$
מוסף 25.04.2013

דרושה שותפה + ילד

הזינוק במחירי הדיור מצמיח תופעה חדשה: משפחות חד־הוריות שחולקות דירות. סידור כזה מוזיל מאוד את ההוצאות, מספק עזרה יומיומית ומאפשר לאמהות - ממטפלות עד עובדות הייטק - לעלות ברמת החיים. אבל הוא גם מעמיד את כולם, ובעיקר את הילדים, בפני אתגרים מורכבים. מה שיוקר המחיה עושה למשפחה

"מחפשת שותפה (אמא חד־הורית) לדירה נחמדה. השותפות היא מסיבות כלכליות ולתמיכה ועזרה הדדית. על עצמי - חד־הורית פלוס שני ילדים פלוס שני כלבים".

 

"לשותפים חד־הוריים: אמא לסטודנטית מחפשת שותפה נעימה נקייה ומתחשבת. אם גם את מתקשה להתמודד עם ההוצאות החודשיות, את מוזמנת להצטרף ולהקל על הנטל שלך ושלי".

 

מימין: אירית ליאני (21) ובנה גיא (2.5); משמאל: תמי טל (26) ובתה נויה (3). שותפות כבר ארבעה חודשים, "ובהתחלה הילדים חטפו בום" מימין: אירית ליאני (21) ובנה גיא (2.5); משמאל: תמי טל (26) ובתה נויה (3). שותפות כבר ארבעה חודשים, "ובהתחלה הילדים חטפו בום" צילום: תומי הרפז

 

"אני מורה חד־הורית עם ילד, מעוניינת בשותפה עם ילד/ה או שניים, להשכרת דירה יחד במרכז. כמובן שהשכירות המשותפת היא בתנאי שתהיה כימיה טובה בינינו וערכים דומים, ודרושה היכרות מוקדמת כדי לבחון אם זה מתאים".

עשרות הודעות כאלה התפרסמו באתרים שונים בחודשים האחרונים. עוד ועוד הורים במשפחות חד־הוריות מצאו עצמם נדחקים לפינה, נחנקים תחת יוקר המחיה ומחירי הדיור המזנקים, מנסים לשרוד כלכלית - ולגדל את ילדיהם בתנאים מספקים. רגע לפני הייאוש, הם חשבו על פתרון לא מקובל: לחלוק דירה עם משפחה חד־הורית אחרת. כבר יש בארץ משפחות שחיות ככה, שהצליחו להתגבר על כל הקשיים והפשרות הכרוכים בסידור כזה: לוותר על הפרטיות, לחלוק את מרחב המחיה עם אדם זר, לחשוף את הילדים להורים אחרים ולילדים אחרים, שאיתם יחיו כמעט כאילו היו אחיהם. סידור כזה מחייב המון ויתורים, אבל עוד ועוד אנשים מגיעים אליו, חלקם בלית ברירה, חלקם בשמחה, כולם עם חשש.

 

מאחורי המודעה שפרסמה המורה, למשל, עומדת ורד, גרושה ואם לילד. היא מפחדת מאוד מהמדרון הכלכלי החלקלק שבו היא נמצאת כרגע, ומפחדת לא פחות לחלוק דירה עם אשה זרה. אבל אין לה ברירה. "בכל חודש אני יוצרת גירעון, חסרים לי 1,500–1,000 שקל, ובכל חודש שני אני לוקחת הלוואה כדי לסגור את זה, וההלוואות רק מכניסות אותי עמוק יותר לתוך הבור. אני גרה בדירת 2.5 חדרים במרכז, מרוויחה 7,500 שקל נטו, ועוד מזונות של 2,200 שקל, וזה עדיין לא מספיק. אני מעבירה שיעורים פרטיים אז אני לא יכולה לעבור לדירה קטנה יותר, לא יכולה להביא תלמידים לדירת חדר וחצי, וגם הורים של חברים של בני לא יראו דירה כזאת בעין יפה, אז אני חייבת דיור סביר".

