• תפריט
24.5.2012

הייתי פאטמה, מבחירה

"ברגע אחד, בדרך לאוניברסיטה ב־1973, שמעתי סטודנט אומר 'המדרשה של רפי לביא' והבנתי שיש לי מישהו חשוב בבית. אמרתי לעצמי: לוּ היו לי הכישורים שלו הייתי עושה כמוהו, לתת במקסימום. החלטתי שהחלק שלי יהיה לתת דרכו". אילנה לביא, אלמנתו של האמן הנערץ, מדברת לראשונה על הוויתורים שבחיים כאשתו הקטנה של איש גדול

דנה גילרמן 10:2824.05.12
ברגע אחד, בדרך לאוניברסיטה ב־1973, שמעתי סטודנט אומר 'המדרשה של רפי לביא' והבנתי שיש לי מישהו חשוב בבית. אמרתי לעצמי: לוּ היו לי הכישורים שלו הייתי עושה כמוהו, לתת במקסימום. החלטתי שהחלק שלי יהיה לתת דרכו, לאפשר לו לתת. זה לא ויתור על החיים שלי, זאת קבלה מודעת של מצב ונכונות לחיות כך. מה שהוא נתן לי לא היה קרוב למה שבת זוג רוצה, אבל זה היה המקסימום. לא היה לי ספק שהאהבה שלו טוטאלית"

 

חמש שנים למותו של רפי לביא, ואילנה, אלמנתו בת ה־75, עדיין לא החליטה אם להקים לו קבר. לביא תרם את גופו למדע, בין השאר "כדי למנוע את בלבול המוח שכרוך בקבורה ובהלוויה", כהגדרתה. אבל לפני ארבע שנים היא קיבלה שיחת טלפון מפתיעה מאוניברסיטת תל אביב ("שאמורה לקבל גם את גופתי אחרי מותי") שבה הודיעו לה כי החלקים שנותרו מגופתו של בעלה נקברו בבית הקברות ירקון. "'אין מה לעשות, אנחנו חיים במדינת הלכה', אמרו לי בטלפון. עכשיו יש מקום וכתובת ועוד לא החלטתי מה לעשות".

 

אילנה לביא עם עיזבונו של רפי לביא, השבוע בביתם בתל אביב. "מה התרומה שלי ליצירה שלו? אפס גמור" אילנה לביא עם עיזבונו של רפי לביא, השבוע בביתם בתל אביב. "מה התרומה שלי ליצירה שלו? אפס גמור" צילום: יוני בן זאב

 

רפי הרי בכלל לא רצה שיקברו אותו.

"זה נושא כואב מבחינתי. מצד אחד אני מבינה שהוא לא רצה, ומצד שני אני מרגישה שזה לא ממש נכון שיש בן אדם למטה והולכים עליו, שאין שם שום נקודת ציון, שאין שלט 'רפי לביא, 2007-1937' וזהו. מאז אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני צריכה להגיע לשם ולראות אם אני שלמה עם זה שאין שם כלום".

 

ב־7 במאי חל יום השנה למותו של לביא, מהאמנים המרכזיים בסצינה המקומית, שעוד בחייו כונה "הגורו", חרף התנגדותו לכל טייטל כזה. כמורה - במשך 35 שנה לימד לביא בבית הספר לאמנות המדרשה - הוא גידל דורות של אמנים כגון יאיר גרבוז ונחום טבת, ובעיקר דורות של אמניות: יהודית לוין, תמר גטר, מיכל נאמן, אפרת נתן ודגנית ברסט היו בנות חסותו וממשיכות דרכו, "הבנות של רפי". כאמן, לביא היה איש מפתח בהיווצרותה של סצינת המודרניזם בארץ, שהושפעה מאוד גם מהאמנות המושגית וגם מאמנות הפופ, והיה סמל לצבר הישראלי החילוני החדש, זה שהולך לים עם כפכפים וסל בשבת, ועבודותיו עשויות מחומרים יומיומיים פשוטים כגון דיקט, מזוניט וקולאז'.

