$
מוסף 15.11.2012

"אני קונה כמה שבא לי"

דובי שיף הוא אחד מאספני האמנות הגדולים בארץ, וברשותו לא פחות מכ־2,500 עבודות. בראיון נדיר למוסף כלכליסט הוא מסביר למה מוזיאונים חייבים תורמים כמוהו, כמה הוא ירוויח כשהעולם יחזור לשפיות ויפסיק להתלהב מאמנות מודרנית, ולמה הוא מציג את האוסף המרתק שלו דווקא במלון בכיכר אתרים

לימור בן דוד 09:5115.11.12
המלונאי דובי שיף (65), אחד האספנים הגדולים בארץ, לא חושב שאמנות ישראלית היא השקעה ראויה מבחינת התשואה. הבעיה היא לאו דווקא באיכות היצירה אלא באלה שאמורים לקדם אותה. "יש כאן אמנים מצוינים, אבל לגלריסטים ולסוחרים אין מספיק כוח וקשרים לקדם אותם בשוק הבינלאומי. השוק הזה פועל היום כמו מאפיה. יש היום עשרה או 15 אנשים בעולם, גלריסטים וסוחרים, שברגע שהם רוצים שמוישה ינקל יהיה הדבר הבא הם ידאגו לזה. יש להם אנשים שיהיו מוכנים לקנות על סמך ההמלצות שלהם, ומדובר במחירים של מיליוני דולרים. הגלריסטים המקומיים לא קיימים ברשת הזו.

 

"אז נכון שיש כמה גלריות שמשתתפות בכמה ירידים בעולם, ופה ושם יש אמן ישראלי שמצליח קצת יותר או קצת פחות. עדי נס מכר עבודה, מיכל רובנר עושה דברים, אבל זה לא מספיק. אמנים ישראלים לא מגיעים למכירות הגדולות. אני בטוח שאם אמן כמו יגאל תומרקין, למשל, היה חי בארצות הברית ונופל לידיים של גלריסט רציני, הוא היה מזמן אחד האמנים המפורסמים והיקרים בעולם".

 

דובי שיף במלון מרינה, על רקע העבודות "יער II" של אלדר פרבר (מימין) ו"שלושה בכיוונים שונים" של סיגל צברי. "לא בודק אם אני עומד להרוויח או להפסיד. אם אני אוהב, אני קונה" דובי שיף במלון מרינה, על רקע העבודות "יער II" של אלדר פרבר (מימין) ו"שלושה בכיוונים שונים" של סיגל צברי. "לא בודק אם אני עומד להרוויח או להפסיד. אם אני אוהב, אני קונה" צילום: תומי הרפז

 

שיף הוא הבעלים של חברת ההשקעות צבידן המתמחה בנדל"ן ומלונאות, ומחזיק בין השאר במבנים של כיכר אתרים, הקונסוליה האמריקאית בירושלים ורשת מלונות דיפלומט ומרינה. והוא גם אחד מאספני האמנות הגדולים בארץ. הוא מחזיק כ־2,500 עבודות, ששוויין הכולל מוערך ביותר מ־10 מיליון דולר. יש בהן עבודות של ותיקי האמנות היהודית והישראלית - ובראשם ראובן רובין, לודוויג בלום, מאנה כץ, מרדכי ארדון, שמואל בק, יוסל ברגנר ומארק שגאל (העבודה היקרה ביותר באוסף, בשווי 1.5 מיליון דולר) - וכן עבודות עכשוויות של אמנים בינלאומיים ומקומיים, כולל ארם גרשוני, ערן רשף, גדעון רובין, מיה זר, הילה לולו לין, ואדים סטפנוב, אלדר פרבר, אלי שמיר ומתן בן כנען. כמחצית העבודות באוסף ירש שיף מאביו, המלונאי חיים שיף, ואת האחרות רכש לאורך השנים לפי טעמו. שתי האהבות הגדולות שלו, הוא מסביר, הן אמנות סוריאליסטית ואמנות פיגורטיבית, והן נוכחות היטב באוסף.