 

בתוך האילוצים האלה, היא אומרת, "הסיכוי היחיד שלי להפסיק לצבור מינוס הוא להכניס שותף לדירה שיחלוק איתי את ההוצאות, אולי שותפה עם ילד. ואז נשאלת השאלה את מי תכניסי, אם היא תהיה אשה ישרה, אם הילדים יהיו רגועים או מופרעים, אם תהיה הוגנת, ברדקיסטית, אם תעשה לי רעש, אם הבית יהיה תחנת רכבת, אם פתאום ייעלמו דברים, באיזה מצב אמצא את עצמי. זה מפחיד מהמון בחינות. גם החששות שקשורים לילד גדולים, איך יסתדר עם עוד ילדים, אם ייחשף לדברים שאת לא רוצה שיראה. את מוותרת על 50% מהשליטה בחיים שלך. זה יכול להיות פתרון נפלא, אבל אני הולכת על זה בלית ברירה".

 

לא במקרה ורד מדברת על "שותפה עם ילד", ולא על שותף. כמעט כל מי שחי ככה או שוקל לחיות ככה הן אמהות. "כוחות השוק אולי נראים לנו ניטרליים, אבל לכוחות השוק יש צבע", אומר ד"ר חיים יעקובי, מרצה במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן־גוריון בנגב. "לא מפתיע שדווקא נשים נדחקות לפתרון הזה. הן מרוויחות פחות, מובטלות יותר, נושאות בעול גידול המשפחה, כך שהיכולת שלהן להתמודד עם כוחות השוק מוגבלת יותר. ונשים שדואגות להישרדות ולילדים שלהן יעשו הכל, גם על חשבון נורמות חברתיות כגון גרעין משפחתי נורמלי של אמא, אבא וילדים. אז המצב הכלכלי גורם להן למצוא פתרונות מחוץ לקופסה. ומכיוון שהכלכלה שוחקת את מעמד הביניים, והתעסוקה של אנשים כבר לא מובטחת, יכול להיות שבעתיד הקרוב התופעה כבר לא תהיה שולית, והיא עשויה לחצות מעמדות".

 

מימין: שרית (48); בנה ירדן (9); זהר (13), הבת של רוז; רוז (52); והדר (6), בנה של שרית. חולקות פנטהאוז כבר 13 שנה: שני חדרי שינה לאמהות, חדר וחצי לילדים, והמון כביסה מימין: שרית (48); בנה ירדן (9); זהר (13), הבת של רוז; רוז (52); והדר (6), בנה של שרית. חולקות פנטהאוז כבר 13 שנה: שני חדרי שינה לאמהות, חדר וחצי לילדים, והמון כביסה צילום: תומי הרפז

 

כל התיק של מגורי שותפים, אבל הפעם גם עם ילדים

 

כבר עכשיו התופעה הזאת חוצה מעמדות, מעצם העובדה שגם למי שמשתכרות יותר היא מאפשרת לעלות ברמת החיים. דמי השכירות במרכז הארץ זינקו בעשרות אחוזים בעשור האחרון. ההתייקרות הזאת מכבידה מאוד על כולם, אבל מכבידה כפליים על משפחות חד־הוריות, שמתבססות על מפרנס יחיד, בדרך כלל מפרנסת יחידה. ההתייקרות בכל שאר סעיפי המחיה - חשמל, מים, מזון ועוד - מגבירה את העול. כך נולדה התופעה המתרחבת של מגורים עם הסבא או הסבתא, כך נולדה התופעה שרק מנִצה, של חיי משפחות כשותפים. שני הפתרונות האלה, אגב, משחזרים דפוסי מגורים ישנים, כאלה שפרחו בתקופות שונות בהיסטוריה, עד ישראל של שנות החמישים. "נישואי בוסטון", למשל, הוא מונח שנטבע במאה ה־19 והתייחס למשק בית משותף של נשים שלא רצו או לא יכלו להסתמך כלכלית על גבר (ולא היו זוג). היום יש כבר קבוצות בפייסבוק בשם הזה, שמאגדות נשים ישראליות. קבוצות ופורומים אחרים נקראים "ערבות הדדית", "שתי משפחות גג אחד" או "השכרת בית בשותפות עם משפחה נוספת". חיפוש מעמיק מגלה עוד ועוד מודעות בלוחות ואתרים שונים (יד2, הומלס והאתרים שותף, באופן טבעי וקומו), ועוד ועוד קבוצות ברשתות החברתיות ובפורומים שמושכים אמהות.