 

בראשית שנות השישים יצר לביא ציורים המבוססים על שרבוט ספונטני, בהשפעת אביבה אורי. באמצע העשור הופיעו בציוריו דימויים שסגנונם שאול מעולם ציורי הילדים, מהגרפיטי ומהקומיקס. אחר כך הם נהפכו למופשטים יותר, קולאז'יסטים, והתווספו להם מילים כגון "ראש", "גרניום" ו"אילנה ורפי לביא". באותה תקופה היה ממקימי קבוצת "עשר פלוס", שהכניסה עשייה רדיקלית ועכשווית לשדה האמנות ובעיקר יצאה נגד הממסד המקובע והממלכתי. במשך שנים עבד עם גלריה גבעון הוותיקה, וב־2003 נערכה לו רטרוספקיבה גדולה במוזיאון ישראל. ב־2009, שנתיים לאחר מותו, נבחר לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה.

 

לאורך כל העשורים הדירה ברחוב יונה הנביא 42 בתל אביב שבה חיה משפחת לביא במשך 33 שנה היתה מוקד עלייה לרגל לסטודנטים, אמנים ואוהבי מוזיקה. לביא היה מבקר אמנות שנוי במחלוקת ומבקר מוזיקה קלאסית נערץ בעיתון "העיר". ערבי המוזיקה שהתקיימו בביתו מדי שבוע ("יום שלישי שמונה בערב") במשך 25 שנה, תחילה כחלק מעבודתו במדרשה ואחר כך באופן פתוח יותר, ריכזו קהל מאזינים קבוע, שעשה השוואות מדוקדקות בין ביצועים שונים לאותן יצירות.

 

כל מי שבא הביתה, כל מי שהכיר את רפי לביא, הכיר גם את אילנה לביא, בת זוגו במשך 55 שנה ואם ילדיו (אביב, עיתונאי ושדרן, בן 45, ויואב, מנהל תיכון אנקורי ברעננה, בן 48). כמו על העבודות שלו, גם על דלת הדירה ברחוב אוליפנט שאליה עברו שנתיים לפני מותו עדיין כתוב "אילנה ורפי לביא". כמעט דבר לא השתנה בדירה בחמש שנים האחרונות, אפילו התריסים המחשיכים - רפי לא אהב אור יום, ונהג לשהות בבית עם תריסים מוגפים ומזגן פועל - נותרו כשהיו. מה שכן, הברונכיט שממנה סבלה אילנה במשך שנים נפסקה אחרי מותו של רפי. "הרופאים לא הצליחו להתגבר עליה", היא מספרת, "ואחת הרופאות טענה שזה מעישון פסיבי. רפי היה מעשן שלוש קופסאות ביום ואני הייתי יושבת איתו בבית כשהכל סגור. לפחות היום אני יודעת שהרופאה צדקה".

 

בלי הנצחה, בלי מחירי שיא

 

רפי לביא בבית רפי לביא בבית צילום: יוני בן זאב

לא בכדי אילנה לביא לא מוטרדת מסוגיית הקבר. היא לא רואה את עצמה כאחראית להנצחת שמו ופועלו של בעלה, והוא גם מעולם לא ביקש זאת. "מבחינתי הוא לא מת ואין לי צורך להנציח אותו", היא אומרת ל"מוסף כלכליסט" בראיון הראשון בחייה. "רפי הלך עם ההרגשה שהבחירה נעשית ותיעשה על ידי ההיסטוריה, כפי שקרה במוזיקה במאה ה־20, שיוצרים גדולים הועלו מתהום הנשייה. גם אני מאמינה בזה". עם זאת, חשוב לה למכור כמה שיותר עבודות לאנשים שאוהבים אותו, וכבר מכרה לא מעט יצירות לחברים בחוג המוזיקה שלו.

 

מעט עבודות נותרו לה בבית, ובכלל, רפי לביא צייר מעט. בכל הזדמנות הוא נהג לומר, אפילו להתהדר בכך, שהוא לא אוהב לצייר, ומצייר רק כשהוא מוכרח. "הוא צייר אולי עשירית מגרבוז, מיגאל תומרקין ולאה ניקל", אומרת אילנה. "חצאי שנים הוא בכלל לא נכנס לסטודיו כי לא בא לו. הוא היה נכנס רק אחרי שהיה מתחיל לצעוק: 'מגרד לי באצבעות', או כשהיה לו פתאום ברור מה הוא רוצה לצייר".