 

כעת 200 מהעבודות נחשפות באחד הנכסים של שיף, מלון מרינה בתל אביב. זו תערוכת קבע הפתוחה לקהל הרחב: צריך פשוט לצלצל ולהזמין יום לביקור חינמי, או להירשם לסיור מאורגן שכולל הרצאה, קפה ועוגה ב־50 שקל ("כדי להרחיק את אלה שרק מעוניינים בכיבוד"). האם זו בעצם דרכו של שיף להקים מוזיאון לאוסף שלו? "בדיוק ההפך", הוא אומר בראיון נדיר. "אני משתמש באמנות כדי להעלות את קרנו של המלון - פנינה באמצע הזוהמה והטינופת של כיכר אתרים. אנשים לא מבינים מה יש פה, ולכן אני עושה את מה שאני עושה".

 

שיף לא מתכחש לרגע למצב של הכיכר, פעם פאר מודרניסטי תל־אביבי שמהר מאוד נהפך לכתם אפור בדרך אל הים. הפעם האחרונה שכיכר אתרים כיכבה בעיתונים היתה בפברואר השנה, כשלארגוני נשים נודע שעל חורבות הקולוסיאום עומד להיפתח מועדון חשפנות. ההתנגדות היתה רבה, והפגנה התארגנה. שיף נשאר אז מחוץ לתמונה, וכעת הוא מגיב על העניין לראשונה. "השכרתי את המקום לאנשים שאמרו שהם רוצים לפתוח מועדון לילה", הוא אומר. "לא שאלתי אותם מה הם מתכוונים לעשות בו".

 

ואחרי שידעת?

"החוזה כבר היה חתום, לא יכולתי לעשות כלום. לצערי הרב מועדון חשפנות נופל בקטגוריה של מועדון לילה. ובואי אגיד לך משהו, זה מסוג הדברים שקיימים בכל העולם, ותמיד יהיו. אין מה להילחם בזה, זה לא יעזור. אם זה לא יהיה כך, עם פיקוח מסוים וכשיודעים מה קורה בפנים, זה יירד למחתרת, וזה הרבה יותר גרוע".

 

עבודות מהאוסף של שיף. "נערה בלבן" של גדעון רובין עבודות מהאוסף של שיף. "נערה בלבן" של גדעון רובין

 

אני מרוויח? הציבור מרוויח!

 

קטגוריית "הדברים שקיימים בכל העולם ולא נכון לפעול נגדם" של שיף כוללת עוד כמה דברים. למשל, קשר הדוק בין בעלי הון למוזיאונים, מגמה שמתחזקת בארץ בשנים האחרונות ומעוררת ביקורת רבה. נדמה כי המוזיאונים נהפכו לבמת תצוגה לאוספים של התורמים, ושהתערוכות נועדו בעיקר לקלוע לטעמם של מממני הפרסים. שיף עצמו בלט באקט יוצא דופן אפילו יחסית לתופעה הזאת, כשב־2005 יזם במוזיאון רמת גן תערוכה של 50 עבודות של ציירים שציירו את דיוקנו של אביו; וב־2008 יזם את הפרס לציור פיגורטיבי על שם אביו במוזיאון תל אביב. הבעייתיות עם הפרס, שגובהו עשרת אלפים דולר, ובתערוכה שמלווה אותו נעוצה בכך שהם נועדו לקדם את הציור הפיגורטיבי, אהבתו הגדולה של שיף. הז'אנר הזה, שעד לא מזמן נחשב בארץ שולי ולא ראוי, זכה בזכות הפרס והתערוכות לקפיצת מדרגה, שבאופן טבעי מחזקת מאוד את האוסף של שיף עצמו. כל ששת האמנים שזכו בפרס עד היום, ובהם אמנון דוד ער, סיגל צברי, אלדר פרבר וערן רשף, נמצאים באוסף שלו. כיוון שבמה מוזיאלית מעלה את ערך העבודות של אמן, אפשר לומר ששיף אמנם תרם כסף אבל גם העלה את ערך עבודותיו. מחיריו של ערן רשף, אחד האמנים החביבים על שיף, למשל, עלו בעשרות אחוזים מאז התערוכה שקיבל במוזיאון לפני שנה בעקבות הפרס.

