$
23.2.12

אורות, מצלמה, אדרי!

אי אפשר היום לעשות קולנוע בישראל בלי משה אדרי. הוא מפיק את הסרטים המרכזיים, מפיץ אותם, ומקרין אותם בבתי הקולנוע שלו. "מדובר במונופול של איש אחד, שאחרי שהרים את הקולנוע הישראלי חונק את כל מי שלא עובד איתו וזורק פירורים למי שכן", טוענים בענף נגד הנער מדימונה שהפך לאיש עסקים ממולח. ספק אם קולות המחאה הללו יגיעו עד אליו, כאשר יצעד ביום ראשון על השטיח האדום בטקס האוסקר בהוליווד

עמיר קורץ 10:2523.02.12

הבמאי והיוצר הוותיק דן וולמן יצא זורח ממשרדי סינמה סיטי בגלילות. סוף סוף, אחרי שמפיצים גדולים בשוק סירבו להפיץ את סרטו "גיא אוני", נמצא הגורם שיסמוך עליו את שתי ידיו ויסייע להביא את האנשים בהמוניהם לבתי הקולנוע. ולא סתם מישהו, אלא האיש החזק והדומיננטי ביותר בקולנוע הישראלי: משה אדרי.

 

"אני מאמין בסרט ואנחנו נפיץ אותו", משחזר וולמן את דברי אדרי בשיחה שנערכה ביניהם בדצמבר 2010. אדרי סיפר שהוא מתלהב מהסרט וישמח לפרוס עליו את חסותה של חברת ההפצה שלו ושל אחיו ליאון, יונייטד קינג - מה שיבטיח גם הקרנה באולמות הסינמה סיטי שבבעלותם, בתי הקולנוע האטרקטיביים ביותר בישראל. "וכמה כסף תשקיעו בפרסום, שלטי חוצות ושאר ההוצאות?", הקשה וולמן. "אל תדאג, דני", נזכר היום וולמן בתשובתו של אדרי. "כמה שתגיד".

 

וולמן הסכים, והשניים קבעו להתקדם בתהליך. אלא שאז קיבל וולמן את טיוטת החוזה מאחד מאנשיו של אדרי. "היה כתוב בדיוק ההפך ממה שדיברנו עליו", הוא מספר ל"מוסף כלכליסט". "נכתב שם שהם יחליטו כמה כסף להוציא על ההפצה ובאיזה אופן, ושהם רוצים את הזכויות על הסרט לעשר שנים, לא רק להקרנה בקולנוע, אלא שליטה מלאה גם על הקרנה בטלוויזיה, בדי.וי.די, בחו"ל, ועוד".

 

משה אדרי. "המניעים שלו אמוציונליים לחלוטין" משה אדרי. "המניעים שלו אמוציונליים לחלוטין"

 

וולמן, שתכנן אז להוציא מארז די.וי.די של כל סרטיו ולהפיצו לבד, לא היה מוכן לוותר על השליטה בסרט החדש. באימייל ששלח ליונייטד ביקש "הסכם פשוט שידובר בו רק על הפצת הסרט בבתי הקולנוע בארץ". בתגובה כתב לו נציג מטעם אדרי כי ההצעה היא או הכל או כלום. "הוא גם כתב שאם אני לא מוכן לתנאים האלה שאפיץ בעצמי, אף שהוא מעריך שיהיו קשיים עם הסרט", נזכר וולמן, "ככה, במין נימה מאיימת כזאת".

 

עוד באותו ערב ישב וולמן להתייעצות עם בני משפחתו. "שמעתי מקולנוענים אחרים שאם אתה הולך עם אדרי אז הוא בולע לך את הסרט, שנשאר שלו לנצח נצחים, ולא רציתי שזה יקרה גם לי, אז אמרתי: 'אין לי מה להפסיד'", מספר וולמן, שבסופו של דבר החליט להפיץ את "גיא אוני" לבדו. "אני לא יכול לוותר על הבעלות על סרט שלי לכל כך הרבה שנים. זה אומר בשבילי להפסיק להתפרנס".

 

וולמן, קולנוען ותיק ומוערך, סגר לבדו עם הסינמטקים בירושלים ובתל אביב ועם שלושה בתי קולנוע של רשת רב־חן על הקרנות של הסרט מאמצע ינואר, ולאחר מכן ניסח מכתב שבו הפציר באנשים לבוא לצפות בסרט. את המכתב הפיץ באימייל ל־25 חברים קרובים, שמהם ביקש לשרשרו הלאה. "לצערי אין בידי הממון לצאת בשיווק מסיבי עם פרסומות בטלוויזיה ומודעות ענק בעיתונות, ואני זקוק לעזרה שלכם 'טו ביט דה סיסטם', כדי לשווק אותו בסגנון 'גרילה'", כתב, וחתם: "בברכת 'הלאה הטייקונים'".