 

בסך הכל צייר בחייו כ־1,200 דיקטים ועבודות על בד, וכיום נותרו רק כ־40. חלק נמכרו דרך הגלריה, חלק רפי ביקש לחלק כמתנות עוד בחייו, חלק אילנה מכרה. היצע גדול הרבה יותר נותר מהעבודות של לביא על נייר, שמחירן נע בין 400 ל־2,500 דולר לציורים גדולים ונדירים. 60 עבודות מעיזבונו יוצגו בחודש הבא בתערוכת מכירה בבית המכירות מונטיפיורי.

 

כבר בחייו נהג לביא לחלק עבודות, ולא ראה בהן מקור פרנסה. "אמנות אצלנו היתה דבר שמוציא כסף ולא מכניס כסף", אומרת אילנה. זמן קצר לפני מותו, כשכבר היה ידוע ברבים שהוא חולה סופני, שתי עבודות שלו נמכרו במכירה פומבית של כריסטיס במחירי שיא: 23 ו־24 אלף דולר. גם אחרי מותו התחושה היתה שהמחירים ממשיכים לעלות, וכך גם הביקוש. "עד למותו של לביא רואים מחזורי מכירות דלים יחסית", סיכם יהודה מאי את התהליך במגזין "מכירה פומבית" ב־2009. "למשל, 2006-2005 הסתכמו במכירות ב־42,405 דולר. בשנתיים האחרונות חל גידול מדהים של 845%. סיכום המכירות ב־2008-2007 הגיע ל־400,848 דולר. הגידול המהיר מתבטא גם ברמת המחיר ליצירה יחידה".

 

לביא לא מתרגשת. "מדובר בתעתוע שנוצר מכמה עבודות שזכו למחירי שיא", היא אומרת. "יש מעט אנשים שאהבו רפי ועוד פחות מזה אנשים שקנו רפי, וזה לא השתנה באופן גורף. אני יודעת שנעמי גבעון מגלריה גבעון מכרה זמן קצר לאחר מותו עבודה ב־18 אלף דולר, ונכון שבמכירה של תירוש לפני שנה נמכרה יצירה של רפי מאוסף עמי בראון במחיר שיא של 43,700 דולר. עם זאת לאוסף של עמי וגבי יש המון יוקרה, ותירוש יכולים להכניס למכירה עבודות של רפי בתמחור נמוך והן יימכרו במחיר גבוה. אני לא אעשה את זה. יש מינימום של כבוד שאני זכאית לתת לבעלי. אני מכרתי שתי עבודות דרך מונטיפיורי ופעמיים הן נמכרו במחירי המינימום. עבודה שביקשתי לקבל עליה עשרת אלפים דולר נמכרה ב־11.5 אלף דולר, ועבודה שביקשתי עליה 11 אלף דולר נמכרה ב־12. בשתי הפעמים לא היו קופצים ולא היתה תחרות. בפעם השלישית לא מכרתי לא את הדיקט ולא את הנייר. אבל חשוב לי לומר שאני מוכרת את העבודות לא כי אני רוצה לחלק בין ילדיי עוד אלף שקל או פחות אלף. המוטיבציה שלי היא לא כספית".

 

רפי לביא מחוץ לצריף ברמת גן. קרדיט: יכין הירש רפי לביא מחוץ לצריף ברמת גן. קרדיט: יכין הירש צילום: יוני בן זאב

 

אז מהי?

"שרפי לביא ייתלה בבתים של אנשים שאוהבים אותו. זאת הסיבה שאני מוכרת לאנשים שמגיעים אליי, זאת גם הסיבה שהסכמתי לתערוכת מכירה במונטיפיורי. אין לי שום בעיה גם למכור את כל העבודות שברשותי".

 

יש עבודה שלא תהיי מוכנה להיפרד ממנה?

"מה שרפי הקדיש לי באופן אישי, למשל הציורים שהיה מכין לי לימי הולדת. אני גם זוכרת שהיתה תמונת שמן אחת שנורא אהבתי, עם ציור של כובע קש והמון צבעים. אמרתי לו 'איזה יופי של ציור'. 'אז זה שלך', הוא אמר לי. אחרי איזה שנה שאלתי אותו איפה הציור והוא אמר 'אה, השמדתי אותו, זה היה ציור לא טוב'. אז אני לא יודעת אם יש עבודה שלא אפרד ממנה. אני לא צריכה דברים כדי לזכור אותו, בטח לא בשלב הזה של האלמנות".