 

באתר שותף, למשל, פורסמה המודעה הבאה: "שמי דליה. גרושה עם ילדה בת 17.5. גרה אצל אמא, ומאוד רוצה לשכור דירה אך מה לעשות שהתשלום גבוה". עד הקיץ דליה צברי (43) הפעילה פעוטון וחיה בדירת 2.5 חדרים בנתניה, שעלתה 3,600 שקל בחודש, כולל ארנונה. היא ישנה בה בסלון כדי שלבתה בת ה־17.5 יהיה חדר משלה. אבל בגלל מיעוט הנרשמים השנה הפעוטון נסגר, וצברי נאלצה לעזוב את הדירה. מאז היא מתגוררת אצל אמה, גם היא בנתניה, "אבל לבת שלי קשה לגור עם אמא שלי. אמרתי לעצמי שאם לי קשה, בטוח יש עוד אנשים שגם קשה להם ולא רוצים לגור בדירת חדר קטנה ויקרה. החלטתי לחפש שותף חד־הורי, מה כבר יכול להיות? אני יודעת שזה מורכב, אבל אני לא רוצה להתחיל לחשוב שלילי כי אם אני אפחד - לא אעשה כלום. אני מקווה שהצד השני יתאמץ מספיק כדי שזה יצליח. מה שמלחיץ אותי זה קניות, שלא יתחיל 'שלי שלך' וכאלה".

 

 ד"ר חיים יעקובי. "נשים יעשו הכל מתוך דאגה לילדים" ד"ר חיים יעקובי. "נשים יעשו הכל מתוך דאגה לילדים"

החששות של ורד וצברי מוכרים לכל מי שגר עם שותפים, אבל באופן טבעי הם מתעצמים מאוד כשיש בתמונה ילדים. הסדר של מגורים משותפים יכול להבטיח רמת חיים גבוהה יותר גם למי שיכול להרשות לעצמו לגור לבד, אבל מחייב גמישות גדולה של כל הצדדים. במקרה של שלמה קראוס (32), איש הייטק, מהפעילים הבולטים במחאת 2011, גרוש ואבא של נעמי (3.5), הגמישות הזאת מוכיחה את עצמה. כבר שנה וחצי הוא גר עם ארבעה שותפים - כולם חברים שלו, כולם בלי ילדים, אחת מהם היא ח"כ סתיו שפיר - בפנטהאוז ביפו, שהנוכחות של נעמי מורגשת בו היטב. "היא משתלטת על עוד ועוד חלקים בבית, אבל זה כיף", אומר אחד השותפים שנמצא בדירה, וקראוס מספר איך פינת הצעצועים שלה היתה בחדר שבו ישנים שניהם אבל נדדה בהדרגה לסלון, ואיך החיים של נעמי בבית מתנהלים בחלל המשותף.

 

"המגבלה היחידה שהגדרנו כשיצאנו לדרך היא שבימים שהבת שלי איתי - לא יהיו הפתעות. שלא נקום בבוקר ונמצא אנשים ישנים על הספה, או שתהיה מסיבה לתוך הלילה", הוא מסביר. "כדי לייצר תחושה שזה הבית שלה ושהיא מוגנת ניסינו ליצור מצב סטטי, שלא תרגיש אורחת. היה חשוב לי למנוע כל מצב שיכול ליצור תחושה מאיימת. מדובר בבית גדול מאוד, פנטהאוז של שתי קומות, ובחדר שלי יש גם מקלחת ושירותים. אנחנו עסוקים, ורוב הזמן נמצא כאן רק אדם אחד, כך שהם כמעט לא מורגשים לנעמי, אבל היא גם אוהבת את השותפים וזה אפילו יוצר עניין מבחינתה".