 

המכתב התגלגל ברשת, הברנז'ה הקולנועית הקטנה סערה - והסרט מילא אולמות. וולמן הקרין את "גיא אוני" גם מחוץ לבתי הקולנוע המסחריים, בעיקר במוזיאונים, וכ־40 אלף איש צפו בו בסיכומו של דבר, הצלחה אדירה יחסית לתנאי הפתיחה. וולמן אף הוזמן להרצות בפני איגוד הבמאים ולספר איך עושים זאת לבד. "אמנם טוב שיש אדם שמשקיע בסרטים ישראליים כמו אדרי", הוא אומר. "אבל מנגד צריך למצוא דרך להפצה חדשה של סרטים בלי, סליחה על הביטוי, הערפדים וגוזרי הקופונים".

  

משה אדרי ויוסף סידר. יצעדו ביחד על השטיח האדום משה אדרי ויוסף סידר. יצעדו ביחד על השטיח האדום צילום: צביקה טישלר

 

85% מההכנסות הולכות לאדרי

 

תחושות דומות הן מנת חלקם של לא מעט במאים, מפיקים וגורמים אחרים בענף הקולנוע הישראלי. עשרות אנשים מהתחום שאיתם שוחח "מוסף כלכליסט" בשבועות האחרונים הצביעו על הריכוזיות בקולנוע המקומי, שכמעט כל שביל שתצעד בו מוביל בסופו אל משפחת אדרי - ובעצם אל האח הדומיננטי משה (ליאון מתרכז יותר בעסקי האחים בחו"ל, בספרד ובפורטוגל). ביום ראשון הקרוב יצעד אדרי על השטיח האדום בטקס האוסקר, ויתפלל שסרטו של יוסף סידר, "הערת שוליים", שהפיק בשיתוף דוד מנדיל והפיץ, יזכה הפעם בפרס הנכסף, שחמק מידיהם ב־2008, עם הסרט "בופור". אם זה יקרה, קשה יהיה שלא להוריד בפניו את הכובע, אלא שזה עדיין לא ישכיח את הדי הביקורת כלפיו בתוככי תעשיית הקולנוע.

 

"מונופול", "תמנון רב־זרועות", "בולע הכל" - אלה רק חלק מהביטויים, ודווקא העדינים שבהם, הנשמעים מפי גורמים בענף. רובם ביקשו להישאר בעילום שם. "אנחנו זקוקים לאדרי ותלויים בו", הסבירו. היו גם לא מעט שכבר קבעו איתי פגישה או שיחת טלפון, אבל אחרי שעה קלה התחרטו וביטלו. התלות באדרי, מי שמכונה בפי רבים "הפטרון של הקולנוע הישראלי", הכניעה אותם. "אנשים שדיברו איתי בעבר באופן נוקב מאוד נגד אדרי והכוח שמצוי בידו בשליטה על תחום הקולנוע בארץ הפסיקו לדבר נגדו ברגע שהוא השקיע בסרטם", הגדיר זאת היטב מבקר הקולנוע יאיר רוה בבלוג שלו, סינמסקופ.

 

כולם בענף מודים שאדרי, המשקיע הגדול ביותר = וכמעט היחיד = בקולנוע הישראלי, תרם רבות להזנקתו קדימה, מה שזיכה אותו ואת אחיו בפרס הוקרה על מפעל חיים בפסטיבל ירושלים ב־2010. אלא שהתעצמותו של אדרי בשנים האחרונות בכל אחד משלושת הכובעים שהוא חובש = הפקה, הפצה והקרנה = הפכו אותו למעין מונופול בתחום, שחולש על כל שרשרת המזון של התעשייה. בעוד שבארצות הברית, לדוגמה, נאסר על האולפנים הגדולים להחזיק בבתי קולנוע, בארץ אין מגבלה כזאת, וזהו בדיוק סוד כוחו של אדרי. "הוא פשוט חונק את כל מי שלא עובד איתו", אומר גורם בכיר בענף. "הוא מחזיק את כל התעשייה בביצים. הכסף הולך אליו כמתווך, והיוצרים מקבלים את הפירורים".

 

"אדרי הוא כמו שמעון מזרחי של הקולנוע", אומר הבמאי דני מנקין, גם הוא בוגר הפצה עצמאית מוצלחת של סרטו "ז'אטם איי לאב יו טרמינל". "נוצר מצב שאדרי הוא מונופול, כמו מכבי תל אביב בכדורסל שלוקחת אליה הכל. כמעט שאי אפשר לעשות סרט גדול ולקבל הפצה משמעותית בלי יונייטד וסינמה סיטי. אתה יכול לעשות סרט קטן וחצוף, כמו שאני עשיתי, אבל אם אתה רוצה לפרוץ, להיות סרט משמעותי, אתה צריך ללכת עם מכבי תל אביב של הקולנוע".