 

כתגובה לביקורת, שיף מציג את המציאות. "נניח שיש לי 40 עבודות של רשף - אין לי, אבל נניח - ובעקבות העלייה במחירים אני מוציא אותן למכירה מחר", הוא אומר. "מי יקנה אותן? השוק בארץ הוא ביצה קטנה. כדי למכור אצטרך להוריד 80% מהמחיר של העבודות". זה לא שאין אספנים ישראלים שיכולים לקנות את הציורים של ערן רשף במחיר מלא, אנשים שקונים עבודות במיליונים ומחזיקים באוספים אדירים. אבל הם משקיעים באמנות בינלאומית, לא באמנות ישראלית. היא, כאמור, נהדרת, אבל לא השקעה.

 

"דברים שקופים למחצה" של דיוויד דנבי "דברים שקופים למחצה" של דיוויד דנבי

 

תיאור המציאות הזה אינו מספק את המבקרים, אבל שיף מודה שהוא באמת "לא מצליח להבין מה הבעיה. זה נכון שאני נמצא בוועדה שבוחרת את הזוכה, אבל אני לא מצביע ולא מתערב. ברור שאני תומך במה שמעניין אותי, והפרס גם מאפשר לי לגלות אמנים חדשים. אם תבקשי ממני מחר לתמוך ב־100 שקל בעבודות וידיאו אני אגיד לא, זה לא מעניין אותי.

"מצד אחד כל הזמן באים ואומרים שלמוזיאונים אין כסף ואין תמיכה, אבל כשדובי שיף בא ונותן תרומה ישר מסתכלים מה זה עושה לאוסף שלו ואיך הוא עומד להרוויח. זו גישה לא נכונה. להפך, המדינה היתה צריכה לעודד עוד ועוד אנשים לתרום למוזיאונים. תראי מה קורה בכל העולם - כל המוזיאונים חיים מתרומות. בארצות הברית כדאי לבן אדם לתרום, שם זו הוצאה מוכרת ויש לזה כדאיות כלכלית. בארץ ברגע שאתה תורם מס הכנסה מתחיל איתך, אלוהים אדירים. לא מכירים לך, כן מכירים לך, שואלים אותך למה עשית. זו לא גישה.

 

"וכשלמוסדות הציבוריים המסכנים האלה אין כסף, אם לא יבואו אנשים כמוני, כמו משפחת רפפורט (שמעניקה פרסים לאמנים ישראלים בשיתוף מוזיאון תל אביב) ואחרים, ויקנו את כל העבודות ויעזרו לאותם מוסדות להעניק פרסים - אף אחד מהאמנים הזוכים לא יציג במוזיאון. מי שמרוויח מהמצב הזה הוא עם ישראל, זה לא אני או המוזיאון. מי שזוכה זה הציבור, הוא רואה דברים מעניינים וטובים. אני חושב שכל השישה שזכו עד היום בפרס שיף הם אמנים טובים והפרס הגיע להם. אז נכון, לא כל התערוכות היו ברמה אחידה, אבל אני חושב שבסך הכל אי אפשר להגיד על אף אחת מהן שהיא לא היתה מעניינת".