 

כל השותפים מנגנים, והבית מלא כלי נגינה. "אני מנגנת בקסילופון", ממהרת נעמי להשתלב בשיחה, וקראוס מספר על סשנים של נגינה משותפת. "אין קניות 'שלי' 'שלך', אבל הכלל אומר שאם מה שבמקרר לא שלך - לפחות אל תגמור את זה. החיכוך היחיד שיש הוא על הכלים, עוד לא הגענו למצב שכל אחד שוטף את שלו, אבל זה לא קטסטרופה".

 

לדבריו, "אני יכול להרשות לעצמי לגור לבד, אבל היתרון הכלכלי בכל זאת אדיר. וזו גם חוויה הרבה יותר נעימה, מאוד מפרה. בחרנו להיות יחד, ואנחנו גם גרים בדירה ברמה גבוהה יותר ממה שיכולנו לשכור לו היינו לבד. החיסרון הוא שזה באמת מותנה בדינמיקה הייחודית שלנו. אם פתאום אנשים יתחלפו זה יעורר קושי. אני חושב שאם אחד השותפים יעזוב - אני אעבור".

 

צריך המון רצון טוב, אבל אם יש מזל - נהיית משפחה

 

כשקראוס מדבר על הדגשים שהוא שם כדי שבתו לא תרגיש אורחת בדירת השותפים, הוא נוגע באחת השאלות המרכזיות של סידור המגורים הזה: איך מייצרים לכולם, להורים ובעיקר לילדים, תחושה של בית במרחב משותף אחד. זה מורכב במיוחד כשהילדים חיו קודם במסגרות משפחתיות אחרות, אבל יכול להיות פשוט יותר כשמדובר בילדים שנולדו לתוך הסדר משפחתי כזה, כמו במקרה של רוז (52) ושרית (48), עובדות נס ויבמ בהתאמה. כבר 13 שנה הן חולקות פנטהאוז בגבעתיים, שנראה כדירה בורגנית מצויה, עם ערימות כביסה, המון משחקי קופסה, כלב שמחפש תשומת לב ותמונות של הילדים: זהר (13), בתה של רוז, שאביה חי בדרום; ירדן (9) והדר (6), בניה של שרית מתרומת זרע. בשני קצוות הדירה שני חדרי שינה של האמהות (וכבר נמאס להן להסביר שהן לא זוג), ובאמצע חדר וחצי שאותם חולקים הילדים, עם חצי קיר בין זהר לבנים.

 

הן היו חברות עוד קודם, מה שמאפשר לסידור להחזיק מעמד במשך שנים, אבל השיקולים המרכזיים היו תמיכה הדדית — והקלה כלכלית. "הקטע הכלכלי משמעותי. לכל אחת מאיתנו יש דירה קטנה מושכרת, וההסדר הזה מאפשר לנו לגור בדירה מרווחת יותר וגם לשים משהו בצד", אומרת שרית. רוז מוסיפה את השיקול היומיומי, של תפקוד כאם יחידנית: "עבורי זה היה יותר להתגבר על הפחדים שבלנהל משפחה חד־הורית. את לא יודעת איך היומיום שלך ייראה בכלל, מי ישמור לך על התינוקת כשאת הולכת להתקלח, מה יקרה כשאת חולה. זה מרגיע כשיש אדם נוסף תומך לידך".

 

הן מנוסות גם בקשיים ("אתה לא מביא בני זוג הביתה כשזה לא רציני", אומרת רוז, ומוסיפה שגם קשה להסביר את הסידור לזרים), הגיעו להבנות משלהן ("לא מפרידים במקרר, וכשאחת תפסה קריזה על השנייה חיפשנו רעיון איך לפתור את הבעיה. כשיש רצון טוב בסוף זה מסתדר"), ומעידות גם על השתלבות טובה של הילדים ("יש קשיים, אבל הם גדלים כמו אחים"). אצלן, הן אומרות, זה הרבה יותר משותפות, והרבה יותר מחברות. "זה יותר כמו זוגיות", אומרת רוז. "זה מבנה שעובד מצוין, אבל איך מוצאים מבנה כזה? רק מזל. כמו בזוגיות".

