המוקדש למרכז פתוח לכל הגולשים ומעדכן בכל התפתחות. חתימת החוזה על הקרקע צולמה בווידיאו ומיד הועלתה לרשת. היתר הבנייה נסרק. המכרז לקבלנים תועד, ואחר כך כל שלב בבנייה, כל שכבת טיח. כולם יודעים הכל.

 

עניין אחר הוא היעדר ההיררכיה. אין מנהל אחד לפרויקט דהאמה פאמודה מטעם העמותה לוויפאסנה. האתר הזה נבנה בזכות תזמור מורכב מאוד, ובו זמנית נינוח, של כ־15 צוותים שבהם פועלים כ־180 אנשים: צוותי משק בית, גינון, בטיחות, תחזוקה, מחשוב וכן הלאה. חלק מהחברים הם בעלי מקצוע בתחום שבו עוסק הצוות, חלקם נהיו מומחים תוך כדי תנועה. שגרת החיים שלהם מנוקדת בפגישות קבועות, ביקורים בשטח, שיחות טלפון, אימיילים, סמסים, הכל סביב דהאמה פאמודה. נוסף לכך, עשרות מתרגלים מגיעים לימי עבודה מרוכזים שמתקיימים באתר בסופי שבוע, מדי פעם, מאז קבלת הקרקע. יש אפילו כ־30-20 שעברו לגור באזור דגניה לקראת פתיחת המרכז, כדי שיהיה להם קל"ב. אבל לא נדרשים שינויים כאלה גדולים. כל מודט שרוצה יכול לבוא לעבוד, להצטרף לאחד הצוותים, להגיע לפגישות. ישיבות העמותה, בתל אביב, פתוחות לכולם, ובכל אחת מהן משתתפים כמה עשרות אנשים.

 

אילונה אריאל באתר הבנייה של דהאמה פאמודה. "כל פרוטה הולכת לטובת התלמיד הבא" אילונה אריאל באתר הבנייה של דהאמה פאמודה. "כל פרוטה הולכת לטובת התלמיד הבא" צילום: תומי הרפז

הישיבות הללו הן יותר מדמוקרטיה. "אין לנו תהליך קבלת החלטות של רוב, יש קבלת החלטות של קונצנזוס", מסבירה אילונה אריאל (55), יוצרת סרטים (ובהם "אגף הוויפאסנה" ו"זמני" עם איילת מנחמי), שבשנה שעברה הפעילה בניו יורק סטארט־אפ בתחומי התרבות. לעת עתה הוא מוקפא, בגלל מצב השוק, מה שאפשר לה לחזור לארץ, לכרמי יוסף, ולתרום יותר להקמת מרכז הוויפאסנה. "כל ישיבה שקשורה לקבלת החלטות צריכה להגיע להסכמה מלאה. כולנו מתנדבים שעובדים על זה כל כך קשה, ואנחנו צריכים לבנות פה דבר שאין לנו מושג בו. אני לא בניתי בית בחיים שלי, זה כל כך רחוק ממני, אבל אני חייבת להבין כל דבר שקשור בהקמת המרכז כי זה הרה גורל לעתיד של המקום. אז כולנו לומדים את כל החומר וצריכים לדעת להתנהל זה מול זה". בורוכובסקי מוסיף: "אם אתה מצליח לגרום לכולם להביא את האינפוט שלהם, התוצאה טובה יותר וכולם מעורבים יותר. זו ממש חוכמת המונים".

 

הישיבות נפתחות במדיטציה קבוצתית של כשעה. אחר כך מתחילים הדיונים, בדרך לקבלת החלטות מכריעות. והן לא נגמרות. "אין לנו מספיק כסף לסיים את שלב א' של הבנייה", אומרת אריאל, "לא בונים את המבנה השני של מגורי הנשים, לא משלימים את חדר האוכל, נשתמש בכמה קרוואנים כדי להתחיל לקיים שם קורסים. התעדוף פה מטורף - אנחנו צריכים לחשוב על כל דבר: אם לשים עוד בלטות בחדר האוכל או חלונות בחדר אחר, אם לממן טיח חוץ כדי להגן על הבניין או מדפים לארונות שהכרחיים לאחסון כי המקום קטן. לכל צוות ישנם התעדופים שלו, וצריך לתעדף בין הבקשות של הצוותים השונים. זו משימה בלתי אפשרית, נלחמים על הפרטים הכי קטנים".

 

נשמע כמו תהליך שיכול להוציא את הנשמה.