 

"מברשת" של לי ג'ונג וונג "מברשת" של לי ג'ונג וונג

 

אני קונה בזול? זה מחיר ריאלי

 

אחת הסיבות לכך שכל כך חשוב לשיף לחשוף את הקהל הישראלי לאמנות פיגורטיבית, וכנראה גם להמשיך לבנות את האוסף שלו בתחום, היא העובדה שהוא פשוט מאוד לא אוהב אמנות עכשווית. "ביום מהימים, ולא ירחק היום, אנשים יחזרו לשפיות ויחזרו לעבודות הקלאסיות, הפיגורטיביות", הוא אומר. "ואיפה הם יראו אותן? מי יידע עליהן? כל הזמן נמשיך להציג את כל המיצבים האלה והצילום וכל הדברים האלה שרוב האנשים לא יכולים להתחבר אליהם? אני אישית לא למדתי אמנות, כל מה שאני יודע על אמנות זה מקריאה, ואני לא מבין, למשל, מה עומד מאחורי הקו הכחול של איב קליין ולמה זה נמכר ב־4 מיליון דולר. אני גם לא מבין מה מעניין בארון, מדפים ותרופות צבעוניות של דמיאן הירסט. אני חושב שבסופו של דבר האוסף שלי יהיה שווה הרבה הרבה יותר כשתחזור השפיות לעולם האמנות".

 

נדמה שמה ששיף מתייחס אליו כחזרת השפיות - התאוששות במעמדו של הציור הפיגורטיבי - כבר החל. אחרי שנים שבהן היה מוקצה בארץ ונידח יחסית גם בעולם, הז'אנר זוכה להערכה מחודשת, הן בזכות הפעילות של בית הספר לציור של ישראל הרשברג בירושלים, שהעמיד דור חדש של ציירים פיגורטיביים, והן בזכות פרס שיף. ועדיין, בביצה המקומית שיף הוא עדיין האספן הכמעט יחיד של עבודות פיגורטיביות, מה שהופך אותו למעין מונופול. אמנים רבים שמכרו לו ציורים מספרים שהוא אוהב לקנות הרבה ובזול, אפילו ב־50% מהמחיר שביקשו. "אני לא מכריח אף אחד למכור לי", הוא אומר בתגובה.

 

"דיוקן עצמי (מי שמביט בי מאחור)" של ארם גרשוני "דיוקן עצמי (מי שמביט בי מאחור)" של ארם גרשוני

 

כן, אבל רוב האמנים פה חיים מהיד לפה.

"תראי, נכון שאני לא קונה למטרות עסק ומסחר, אבל כשבן אדם קונה תמונה לשים אותה מעל הספה בבית, אם הוא ישלם אלף או אלפיים דולר יותר זה לא נורא, זה חלק מהדקורציה. כשאדם משקיע בהרבה תמונות, צריך באיזשהו מקום להביא בחשבון שזה לא רק בשביל לקשט את הבית, ויש קריטריונים נוספים. הקריטריון שלי נורא פשוט: אני רוצה לשלם מחיר כזה שאם מחר בבוקר איאלץ למכור את התמונות, מסיבה כזו או אחרת, לא אפסיד יותר מ־20%-30% מהמחיר ששילמתי. מילא להרוויח, אבל לפחות שלא אפסיד יותר מדי. לכן גם אם הגלריה והאמן הישראלי חושבים שהעבודה שווה 100 אלף דולר, אני צריך לראות מה הוא שווה לא בארץ אלא בחו"ל. אם מחר אצטרך למכור 200 עבודות, וזה יכול לקרות לכל אחד, השוק הישראלי לא יוכל לספוג את זה. אני יכול לקנות תמונה אחת שנורא מוצאת חן בעיניי ולשלם תמורתה עוד 50 אלף דולר, זאת לא הנקודה. אבל אני קונה בכמויות, וכשאמן נכנס אליי לאוסף אני ממשיך לקנות אותו גם כשהמחיר שלו עולה. בסך הכל אני חושב שאני עושה הרבה דברים כדי לקדם את האמנים האלה".

 

מה תקציב הרכישות השנתי שלך?

"אין לי תקציב רכישות, אני קונה כמה שבא לי. לפעמים פעם בכמה שבועות, לפעמים כל יום".

 

ובכל זאת, ניכר שאתה מוציא הרבה.