 

שלמה קראוס עם אחת השותפות בפנטהאוז שבו הוא חי ביפו עם בתו בת  ה־3.5. "רצינו ליצור תחושה שזה הבית של הבת שלי, שהיא מוגנת, שלא תרגיש אורחת" שלמה קראוס עם אחת השותפות בפנטהאוז שבו הוא חי ביפו עם בתו בת ה־3.5. "רצינו ליצור תחושה שזה הבית של הבת שלי, שהיא מוגנת, שלא תרגיש אורחת" צילום: תומי הרפז

 

בפועל, הזוגיות הלא־רומנטית הזאת היא גם בסיס למשפחה לא שגרתית. "שרית מופיעה בעבודת השורשים שלי", מסבירה זהר ומציגה את העבודה שהיא מכינה בימים אלה, שמפרטת את המבנה המשפחתי הייחודי ומספרת בהרחבה גם על שרית ומשפחתה. "ברגע שיש ילדים האהבה אליהם נהפכת למוטיבציה לשמירה על הסדר המגורים", אומרת שרית, ושתיהן מודות שהן לא רואות סיבה לשנות את הסידור. "בטח אחרי שכל אחד מהילדים יתחתן נשב ונסרוג בכל פעם מחדש כשיהיה לנו נכד חדש", צוחקת רוז. "נשמע מזעזע".

 

"אנחנו לא חברות, אבל הצלנו אחת את השנייה"

 

כמו בזוגיות, סידור מגורים כזה מחייב התאמה בסיסית בין ההורים. גם אם המצב המשפחתי דומה והמצוקה הכלכלית משותפת, בחירת השותפה היא קשה, ולעתים קרובות הקושי מתגלה רק בדיעבד, בסיר לחץ של אינטימיות כפויה שאינה מתבסס על קשר זוגי או משפחתי ושמציפה התמודדויות יומיומיות. אבל גם במקרה של אי־התאמה, המגורים המשותפים מתבררים לעתים כפתרון זמני מוצלח.

 

לפני כחצי שנה נתקלה תמי טל (26), עובדת בארומה, במודעה הבאה, בפורום "שיחת נשים" באתר תפוז: "מתגוררת בדירת חדר וחצי בקושי עם הילד. נמאס לי לשלם כל כך הרבה כסף ולגור בדירה קטנה. הבנתי שכדי לעבור לדירה גדולה יותר או אצטרך לגור עם גבר/בן זוג (שלא בא בחשבון כרגע) או לגור עם אשה באותו המצב כמוני - מי שנמאס לה לשלם כל כך הרבה ועדיין לא יכולה להחזיק דירת 3 חדרים לפחות לבד. אז מי שמעוניינת בשותפה לדירה, ויש לה ילד/ה ונמאס לה להגיע לבית אחרי הגן/בית הספר והעבודה ובערב כשהילד/ה הולך לישון נוצר מצב שיושבת לבד ורואה 'צחוק מעבודה' ורוצה פרטנרית מדי פעם בשבתות החורפיות/קיציות ללכת יחד למשחקייה ולא להתבטל בבית, לצאת להליכות או לחדר כושר או מה שזה לא יהיה, חברה אמיתית (יצא שזה נשמע רומנטי, אבל לא), אני כאן".

 

פרופסור עמיה ליבליך. "חד" הוריות היא מעמסה כלכלית ורגשית קשה מאד פרופסור עמיה ליבליך. "חד" הוריות היא מעמסה כלכלית ורגשית קשה מאד צילום: מיכאל קרמר

עוד באותו יום היא יצרה קשר עם האשה שמאחורי המודעה, אירית ליאני (21), מוקדנית בחברת קישורית, והן סגרו מיד על מגורים משותפים. חברות אמיתית לא יצאה משם, אבל "הצלנו אחת את השנייה", אומרת ליאני. "אנחנו הפכים גמורים, אנחנו מזעזעות בתור חברות, ועשינו הפרדה ברורה בעניין. אנחנו רק גרות יחד, וזה עובד כלכלית. קודם תמי גרה שנה אצל הגרוש שלה, אני גרתי בדירת חדר וחצי מזעזעת. ועכשיו אני משלמת רק 500 שקל יותר אבל עליתי משמעותית ברמת החיים".