"לא אם את מודטית", היא צוחקת. "אבל כן, לפעמים זה קשה, לפעמים זו מלחמת התשה".

 

18 מיליון שקל, הכי נקי שאפשר

 

מעבר לשקיפות, להיעדר ההיררכיה ולשיתוף המלא של כל מי שיכול ורוצה, ישנו עניין הכסף. 18 מיליון שקל נדרשו עד כה, וכאמור אינם מספיקים, כ־6 מיליון מתוכם לעלויות שקשורות לקבלת הקרקע. כל הכסף מגיע ממתרגלי ויפאסנה — חלקו כתרומות, רובו (80%) מ־40 מלווים; מכיוון שלעמותות אין אפשרות ללוות כסף מהבנקים, המלווים כולם אנשים פרטיים. "יש אנשים שנתנו הלוואות בלי ריבית בכלל, חלק נתנו בריבית מינימלית וחלק לקחו הלוואות מהבנק כדי להלוות לעמותה", מספר בורוכובסקי. "ואף אחד לא עושה את זה בשביל להרוויח. אם היה מישהו כזה, לא היינו מקבלים את הכסף שלו גם אם היינו ממש צריכים".

 

בורוכובסקי. "אפילו מצטער שאני לא יכול לעשות יותר" בורוכובסקי. "אפילו מצטער שאני לא יכול לעשות יותר" צילום: ענר גרין

זה עיקרון חשוב אצלם: להבדיל מגופים אחרים, העמותה לוויפאסנה מקבלת כסף רק ממי שמכיר את הוויפאסנה מבפנים. אין ויפאסנאים של כבוד. גם אריאל וגם בורוכובסקי מספרים על אנשים שרצו לתרום בלי להתנסות בשיטה, והצעתם נדחתה. יש אפילו סיפורים על תרומות של מודטים שנדחו מחשש שהם יתחרטו או שתתעורר מחלוקת בתוך המשפחה.

 

"אי אפשר לקבל ממך תרומה כשאתה לא יודע לְמה אתה תורם", אומר בורוכובסקי ומדגיש שגם מי שהתחיל את הקורס והפסיק באמצע לא יכול לתרום. אריאל מוסיפה: "אנחנו מקבלים כסף רק מבן אדם שסיים קורס, חווה את התועלת בעצמו, יודע במה מדובר ורוצה לאפשר את זה לעוד אנשים. אנחנו לא מקבלים תרומות מאנשים שרק שמעו על זה, או ממי שנמצא בהלך רוח כזה שעכשיו בא לו לתרום. אולי בעוד שנה לא יבוא לו".

 

זה בעצם ניסיון להיות הכי נקי שאפשר?

"זה לא ניסיון. זה הכי נקי שאפשר".

 

ההלוואות מוחזרות מתוך מקורות המימון השוטפים של העמותה לוויפאסנה, שמאפשרים את קיום הקורסים: תרומות חד־פעמיות והוראות קבע. התרומות ניתנות בדרך כלל עם סיום הקורס, שההשתתפות בו חינם. המשתתפים לא נדרשים לתרום; חלקם לא עושים זאת, אבל רבים מהם כן, משאירים סכום פעוט, אפילו חמישה שקלים, או גדול יותר, עד כמה אלפים. כל הכסף מופנה לתפעול הקורסים הבאים, ובשנים האחרונות גם להקמת המרכז; אף אחד, כאמור, לא עובד בעמותה או בקורסים בשכר. אריאל מסבירה ששורשי הרעיון נעוצים בס"נ גואנקה, איש עסקים הודי שבעשורים האחרונים הוביל להפצתה של הוויפאסנה במזרח ובמערב: "זה עיקרון חד־משמעי שגואנקה קבע - כל פרוטה הולכת לטובת התלמיד הבא". לדבריה, בסיומו של קורס ממוצע ובו כ־60-50 משתתפים מתקבלות תרומות של כ־25 אלף שקל. הניתוח השיטתי של הנתונים האלה - כמה תרומות מניב כל קורס, כמה קורסים יש בשנה, לאורך כמה שנים - היה הבסיס למעין תוכנית עסקית שאפשרה לאנשי הצוות הכלכלי להבין כמה כסף יוכל לשמש את העמותה להחזרת הלוואות, כלומר כמה כסף אפשר ללוות, כלומר בכמה כסף אפשר לבנות. "זה היה חוסר אחריות טוטאלי להתחייב לקרקע ולבנייה אם לא היה צוות שמכין תוכנית כלכלית מסודרת על סמך כל השנים שבהן כבר הרצנו קורסים", אומרת אריאל.