 

ומה יהיה עם האוסף שרפי השאיל למשכן לאמנות בעין חרוד ב־2006, אוסף שכלל מאות עבודות של אמנים מובילים אחרים שאיתם החליף עבודות?

"הוא לא השאיר לילדים כלום ואני לא יכולה להיות לארג'ית על הדבר היחיד שנותר, האוסף הזה. מה שכן, בינתיים אמרתי לאוצרת של עין חרוד גליה בר אור שהיא יכולה לעשות עם זה מה שהיא רוצה".

 

עבודה של לביא עם הכיתוב שהופיע ברבות מיצירותיו, "אילנה ורפי לביא" עבודה של לביא עם הכיתוב שהופיע ברבות מיצירותיו, "אילנה ורפי לביא"

 

פמיניסט גדול, מורה מופלא

 

לביא, אם כן, לא מתראיינת כעת כדי למכור או להנציח. כל חייה שמרה על מקומה מאחורי הקלעים ונמנעה מאור הזרקורים, גם לאחר מותו. אבל עכשיו היא רוצה לדבר כדי "לתקן את היווצרותו של עיוות היסטורי", בעקבות מאמר שהתפרסם לאחרונה במוסף "גלריה" של עיתון "הארץ", ובו טענה מבקרת האמנות גליה יהב שלביא סירס את השיח הפמיניסטי באמנות הישראלית. "היא לקחה חצאי משפטים נכונים ושינתה את המשמעות שלהם כדי שיתאימו לתזה שלה, שרפי סירס את תלמידותיו", אומרת לביא. "היא כתבה שרפי אמר שאין אמנות נשית, ואני אומרת: נכון, הוא אמר את זה, אבל הכוונה שלו היתה שאין הבדל בין גבר אמן לאמנית אשה. רפי תמיד אמר: 'תשימי ציור של משה קופפרמן ליד ציור של לאה ניקל ואף אחד לא יידע שאת זה צייר גבר ואת זה אשה', וזה גם מה שהאמניות שלו למדו. היא כתבה שרפי היה חסיד של אמנות לשם אמנות ואמר תמיד לאמניות: 'אם אתן רוצות להפגין לכו תזרקו אבנים, אל תציירו פלקטים'. גם זה נכון, היא רק שכחה להגיד שהוא לא אמר להן לא לעשות אמנות שנוגעת בפוליטי, להפך. הוא מאוד אהב והעריך יצירות שידעו לגעת בפוליטי בלי להיות פלקט.

 

"יותר מכל מקומם השימוש של יהב בסיפור האומלל של מירית כהן. היא כותבת שרפי לא רצה שתלמד אצלו כי חשש ש'היא לא בסדר'. וה'לא בסדר' של רפי מתפרש אצלה כאקט של מיון דורסני שדוחה את הנועז, את מי שמסרב לקבל הפרדה בין האמנותי לפוליטי. אבל כשרפי אמר שהיא לא בסדר הוא התכוון לכך שהיא פגועת נפש והוא לא יודע איך להתמודד איתה. הוא פחד. אני הייתי איתו כשהיא היתה מתקשרת אינספור פעמים באמצע הלילה, וכולנו זוכרים איך הסיפור העצוב שלה נגמר, היא קפצה אל מותה בניו יורק ב־1990. אם כהן מוצגת על ידי יהב כ'לא בסדר' נפלא וכמעט בודד בדורו, מה אומרת בזה יהב על כל הנשים האחרות שהיו תלמידותיו? היא הפכה את האמניות שלמדו אצלו, נשים חכמות ועצמאיות שמכירות בערך עצמן, לעדר של טיפשות שהוא לש להן את התודעה".

 

איך באמת קרה שלרפי היו בעיקר תלמידות?

"לא יודעת. זה יכול להיות לגמרי מקרי, וזה יכול להיות קשור לכך שלא היו לו דעות קדומות. רפי נראה טוטליטרי, אחד שרוצה להשליט את הדעה שלו ושכולם יחשבו כמוהו, אבל הוא היה בדיוק ההפך ממקובע. הוא ידע להשאיר ויכוח פתוח לפרשנויות, ויותר מכך - להיכנס לראש של תלמידיו ולהבין אותם. זה היה חלק מהמופלאות שלו כמורה ועל זה הערצתי אותו".