"הרבה זה דבר יחסי. זה אולי הרבה מאוד לאדם אחד והרבה פחות מסכום שמישהו אחר מוציא על תמונה אחת. אני לא מוציא מיליונים. על עבודה בינלאומית אני יכול להוציא מאות אלפי דולרים. כיוון שבארץ אין מספיק אמנים פיגורטיביים ריאליסטיים מספיק טובים לדעתי, אני קונה בחו"ל די הרבה - אגב, רוב העבודות מחו"ל נמצאות בדירות שלי ושל הילדים שלי בארצות הברית, אני לא מביא אותן לארץ בגלל הטמטום של מסי היבוא.

 

מסדרון במלון מרינה עם העבודה "חיפה" של מתן בן כנען מסדרון במלון מרינה עם העבודה "חיפה" של מתן בן כנען צילום: תומי הרפז

 

"אני קונה באנגליה, בספרד, בצרפת, באיטליה. אלה עבודות של אמנים שאני אוהב, של אמנים באמצע הדרך ובתחילת הדרך שלהם. אני אוהב לקנות אותם לאורך זמן, לראות את ההתפתחות שלהם, את השינויים. אבל הקנייה שלי היא בשביל הפאן. אם הייתי צריך לבחון כל תמונה שאני קונה ולבדוק אם אני עומד להרוויח או להפסיד עליה - לא הייתי קונה. זו אובססיה מסוימת, אני לא מסתכל על ההשקעה. כשאני אוהב משהו, אני קונה".

 

אבל גם לשיף יש גבולות. במכירה של תירוש ביוני 2011, למשל, הוא הגיע כדי לרכוש עבודות של ארם גרשוני ויוסל ברגנר, אך ויתר לאחר שהרגיש שהמחירים מאבדים את הקשר למציאות. "אנשים קנו רק בשביל לקנות, כיוון שזה היה חלק מהאוסף של עמי בראון", הוא אומר. "אתה בא לתירוש, קונה עבודה ב־100 אלף דולר, ואחרי שבועיים מוצעת למכירה במונטיפיורי עבודה טובה יותר של אותו אמן, שלא באה מאוסף בראון, ב־30 אלף דולר. מה קרה? מה הסיפור? אנשים איבדו את ההיגיון. במכירות פומביות אנשים יכולים לאבד את שיקול דעתם ולהרים את הידיים כחלק מתחרות, ואני לא מוכן להיות חלק מהטירוף הזה". ובכל זאת, זה קרה לו כשרצה מאוד לרכוש עבודה של אביגדור אריכא במכירה של תירוש לפני 15 שנה. לרוע מזלו הוא נאלץ להתחרות עליה עם מתמודד קשוח במיוחד, יוסי חכמי, "שכשהוא רצה משהו לא היה גבול למחיר". חכמי קנה את העבודה.

 

איזה מיתון? המלון מלא

 

הבחירה לקנות מתוך אהבה היא מבחינת שיף המשך לדרכו של אביו. חיים שיף נהג לקנות עבודות בכמויות מאמנים ירושלמים שאהב, ותלה אותן בחדרי מלון דיפלומט בעיר. באוסף שהשאיר אחריו יש, בין השאר, 750 עבודות של אלברט גולדמן, שמת לפני כשנה וחצי ולא הצליח לתפוס מקום מרכזי בשדה האמנות המקומית, וכ־500 עבודות של משה גבעתי, ששיף האב ואחריו שיף הבן תמכו בו במשך שנים.

 

כיום העבודות האלה שוכבות במחסנים, ושיף מעוניין למכור אותן כדי לשדרג את האוסף. "אף אחד לא רואה אותן ולא נהנה מהן", הוא אומר. לפני כשנה, לאחר מותו של גבעתי, יזם שיף תערוכה מעבודותיו בגלריה קטנה בניו יורק. בעקבותיה, הוא מספר, החל משא ומתן עם גלריה אמריקאית רצינית שמעוניינת לקנות את כל העבודות של גבעתי. "בעל הגלריה מאמין בו, הוא חושב שגבעתי ראוי להיות אמן מרכזי. זו גלריה שאם היא תיקח את העבודות שלו אני מאמין שהיא תדע מה לעשות עם זה. אבל בואי נאמר שגם אם אצליח למכור, אני לא אתעשר מזה - גבעתי זה לא שם שאם מחר בבוקר עושים לו תערוכה כולם עומדים בתור לראות - אבל אני מקווה לא להפסיד על זה".