 

כבר ארבעה חודשים הן חולקות דירת 3.5 חדרים ברמת גן. לכל אחת חדר שינה משלה, ובחצי חדר ישנים הילדים, גיא (2.5) של ליאני ונויה (3) של טל. הקשיים שעברו עד כה היו גדולים, ונגעו לאופי השונה שלהן, לסגנונות הורות שונים ולהתמודדות של הילדים. "כשהתחלנו כל אחד מהילדים חטף את הבום שלו. הם היו צריכים ללמוד לחלוק בצעצועים, בהתחלה היו הרבה ריבים, בכי וצרחות. היום כשאחד לא נמצא השני מתגעגע", מספרת ליאני. הילדים, וגם הן, נאלצו להתרגל גם למצב ולהבדלים בין שתיהן, אבל הן רואות בכך גם יתרונות. "אין לי בעיה שאירית תעיר לבת שלי, להפך", אומרת טל, "היא יותר תקיפה, היא משכיבה אותם לישון הרבה יותר טוב. בהתחלה כל הזמן ניקיתי וניקיתי, עכשיו אני משחררת, עברתי מניקיון כל יום לפעם־פעמיים בשבוע. אירית עושה כביסות, ובערב כל אחת מאיתנו יכולה לצאת. אנחנו צעירות, רוצות לבלות, ורציתי שאם אני חולה יהיה מישהו שיעזור לי".

 

הקושי העיקרי מבחינתן נעוץ בחיים החברתיים שלהן, שלא משתלבים. "מבחינה חברתית לא טוב לי", אומרת טל. "אירית מגיעה לתאקלים עם חברים שלי, זה קשה". חרף השאיפה המקורית והעזרה הקונקרטית, הן לא הצליחו להפוך לרשת תמיכה חברתית זו לזו. "התקשורת בינינו עניינית ופרקטית, אנחנו לא מתקשרות אחת לשנייה כדי לדבר", אומרת ליאני.

בעוד חצי שנה ליאני אמורה לעבור לגור עם בן הזוג שלה, והסידור יתפרק. דווקא הידיעה שהוא זמני אפשרה לו להחזיק מעמד עד כה. "עברנו תהפוכות, לא מעט צרחות של שתי נשים עם שני ילדים בבית, אבל את יודעת שזה המצב, שהוא זמני, ואיתו את מתמודדת", אומרת ליאני. "הסדר כזה בחיים לא יהיה לטווח ארוך, במיוחד כשמדובר בשתי בחורות צעירות, כי תמיד האידאל הוא לפתח מערכת יחסים זוגית".

 

אי־התאמה בחיבור של האמהות וקושי בחיבור של הילדים פירקו גם את הסדר המגורים של אלאור סביון (24), אחות וטרינרית מקריית טבעון. והיא ובנה גלעד (5) אפילו לא התגוררו עם אשה זרה, אלא עם חברה טובה ובנה בן ה־7. "גרנו בבית גדול עם חצר. זה היה נחמד מאוד לתקופה מסוימת, היה נוח להתחלק בשכר הדירה, ההוצאות של האוכל ירדו, אפשר היה לצאת בערבים, אבל זה היה כרוך בהרבה ויתורים, ואני לא מתכננת לנסות את זה שוב בזמן הקרוב", מודה סביון.

 

הן עדיין חברות, היא אומרת, אבל המגורים המשותפים חשפו קשיים לא צפויים בקשר. "כשהילדים היו רבים זה היה נורא קשה, כי במובן מסוים הם כמו אחים, אבל כל אחת רוצה להגן על הבייבי שלה. גם לכל אחת יש את צורת החינוך שלה. אם כששני ילדים עושים אותו דבר וילד אחד לא מקבל עונשים והאחר כן – זה בעייתי. עוד דבר שהפריע לה זה הרגלי הסדר והניקיון, בעיקר במטבח ובשירותים. אני עובדת חמישה ימים בשבוע, כשאני חוזרת מהעבודה ולוקחת את הבן שלי הזמן הפנוי שלי נורא יקר לי. בזמן הפנוי שלי לא רציתי לעשות ספונג'ה, העדפתי לטייל ביער. זה לא היה קל לשותפה שלי. אני גם אוהבת הרבה אנשים בבית והיא אוהבת את השקט שלה". כחברות, היה להן קל יותר לדבר על הקשיים, והן אפילו ייסדו נוהל מסודר, "ערב קבוע בשבוע שבו ישבנו יחד עם כוס יין או קפה ודיברנו על מה שמפריע לנו. לחיות יחד זה סוג של זוגיות, והשיחות האלה נורא עזרו, אבל בשלב מסוים לא היה לנו כוח לזה".