 

לצד התרומות של בוגרי הקורסים, לכ־150 מתרגלים יש הוראות קבע של תרומה חודשית לעמותה לוויפאסנה ולבניית המרכז. יש מי שתורמים 40 שקל ואפילו פחות, יש מי שתורמים יותר, "אבל כל התרומות קטנות, אין איזה גביר שתורם 15 אלף שקל בחודש", כדברי בורוכובסקי. הוראות הקבע הקטנות האלה מסתכמות בכ־23 אלף שקל בחודש. כל התורמים נשארים אלמונים, שום לוחית חגיגית לא תנציח אותם במרכז.

 

 הדמיה של המרכז המתוכנן. המבנה משמאל והמבנים במעגל החיצוני מוגדרים שלב ב' וכרגע אין מספיק כסף להשלים את שלב א' הדמיה של המרכז המתוכנן. המבנה משמאל והמבנים במעגל החיצוני מוגדרים שלב ב' וכרגע אין מספיק כסף להשלים את שלב א' הדמיה: העמותה לוויפאסנה בישראל

 

בחודשים האחרונים הוראות הקבע מתרבות. "כל הזמן שינינו את התוכניות בהתאם לסכום ההלוואות שאנחנו מניחים שנוכל להחזיר ולהוראות הקבע שנכנסות בכל חודש", אומר בורוכובסקי, "ובחודשים האחרונים יש פריחה של הוראות קבע שלא ראינו 15 שנה". דווקא בתקופה שבה משקי הבית מצמצמים כל הוצאה מיותרת, התרומה לוויפאסנה גוברת. אריאל מייחסת את זה להתקדמות המרכז: "זה לא שאנשים יכולים לתת עכשיו משהו שלא יכלו קודם, אבל הם באים לאתר ורואים אולם חצי גמור, חדר אוכל שאין כסף לגמור. זה כבר לא אבסטרקטי, ואנשים מבינים שהם יכולים לתת אפילו 50 שקל עבור עוד שני אריחים".

 

ברגע הנכון הדברים מבשילים

 

כמו אופן העבודה סביב הקמת המרכז, גם השתלשלות האירועים עד להקמת דהאמה פאמודה היתה לא שגרתית. אריאל, למשל, לא דמיינה מעולם שתמצא את עצמה עוסקת במחירי אריחים למרכז הוויפאסנה הראשון בישראל. היא למדה את השיטה ב־1987, כשהשתתפה בקורס הראשון שהעביר גואנקה במרכז הוויפאסנה שבדיוק נפתח בקטמנדו והיה השביעי בעולם; היום יש כבר 172 מרכזים - 25 שנה, עלייה של פי 25. בקורס הראשון היה ברור לאריאל שהמדיטציה הזאת תשנה את חייה, יומיים אחרי שהסתיים כבר התיישבה לקורס נוסף, ואחר כך החלה להתנדב במרכזי ויפאסנה שונים ("זה משהו טבעי שקורה, הרצון לתת מהזמן שלי ועל חשבוני כדי שאולי עוד איזו אילונה אחת נמצאת איפשהו בעולם ויקרה לה מה שקרה לי"). שנתיים אחרי שהחלה בתרגול החליטה לתרגם את הקורס לעברית - לא כדי שיהיה קורס בישראל, אלא כדי שאבא שלה, רוב חייו קצין בכיר בצה"ל, יוכל להשתתף בקורס בחו"ל. ובכל זאת, כשנשאלה שוב ושוב, במקומות שונים בעולם, מתי יהיה קורס בישראל, הרעיון החל לחלחל.

 

מודטים מגננים באתר דהאמה פאמודה מודטים מגננים באתר דהאמה פאמודה צילום: תומי הרפז

 

ב־1991, עם חנני מירברג, מתרגל ותיק ובן קיבוץ כברי, הרימה את הקורס הראשון, בבית ספר שדה הר מירון. לתדהמתם, בלי פרסום, מפה לאוזן, הגיעו אליו 70 בני אדם. אחר כך התקיימו שני קורסים בשנה, ואז ארבעה, ושישה, ורשימות ההמתנה כבר מנו מאות אנשים. ישראל נהפכה למדינה שבה שיעור מתרגלי הוויפאסנה מכלל האוכלוסייה הוא הגבוה בעולם (עד שניו זילנד דחקה אותנו מהפסגה). לפי אריאל, כיום אחת מ־15 מורי השיטה בארץ, בסך הכל היו כאן כ־450 קורסים ובהם יותר מ־20 אלף משתתפים. מכיוון שלא מעט הם משתתפים חוזרים, היא מעריכה שיותר מעשרת אלפים ישבו בארץ בקורס אחד או יותר.