 

אז אפשר לומר שאבא שלך קנה הרבה אמנות אבל לא ממש הבין בהשקעה.

"אבי אהב מאוד אמנות וקנה הרבה דברים טובים שהוכיחו את עצמם, למשל עבודות מדהימות של מאנה כץ, יוסל ברגנר ולודוויג בלום. אבל חלק גדול מהעבודות הוא קנה כדי לתלות בחדרי המלון וכדי לתמוך באמנים ירושלמים שפעלו אז, כגון אלברט גולדמן ויעקב מלכה, ואפילו דודו גרשטיין בתחילת דרכו. נכון שרוב העבודות הן בינוניות, אבל המטרה היתה גם לעודד את הציור הישראלי. היום אני מסתכל על זה קצת אחרת: אני לא קונה אמנות בשביל המלון אלא מציג במלון את מה שאני אוהב".

 

עכשיו, בסיבוב במלון מרינה, ההשקעה ארוכת השנים באוסף ניכרת בדמות עשרות עבודות גדולות ממדים (שהסיכוי שיגנבו אותן נמוך) בשווי מאות אלפי שקלים. מרבית העבודות מכוסות בפרספקס כדי למנוע פגיעה, מה שגורר השתקפויות רבות ופוגם באיכות התצוגה. עם זאת, לזכותו של שיף ייאמר שלא חסך מאורחי המלון את העבודות הטובות באוסף, ובהן שני הדיוקנאות של ארם גרשוני - דיוקן עצמי מאחור ודיוקן אביו, משה גרשוני - ועבודות של ואדים סטפנוב, אחד האמנים הסוריאליסטיים החביבים על האספן (שמחזיק בלא פחות מ־40 יצירות שלו). בניגוד לרוח הכללית, של ציורים פיגורטיביים וסוריאליסטיים, יש שם אפילו תצלום של שפי בלייר, "שממנה קניתי שלוש עבודות, הצילומים היחידים שהתפתיתי לרכוש בחיי", וכן כמה עבודות נייר יוצאות דופן של הילה לולו לין. מבין עבודות הדור הוותיק בולטת בחדר הישיבות המהודר של המלון עבודה מרשימה של ירושלים שצייר לודוויג בלום, בהזמנת שיף האב. שיף הבן מכיר כל עבודה ועבודה, זוכר את הפרטים, וניכר שהוא משקיע זמן רב מאוד בחלל התצוגה החדש.

 

ורוחות המיתון לא נושבות בחלל הזה, במסדרונות המלון ובין העבודות. "התיירות פורחת", אומר שיף. "השנה טובה מאוד, והמלון שלנו מלא עד אפס מקום. אבל מחר בבוקר יכולה להיות בעיה פוליטית שתשפיע עליי בלי קשר למיתון. השנים היחידות שבהן הפסקתי לקנות אמנות היו מ־1985 עד תחילת שנות התשעים, אז אבי ואני היינו בצרות צרורות מבחינה כלכלית. כל החברות שלנו היו בפירוקים ובכינוסים, ורוב הנכסים נמכרו על ידי בנק לאומי לאפריקה ישראל. בשנים האלה לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות שום דבר, אבל אחרי זה, כשחזרנו לעסקים ולחיים והתחלנו להרגיש קצת יותר טוב, חזרתי לקנות, ובמיוחד בשנים האחרונות, הן שנים טובות". הוא מסרב להרחיב או לענות על כל שאלה בנוגע לעסקיו, אך מוסיף: "אני מקדיש יותר זמן ויותר מחשבה לאמנות. נמאס לי, איבדתי את העניין בלעשות עסקים חדשים. צריך להיות טיפוס מיוחד כדי לעשות עסקים בישראל, ואני כנראה לא הטיפוס המתאים לזה".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x