 

פרופסור נעמה בן יהושע צבר. "מתחיל באופוריה, ממשיך בנפילה" פרופסור נעמה בן יהושע צבר. "מתחיל באופוריה, ממשיך בנפילה"

ובכל זאת, היא מאמינה בסידור של שותפות עם ילדים, רק מדגישה שהדבר החשוב ביותר הוא תיאום ציפיות. "אני מאוד שמחה שעשיתי את זה, זה היה נהדר לתקופה מסוימת, חיים משותפים זה דבר נהדר. אבל אני חושבת שנכנסנו לזה עם המון התלהבות ודי בעיניים עצומות. צריך לשבת לדבר, לחשוב כל אחת עם עצמה מה הגבולות שלה, לתאם ציפיות בצורה מאוד מאוד יסודית. אולי אם היינו מדברות יותר היינו מגיעות למסקנה שלא מתאים לגור ביחד. אבל אני עדיין חושבת שזה פתרון גאוני, שיכול לפתור בעיות כלכליות וחברתיות וגם ליצור סוג של משפחה חדשה. במקרה הספציפי שלנו זה לא הצליח, אבל מבחינתי, זה בדיוק כמו שיש זוגות שנשארים יחד וזוגות שנפרדים".

 

"נשים לא מבינות עד כמה זה יכול לשפר את מצבנו"

 

מבחוץ, מי שטרם התנסתה בסידור כזה תולה בו תקוות גדולות במיוחד. תיאורטית הוא נשמע כמעט מושלם, חרף החששות הגדולים. ע"ד (40), אשת אקדמיה ואם לשניים (בני שנתיים וארבע) מבן זוג לשעבר שחי בחו"ל, למשל, משוכנעת שזה הפתרון הנכון, "נפשית, מורלית, כלכלית ולוגיסטית. זה נראה לי כל כך אידאלי שאני מוכנה להרבה פשרות. נשים לא מבינות עד כמה זה יכול לשפר את המצב שלנו. אני משלמת 4,500 שקל על דירת סרדינים, 2.5 חדרים בתל אביב. אם אני ועוד מישהי נשלם 3,500 כל אחת, את יודעת איזו דירה אפשר לשכור ב־7,000 שקל? אפשר אפילו בית של שני מפלסים עם גינה במושב. ומה יקרה כשאני חולה, למשל? יש הרבה בדידות בשפגט הזה בין עבודה לילדים, חיי החברה נדחקו לקרן זווית, שלא לדבר על זוגיות. ושותף חד־הורי הוא מישהו שמראש אתה לא צריך להסביר לו איפה אתה חי, זו כתף שאפשר לקבל רק ממי שחולק איתך את אותו מצב, יודע מה הבעיות ואיך לעזור".

 

אבל הדרך לפתרון האידאלי הזה, היא גילתה, קשה למדי. המודעה שלה הזמינה "אם יחידנית מבחירה או לא, סטרייטית או לסבית, פתוחה ולבבית הנהנית לתמוך ולהיתמך למגורים משותפים ועזרה הדדית", אבל מועמדת רצינית עדיין לא הצליחה למצוא. "אני מחפשת שותפה נואשות כבר שנה וחצי, נמצאת בקשר עם המון נשים בעניין, ומנסה לשכנע אותן. אבל גיליתי שנשים רבות משחקות עם הרעיון, אבל ברגע שזה מגיע למעשים הן חוטפות רגליים קרות. הכרתי עשרות נשים משכילות ואמיצות, אבל כנראה לא מספיק אמיצות כדי ללכת עם זה עד הסוף".