 

לאורך העשור הראשון נדדו הקורסים "בין האתרים הכי זולים שמצאנו, בחורף במקומות קרים, בשיא הקיץ בדרום". מראשית הדרך, וביתר שאת מסוף שנות התשעים, הם חיפשו אתר של קבע, כדי לאפשר קורסים רצופים ונוחים לכמה שיותר אנשים - אותה מוטיבציה שמובילה את כל הפרויקט הזה. כמעט עשור של חיפושים לא העלה דבר, וב־2000 הסתפקה העמותה במרכז זמני שהחל לפעול במבנים המשושים המיתולוגיים של בית ספר שדה חצבה. מאז התקיימו שם שני קורסים בחודש, כ־25 קורסים בשנה (בשנתיים האחרונות הם התקיימו בבית זרע, כדי שיהיו קרובים לאתר בדגניה). "אין עוד עמותה לוויפאסנה בעולם שהריצה עשרות קורסים בשנה במרכז זמני ובמקביל חיפשה והקימה מרכז קבוע", מספרת אריאל. מאמצי החיפוש כללו עשרות פניות לאכסניות נוער, בתי ספר שדה, מלונות בפשיטת רגל וקיבוצים, "אבל המילה מדיטציה לפעמים הבריחה אנשים". בדרך היו כמה אתרים שנראו מבטיחים, אחד בטבעון, אחד בדרום, אבל כלום לא נסגר.

 

דרורי. "מתנדב מתוך הכרת תודה גדולה על המתנה שקיבלתי" דרורי. "מתנדב מתוך הכרת תודה גדולה על המתנה שקיבלתי"

מה שכן, החיפוש הארוך הזה הכניס לתמונה את עפר דרורי (58), מדריך טיולים ובן גניגר שבסוף שנות התשעים היה מזכיר הקיבוץ. נציגי העמותה לוויפאסנה הגיעו אליו כדי לבדוק שטח פוטנציאלי למרכז. הם שאלו שאלות על המקום, הוא שאל שאלות על הוויפאסנה, והגיע לקורס הראשון בחייו. עסקה לא היתה שם, אבל דרורי נשאב. "בסוף הקורס הרגשתי שעליתי על משהו מיוחד", הוא אומר, "וגם חשתי הכרת תודה גדולה על המתנה הזאת שקיבלתי, וזה הוביל לכך שהצטרפתי לצוות שחיפש אתר קבע". כמי ש"יודע לדבר בשפה של חברי קיבוץ", כדבריו, דרורי נהפך לדמות מפתח בדיאלוג עם קיבוצים שונים. ככה זה, פרויקטים גדולים דורשים כל מיני אנשים, מכל מיני מקצועות, שדוברים כל מיני שפות, והוויפאסנה הצליחה לאסוף סביבה אנשים כאלה, לאותו תזמור מורכב בדרך להקמת המרכז.

 

 

אחרי עשר שנים של מגעים עם קיבוצים שונים, דרורי היה גם איש הקשר המרכזי מול דגניה ב'. פתאום התברר שבשנים שבהן חיפשה העמותה קרקע לבנות עליה מרכז ויפאסנה, דגניה ב' חיפש יזם שייקח שטח שהוקצה לכפר נופש במסגרת הסדר הקיבוצים, בסוף שנות התשעים. בחצי השני של העשור הקודם האינטרסים האלה הצטלבו, ואחרי מגעים של כשנתיים נחתם חוזה. "הדברים קורים כשהכל בשל", אומרת אריאל, "גם אם 23 שנה הן המון זמן לחכות למרכז של קבע, במיוחד לעמותה פעילה כל כך כמו הוויפאסנה בישראל".

 

עם תחילת העבודות היה דרורי לנציג של העמותה באתר הבנייה במשך שנה, תוך צמצום משמעותי של היקף העבודה והפרנסה שלו. "מכיוון שאני מורה דרך והעבודה שלי גמישה, החלטתי להקטין את החסכונות שלי במשך תקופה מסוימת ולהתרכז בליווי הבנייה, והייתי שם הרבה", הוא אומר. "אני עדיין שם כמעט יומיום, ובכל פעם נדהם מחדש שהחלום הזה התגשם, זה לא ייאמן. והמרכז יושב בין סוריה, ירדן, לבנון, פלסטין וישראל, אולי הוא יכול להביא טוב לכל האזור הזה".