 

הבחירה להיות פאטמה

 

אותה מופלאות, אומרת אילנה לביא, היתה הסיבה לכך שהיא החליטה, באופן מודע, להקדיש את חייה לרפי ולטיפול בו. היא לא קוראת לזה הקרבה. מבחינתה, זאת "החלטה מודעת וקבלה מודעת של מצב מסוים והנכונות שלי לחיות עם המצב הזה. צריך שניים לטנגו, לא יעזור כלום. לא מספיק שהוא כזה, אני הייתי צריכה, באישיות שלי, להיות בנויה ככה שאני מוכנה לקבל את זה".

 

כשהכירה אותו עבדה בספריית האוניברסיטה ולמדה ספרות אנגלית, "וגם בהיריון עבדתי ולמדתי ורפי היה נוסע איתי", אבל לאחר מכן נעתרה לבקשתו לא לעבוד. "רפי אמר לי: 'אני בחוץ ואת עובדת בבית'. הוא ידע שאני שונאת את זה, זה גם לא החינוך שקיבלתי בבית ילדותי בחיפה. אבי השתתף במלחמות ואמי פרנסה את המשפחה ממלצרות. בכל פעם שהיתה לי הזדמנות הייתי אומרת לו: 'אם היתה לי ילדה הדבר הראשון שהייתי מלמדת אותה זה לצאת לעבוד'. עבדתי כל חיי כמו חמור בבית ושותף לא היה לי".

 

כשרק הכירה אותו היא לא דמיינה את עצמה חיה ככה. "רפי קטף אותי באמצע הלימודים", היא מספרת. שניהם היו בני 25, ונפגשו במחנה של נוער חובב אמנות שהתקיים ליד ירושלים בקיץ 1963. רפי הדריך שם באופן קבוע וכבר היה אמן מוכר, נכה צה"ל (כדור נפלט מרובהו וריסק לו את המרפק בגיבוש לקורס טיס) וגרוש אחרי נישואים של 10 חודשים. אילנה היתה סטודנטית מצטיינת באוניברסיטה העברית, שבדיוק סיימה לימודי ספרות השוואתית אצל לאה גולדברג; חבר הציע לה להצטרף למחנה, להחליף את המדריף בולי (א"ב יהושע), שבדיוק התחתן. "אני זוכרת את המפגש הראשון של המדריכים. הנושא של המחנה היה 'השוק' ומישהו השתמש בדימוי של זר פרחים צבעוני כדי לתאר את המגוון. אני אמרתי שזר פרחים יכול להיות גם חד־גוני. מאז רפי שם לב אליי ועקב אחריי".

 

אילנה לביא עם חלק מאוסף הדיסקים הקלאסיים של רפי. כשהבית נהפך למוקד עלייה לרגל, "זה היה על חשבון מישהו" אילנה לביא עם חלק מאוסף הדיסקים הקלאסיים של רפי. כשהבית נהפך למוקד עלייה לרגל, "זה היה על חשבון מישהו" צילום: יוני בן זאב

 

יום אחרי שהסתיים המחנה חזרה לירושלים וקיבלה גלויה: "אוהב אותך, מחכה לך, בואי אליי לרמת גן". היא ביקרה אותו בצריף המיתולוגי בפרדס ברמת גן, שנהפך לחלק מהמיתולוגיה של לביא - שם הוא החל ללמד ציור את הנערות תמר גטר ודגנית ברסט. שם התקיימו המפגשים הראשונים של קבוצת עשר פלוס, מהחבורות הרדיקליות באמנות הישראלית. "כאשר הגעתי לשם הבן של השכנים, בן 6, אמר: 'תגידי, גם לך הוא ירעיש כמו שהוא הרעיש לגילה (בת זוג קודמת שלו)? הוא היה צורח כל הזמן ורק בבית'. באיזשהו גיל הוא אמר לילדים: 'אני צועק - תצעקו חזרה'. הוא הבין שהוא לא יכול לא לצעוק".

 

למה בכל זאת הסכמת לוותר על החיים לטובתו?