 

השלב הבא באבולוציה של המשפחה?

 

אחת המודעות שפרסמה אמא לילדה בת 7 שמחפשת שותפה ביקשה "לחלוק בדירה מרווחת יותר מדירת חדר פיצית במרכז תל אביב ולשתף בצורה הוגנת מרחב מחיה אישי אחת עם השנייה ולחוד". מרחב מחיה הוא אכן מושג מפתח בסיפור הזה. מרחב מחיה אישי, שהוא גם כלכלי וגם רגשי. על הדרך הוא מגדיר מחדש את המרחב המשפחתי, במובנים שונים. פרופ' נעמה בן יהושע צבר - שכתבה עם פרופ' גליה צבר את הספר "שני בתים וילד" על בניית פרק ב' משפחתי בין בני זוג עם ילדים מקשרים קודמים - מדגישה את ההרחבה של מושג האחים שמביא סידור מגורים כזה ושנדרשת להצלחתו. "הכניסה להסדר מאופיינת באופוריה והתרוממות רוח, אתה בטוח שכל הבעיות שלך ייפתרו בשותפות, ואז יש נפילה גדולה ולאט לאט לומדים להתמודד עם מה שיש. המוטיבציה שלא לנתץ הסדר כזה היא למנוע משבר לילדים שמתחילים להתרגל להסדר, ואחוות האחים היא רכיב מפתח בחיבור כזה, עם קשר רגשי שמקרב לפעמים יותר מקשר ביולוגי".

 

הפסיכולוגית פרופ' עמיה ליבליך מתייחסת להרחבת התא המשפחתי מעבר לילד־אמא. "ילדים זקוקים לאהבה ולגבולות, ויש אלף צורות ומסגרות שבהן אפשר לתת להם את זה. חד־הוריות היא מעמסה כלכלית ורגשית קשה מאוד. ילד שחי לבד עם אמא שלו סובל מסיכון גבוה יותר להיות עם אמא במצב רוח רע, שקשה לה כלכלית, שחשה עצמה קורבן, ולכן הסדר כזה יכול להיות לטובת הילד. וילדים מגיל צעיר מקבלים את המציאות דרך העיניים של מי שמטפל בהם, כך שהם יכולים לחיות לגמרי בשלום עם כל הרכב אם ההורים משדרים להם שזה בסדר גמור. חשוב רק להקפיד שהמעבר לא יהיה דרסטי, ילדים שהיו רגילים למשפחה קונבנציונלית או שגרו עם אמא לבד והיו רגילים להיות הרודן הפרטי שלה צריכים לעבור תהליך הדרגתי".

 

וחוקר המשפחה פרופ' אמריטוס יוחנן פרס מאוניברסיטת תל אביב חושב שההסדר הזה הוא עוד שלב אבולוציוני בגלגולו של מושג המשפחה, שבעצם לא רחוק כל כך מהמקור: הרי הנישואים, הוא מזכיר, בכלל נולדו כסידור כלכלי. "בשותפות בין משפחות חד־הוריות אין חיוב ושלילה, זו פשוט עובדה", הוא אומר. "העניין שמשפחות חד־הוריות מגלות בהסדר הזה הוא חלק מתהליך רחב יותר של התגוונות המבנה והתפקוד של משפחות. ואם הכישלון בחיי הנישואים מקיף כמעט שליש מכלל הנישואים, לא יכול שאותן משפחות חד־הוריות והפתרונות שהן מחפשות לא יתקבלו כנורמטיביים וסבירים. מי שהתחנך מראש על נישואים כהסדר, למשל בציבור החרדי, ולא כפועל יוצא של אהבה, אינו מתקשה לקבל את המעבר". אבל ליבליך נזהרת: "להגדיר מבנה כזה משפחה יהיה מרחיק לכת, הייתי קוראת לזה משק בית מורכב. אבל בסופו של דבר אני בעד הגדרה עצמית של אנשים. אם אנשים מגדירים את עצמם משפחה אף על פי שהם לא מוכרים ברבנות או בביטוח לאומי, הייתי לוקחת את זה ברצינות".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x