בהתרגשות של דרורי יש עוד ממד אישי. "זו סגירת מעגל מבחינתי: סבא שלי אברהם דרורי היה ממקימי קיבוץ דגניה ג', 300 מטר מהמקום שבו מוקם מרכז הוויפאסנה. ב־1922 החליטו אנשי דגניה ב' שאין שם מספיק מקום לשלושה קיבוצים ופינו את דגניה ג', ואנשיה עברו להקים את גניגר. רצה הגורל ומרכז הוויפאסנה החזיר אותי לאותו המקום אחרי שלושה דורות".

 

ישיבת מדיטציה קבוצתית ישיבת מדיטציה קבוצתית צילום: תומי הרפז

 

לא לשכוח מה המטרה

 

בתוך מסע החיפוש הארוך ותהליך הקנייה והבנייה התחדדו להם כמה קווים מנחים שאפשרו לאנשי העמותה להבין מה בדיוק הם עושים, לאן הם הולכים. הראשון היה פשוט לקנות, והוא לא היה מובן מאליו. "במשך שנים היתה התלבטות איזו קרקע לקנות", מספר בורוכובסקי. "מצאנו קרקע מתאימה, בדקנו כמה היא עולה, חשבנו שאין שום סיכוי שנצליח לגייס כסף והתקדמנו לחיפוש הקרקע הבאה. באיזשהו שלב דווקא מורים, בישראל ובחו"ל, המליצו לנו: פשוט תקנו קרקע, תפסיקו עם הבלבול. וברגע שהיתה החלטה, קנינו קרקע. וגם אז אמרנו לצד השני שאנחנו רק מתחילים לגייס את הכסף. למזלנו, בתוך חודש־חודשיים כבר ידענו שיש כסף, רובו מהלוואות, וקיווינו שנצליח להחזיר אותן. ואז היה כסף רק לקרקע, לא לבנייה".

 

הכסף לבניית דהאמה פאמודה נאסף תוך כדי תנועה, בהיענות גוברת. והטיפול בו, לאורך כל הדרך, היה זהיר. "זה כסף של תורמים, אנחנו לא יכולים לבזבז אותו", אומרת אריאל. גם זה עיקרון שמגיע מגואנקה, ומקשה בהקמת מרכז ויפאסנה - כזה שאמור להיבנות בחסכנות מוקפדת, ועדיין לשרת את המטרה. צנוע, אבל יעיל. מתמקד בעיקר, בלי להגזים.

 

פעילות מתנדבים באתר בסוף שבוע שהוקדש לעבודות גינון פעילות מתנדבים באתר בסוף שבוע שהוקדש לעבודות גינון צילום: תומי הרפז

 

"מרכז ויפאסנה צריך קודם כל להיות פרקטי", מסבירה אריאל. "אין פה עניין של 'הוא צריך להיות רוחני', עם נרות, צלצולים או קטורות. והוא צריך להיות שקט, מוגן, שאדם ירגיש שהוא יכול לשים הכל בצד ולהקשיב למה שקורה לו פנים. התהליך שאדם עובר בקורס לא פשוט, ולכן כל כך חשוב שהמקום יהיה נוח ונעים. לכן יהיו במרכז חדרים משותפים אבל גם חדרים פרטיים. את צריכה לא להיות בזבזנית, אבל גם לא קמצנית.

 

"אנחנו בעצם רוצים לספק פה תנאים מושלמים לתהליך שבו אתה חוקר מי אתה, מה אתה, מה גורם למה, לאפשר לבחון את התחושות כמו תחת מיקרוסקופ. יש כאלה שמסתכלים מבחוץ וחושבים שהקורסים האלה נורא נוקשים, אבל מתרגלים מגדירים את זה לפעמים כמו רחם. כשאני נכנסת למרכז ויפאסנה, מבחינתי זה מקום שהוא הכי צמר גפן".

 

ובכל זאת, כפר נופש, כמו בייעוד המקורי של השטח לפי דגניה ב', זה לא יהיה; הקורס הוא עדיין תהליך קשה. אריאל מצטטת בהקשר הזה את גואנקה, "שאמר שבאים למרכז ויפאסנה כמו לבית חולים. את לא באה לחיות פה, החיים הם בחוץ. את באה להבריא".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x