"ב־1973 עשיתי השלמות לתואר באוניברסיטת תל אביב. הייתי נוסעת בקו 24 שהגיע גם למדרשה לאמנות ברמת השרון. יום אחד שמעתי בנסיעה שני סטודנטים מדברים ביניהם, ואחד אמר לשני: 'אני נוסע למדרשה של רפי לביא', ורפי מעולם לא היה מנהל. באותו הרגע הבנתי שיש כבר שם שהולך עם הדמות, איזשהו כבוד, שרפי כבר אוטוריטה. ראיתי איך הכוח הזה הולך ונבנה: את כמויות האנשים שהתחילו להגיע הביתה בסופי שבוע, את המעגל שנוצר סביבו בכל פעם שהלך לגלריה. זה אפילו הפריע לו. ראיתי וידעתי מה החשיבות שלו בהוראה. אנשים נהרו מכל הארץ להראות לו עבודות, לא שילמו לו על זה, אבל זה לימד אותי שיש לי מישהו חשוב בבית.

 

"עשיתי את החישוב ואמרתי לעצמי: לו היו לי הכישורים שלו בכל התחומים שבהם עסק - ההוראה, הביקורת, הציור, המוזיקה - אילו היו לי אותן יכולות, הייתי עושה בדיוק כמוהו. בעניין הזה היתה חפיפה טוטאלית בינו לבין התפיסה שלי את החיים או את מה שצריך לעשות בחיים או את מה שכל בן אדם צריך לתת במקסימום שהוא יודע לתת. אמרתי: אני מוכנה לשלם מחיר כי אני חושבת שאילו הייתי במקומו הייתי עושה את כל הדברים בדיוק כך, והחלטתי שהחלק שלי זה לתת דרכו, לאפשר לו לתת, וזהו".

 

ומה עם הכישורים שלך, המקום שלך בעולם?

"לא יודעת. כשהיו שואלים 'איך אתה כזה פמיניסט ובבית אתה אומר שיש לך פאטמה', לימדתי אותו לענות: 'יש לי פאטמה אנד שיז ווילינג טו בי א פאטמה'".

 

מה זה אומר?

"זה מתחיל מזה שאני אף פעם בחיים למשל לא העליתי בדעתי שיבוא יום שהוא יטפל בי. זה היה מובן מאליו שהוא ימות לפניי ושאני אטפל בו. זה היה לו כל כך ברור שכאשר יום אחד ביקשתי ממנו לעשות לי ביטוח חיים, הוא שאל בשביל מה. אמרתי לו: 'אתה לא תוכל להסתדר בלעדיי ולא יהיה לך כסף לשלם', אז הוא אמר לי 'ממילא אני לא אחיה יום אחד אחרייך'.

 

"לא היה לי שום ספק שהאהבה שלו היתה טוטאלית. אמנם מה שהוא נתן לי לא היה קרוב לשום דבר שבן זוג או בת זוג רוצים, אבל זה באמת היה המקסימום. מטבע הדברים - אולי לא מטבע הדברים אלא מטיבו של רפי - הוא לא היה מישהו שילך איתך. בבית שלי הכרתי משהו אחר, שני ההורים שלי היו שותפים בכל, ופה הייתי צריכה להיות גם אמא וגם אבא ולחפות עבור הילדים על איזה חסר. לשמחתי הצלחתי, והם לא הרגישו בזה".

 

לביא מלמד. כונה "גורו" ומשך המוני תלמידים אל שיעוריו ואל ביתו לביא מלמד. כונה "גורו" ומשך המוני תלמידים אל שיעוריו ואל ביתו צילום: יוני בן זאב

 

ובכל זאת, העמיד עצמו אחריי

 

להיות בעצמה שני הורים היה רק חלק קטן מהסיפור. עיקר העבודה היה רפי. בגיל 44 עבר ניתוח לב ראשון מבין שניים, אבל עוד לפני כן היה צורך לטפל בעודף המשקל שסיכן את בריאותו. היא זוכרת את הדיאטה שעשתה לו כשהיה בן 30 בעצתו של פרופ' עזרה זהר, "שהיה מלך הדיאטות ונתן לו פתק עם פירוט של כמה גרם אני אמורה לתת לו לאכול מכל דבר. הייתי שוקלת כל גרם שנכנס לו לפה. מ־105 קילו הוא ירד ל־70, חצי בן אדם, ופתאום הוא לא היה בעלי. פתאום הוא היה יפה נורא, והעיניים שלו... היו לו עיניים ענקיות. היתה תחושת זרות, הרגשתי שאני נכנסת למיטה עם מישהו שלא התחתנתי איתו".

