שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

האם גוליבר סבל מדיכאון?

מחלות ענקי הספרות עוזרות לקשור יצירתיות וסבל

שיזף רפאלי 08:3510.01.13
האם אמן חייב להיות מיוסר כדי שיצירתו תהיה איכותית ואותנטית? האם תנאי ליצירת מופת הוא שהיוצר ידמם על הדף, הבד או הפסנתר? בטעם, ריח ואמנות קשה לבצע בדיקה שיטתית, ועד כה העדויות העיקריות היו מסעות ההרס העצמי וההתאבדויות של כמה ציירים נודעים ואלילי רוק.

 

אבל באחרונה נאספו עוד כמה עדויות, שנוגעות לייסוריהם של עשרה מהגדולים בסופרים: שייקספיר, מילטון, ג'ונתן סוויפט, האחיות ברונטה, נתנאל הותורן, הרמן מלוויל, ג'ק לונדון, אורוול, ייטס וג'ויס. האוסף הוא דוקטור ג'ון ג' רוס - דוקטור אמיתי, מהסוג שיכול לתת גימ"לים, שהוא גם מומחה למחלות מידבקות מבית הספר לרפואה בהרווארד. והעדויות אינן עוד התחקות ביוגרפית, אלא עבודת בילוש היסטורית אחרי מחלות הסופרים, בגוף ובנפש.

 

גם גוליבר סבל מדיכאון? גם גוליבר סבל מדיכאון?

 

הספר, "Shakespeare's Tremor and Orwell's Cough" (בתרגום חופשי: "הרעידות של שייקספיר ושיעולו של אורוול"), הוא אכן עבודת בילוש, שכן אין בידינו תוצאות בדיקות הדם, שיקופי הריאה וסיכומי האשפוז של ענקי הספרות האלה, ותחתם ישנם רק כתביהם והמידע ההיסטורי על אודותיהם. רוס מנסה מבעדם לבצע דיאגנוזה רפואית לגיבורי התרבות הללו, להתחקות אחר נסיבות מותם ואף להתווכח בחומרה יתרה עם החלטות רופאיהם. לא יכולתי למצוא ספר יותר מעורר מחשבה ללוות את האשפוז שלי עצמי בבית חולים.

 

מתברר שגדולי הספרות האנגלית חוו לא מעט קדחות, עיוורון, חירשות והתקפי שיגעון. שייקספיר היה הגדול מכולם. מחלות מין, ובעיקר עגבת - שבתקופתו נחשבה למכה נוראה ועוד לא זכתה לשם ואפיון מסודרים - מופיעות בכתביו יותר מבכתביהם של סופרים בני דורו, תדירות שהולכת ועולה ככל שחלפו השנים. רמזים למכת העגבת התגנבו בין היתר ל"הנרי החמישי", "כטוב בעיניכם" ו"טימון איש אתונה", ולכמה סונטות. הסימפטום הפיזי היחיד שבוודאות לקה בו ויכול להתקשר לעגבת הוא הרעידות בידיו, שאחראיות לכתב ידו המקרטע במסמכים משנות חייו המאוחרות. שנות הפרידה הארוכות מאשתו, עת חי בלונדון והיא נותרה בסטרטפורד, יכולות להסביר את נסיבות ההידבקות, והמחלה עצמה היא נימוק טוב לפרישתו המוקדמת והלא מוסברת מהכתיבה, כותב רוס בדיאגנוזה שהוא עורך לשייקספיר ממרחק 400 שנה.

 

מחבר "יוליסס" ג'יימס ג'ויס היה, אבוי, קורבן למחלת מין אחרת, זיבה. ג'ורג' אורוול, ששרד מחלות קשות ופציעות קרב, נכנע בסופו של דבר לשחפת. וכמה מאורות גדולים הביאו מחלות אקזוטיות ממקומות מרוחקים שביקרו במסעותיהם: ג'ק לונדון נשא בצירוף של צפדינה, שיגדון, דלקות ואבנים בכליות. האחיות ברונטה סבלו גם הן משחפת. ומחברים אחרים סבלו מצירופים שונים של הפרעות, מדו־קוטביות ועד אוטיזם. ג'ונתן סוויפט, מחבר "מסעות גוליבר", ציין את ימי הולדתו בהסתגרות וקריאה חוזרת ונשנית של ספר איוב. ייטס האלמותי סבל כנראה מדיסלקציה, וטעויות הכתיב שלו מנעו ממנו לעבוד באקדמיה.

 

רוס אוהב את הסופרים שהוא חוקר, ובז לרופאיהם. תיאור אבחנותיהם השגויות וטיפוליהם ההזויים והאכזריים הוא לא פחות מספרות אימה. הוא סובר שכמה תרופות וטיפולים החמירו את מחלותיהם של החולים, ואולי אפילו גרמו להם נזק נפשי, שקשור או לא קשור לשורשי יצירתיותם, אך לבטח קיצר את חייהם. כך למשל השימוש הרפואי הנפוץ בעופרת, כספית והרעל ארסן החיש את סופם של כמה מהמחברים. ורופאיו של מילטון ניסו להשיב לו את מאור עיניו באמצעות עובש מגולגולתו של אדם שנרצח. באופן מעניין, גם בתולדות הספרות העברית לא חסרים מכאובי תחלואים, אלא שאצלנו, באופן מעניין, יותר נשים מוזכרות בהקשרים הללו.

 

צ'כוב אמר פעם שהרפואה היא אשתו החוקית והכתיבה היא הפילגש. רוס מפגיש את האשה והפילגש להתכתשות, ובעצב הזה, כך נראה, נכתבים ספרים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x