 

עם השנים הקילוגרמים שהוסרו חזרו בהדרגה, והצריכו בגדים חדשים מדי שנה. עוד משימה לאילנה. "רפי לא הלך לקנות בגדים בחיים שלו. הוא היה שולח אותי לשוק, אני הייתי צריכה להביא לו חולצות למדוד ומראה לו דוגמאות, אם זה היה טוב הייתי חוזרת לשוק ומבקשת עוד שש. כנ"ל עם מכנסיים קצרים - כשסוף סוף הייתי מוצאת את המידה שמתאימה לשנה הזאת ואת הגודל שהיה נוח לו, הייתי חוזרת וקונה שישה אותו הדבר. נעלי אצבע גם כן, אם זה טוב תביאי שישה. רק לפי מה שנוח. אנשים חשבו שרפי הקפיד על הלבוש שלו ועל המראה המיוחד, אבל זה היה בדיוק ההפך. זה נבע מאותו חוסר אכפתיות טוטאלי. הדבר היחיד שהיה חשוב לו זה שיהיה שרוול ארוך, כדי שהוא יוכל לכסות את היד הנכה".

 

הטיפול ברפי כלל גם את הטיפול באורחים שלו. "כל אדם שרפי פגש היה צריך להגיע אליו הביתה", היא אומרת. כשהבית ביונה הנביא נהפך למוקד עלייה לרגל, "זה היה על גבו של מישהו. בכל יום שישי היו קוראים לו לרדת למטה לקנות אבטיחים בטיילת, ואחר כך כולם היו עולים לשחק פה פוקר. במשך השבוע התקיימו חוגי המוזיקה הידועים, שכללו בכל פעם כ־30 אנשים, והיו שבועות שהחוגים התקיימו גם פעמיים בשבוע, וכל הדברים האלה היו מתקיימים בחדר אחד שהיה צריך לסדר. בשבתות אחר הצהריים היתה דלת פתוחה ואנשים היו מגיעים, הייתי אופה עוגות בגודל של שמיכה. איך את עושה קפה לכל כך הרבה אנשים? קניתי תרמוסים של שני ליטרים והכל היה על השטיח עם כתמים ועם לכלוך שהיה צריך לנקות".

 

אבל כשהיא נשאלת מה היתה תרומתה ליצירה של רפי ולמעמד שאליו הגיע, אילנה עונה: "אפס גמור. אני חושבת שרפי היה רפי אם הייתי או לא הייתי".

 

אבל את אפשרת לו להיות רפי.

"מיום שהכרתי אותו והבנתי איך הראש שלו עובד, אף פעם לא שאלתי 'למה אתה לא עובד יותר? למה אתה לא מנסה למכור? למה אתה מחלק מתנות?'. הדבר היחיד שתמיד הקפדתי להגיד: 'אין לך ריחיים על הצוואר. יש לי הורים, אני לא לבד בעולם, אם צריך אני נשארת עם שני הילדים, אני אסתדר, אני אמצא עבודה'".

 

ואולי המשפט "אילנה ורפי לביא" שהופיע בהרבה מציוריו היה דרך להודות לך ולומר עד כמה היית חשובה בחייו?

"לי זה לא אמר כלום, מכיוון שהחשיבות של הזוגיות בחייו היתה ברורה לי לגמרי. לדעתי המשפט הזה העיד על החשיבות של הבית בחייו, הוא הרי כתב גם הרבה פעמים יונה הנביא 42. אף פעם לא שאלתי למה הוא עושה את זה, כפי שלא שאלתי למה אתה מצייר ערבי או גרניום. מה שכן, הוא תמיד כתב את שמי לפני שמו. זה היה מגיע למצבים אבסורדיים. למשל בספר הטלפונים הוא כתב אילנה ורפי לביא ואמרתי לו: 'רפי, אתה עושה עוול כי אנשים מחפשים אותך, לא אותי'. בכנס שנערך לזכרו במדרשה, חצי שנה לאחר מותו, דיברה תמר גטר על הכיתוב ואמרה בטעות: 'רפי ואילנה לביא'. היה לי חשוב לתקן אותה".

 

למה?

"קודם כל זאת פגיעה בג'נטלמניות שלו, שהיתה לו טבעית, וחוץ מזה זה משנה מאוד, הוא הקפיד מאוד להעמיד את עצמו אחריי".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x