  

אדרי (משמאל) עם יוצרי ושחקני הסרט "הערת שוליים" אחרי הזכייה בפרס אופיר. אדרי (משמאל) עם יוצרי ושחקני הסרט "הערת שוליים" אחרי הזכייה בפרס אופיר. צילום: גיל נחושתן

 

"שוק הקולנוע, שהיה מאוד מבוזר לפני עשר שנים, הפך לשוק ריכוזי בעל מטרייה רחבה שמתחתיה לא צומח שום דבר", אומר המפיק הוותיק מרק רוזנבאום, בעל חברת טרנספקס הפקות ועד לאחרונה יו"ר האקדמיה הישראלית לקולנוע. "הבעיה היא שנוצר גוף גדול מאוד שיושב מלמעלה על תעשיית הקולנוע, והוא כל כך דומיננטי שהוא לא מאפשר צמיחה של גופי הפקה חדשים. זה לא טוב לא לתעשייה ולא לקולנוע הישראלי. במקצוע הזה אתה מצליח רק לעתים רחוקות. אם אתה פוגע אחת לארבע אתה גאון. אבל אם אתה פוגע והפירות לא מגיעים אליך אלא הולכים למישהו אחר - אז לא תצמח לעולם".

 

והמישהו האחר הזה הוא בדרך כלל אדרי. כאשר סרט ניתן לו להפצה, מסבירים אנשי הקולנוע, הוא אמנם יגיע להקרנה בסינמה סיטי ויקבל את הדחיפה החזקה של יונייטד קינג, אבל רחוק היום שיוצריו ומפיקיו יראו ממנו כסף. הם נמצאים בתחתית שרשרת המזון. הראשון לקבל את חלקו מההכנסות הוא אדרי בעל הקולנוע (50%–70%); אחריו גוזר את חלקו אדרי המפיץ (כ־%20–30% מהיתרה); ומה שנותר הולך קודם כל לכיסוי הוצאות ההפצה. רק אם נשאר אחרי כל זה כסף בקופה הוא מחולק ליוצרי הסרט - אבל גם שם, אם אדרי הוא אחד המשקיעים, הוא דואג להבטיח שהוא יהיה זה שיקבל את החזר הכסף ראשון. גורמים בענף מעריכים שבאופן זה, ברגע שאדרי מעורב בהפקת סרט כ־%85–90% מהכנסותיו ילכו לכיסו.

 

"יש פה פרדוקס", אומר מנקין, "כי ככל שאתה רוצה שהסרט שלך יקבל יותר פרסום ושיווק ויראו אותו יותר אנשים, אתה צריך לוותר על זכויות ולהביא בחשבון שלא תראה כסף. זו החלטה קשה בעיקר אם אתה במאי בסרט הראשון שלך. זו שאלה שיוצרים מתייסרים בה". המפיקים והיוצרים גם מתרעמים על דרישתו של אדרי לקבל את הזכויות לסרטים שהוא מפיץ לשנים ארוכות. "מה פתאום שאתן לו את הסרט ל־20 שנה? ל־10 שנים? זה לייף טיים", אומר אחד מהם.

 

פעילים בקולנוע המקומי דל־התקציבים מציינים עוד שבמקרים רבים נהוג שהבמאי, התסריטאי והמפיק משקיעים חלק ניכר ממשכורתם בהפקת הסרט, בעיקר בשלבי הסיום כדי להביא להשלמתו, בשאיפה לקבל אחר כך את השכר מהרווחים. "אבל אחרי כל העמלות של אדרי לא נשאר הרבה כסף לחלק, ואז היוצרים בבעיה", אומר מפיק בכיר בתעשייה. "אנשים כבר יודעים את זה, ולכן מי שהולך עם אדרי כבר יודע שכדאי לו לדאוג למשוך את כל הכסף בהתחלה".

  

לירז צ'רכי ונטע גרטי ב"סוף העולם שמאלה" לירז צ'רכי ונטע גרטי ב"סוף העולם שמאלה"

 

"סופרמן" סלל את הדרך

 

סיפור הסינדרלה המרשים של משה וליאון אדרי סופר לא אחת - מהעבודה כמקרינים בבית הקולנוע בדימונה, שם צמחה אהבתם לתחום; דרך המעבר לתל אביב וההתמקדות בהפצה, בתחילה של סרטים הודיים וטורקיים; הפצת הסרט "סופרמן" בסוף שנות השבעים, שנפל לידיהם במקרה והזניק אותם לליגה של הגדולים; ועד הכניסה כמשקיעים בקולנוע הישראלי.

 

"בתחילת העשור הקודם, כשהקולנוע הישראלי החל להתרומם, אדרי היה היחיד שקפץ על העגלה הזאת והחליט שהקולנוע המקומי יהיה ה'מייג'ור' שלו והחל להשקיע בהפקת סרטים ישראליים ובהפצתם", מספר גורם בענף. אבל הקפיצה הגדולה באמת באה עם פתיחת מתחם סינמה סיטי בגלילות ב־2002, שבו שותפים האחים אדרי בשליש, ושהצלחתו האדירה היכתה את התחזיות של כל מנבאי השחורות. פתיחת הסינמה סיטי בראשון לציון שמונה שנים אחר כך (נוסף על סינמה פארק וקולנוע רענן ברעננה) הפכה את האדרים לשותפים ברשת בתי הקולנוע החזקה בישראל, שמוכרת, על פי הערכות, כ־%40 מ־12 מיליון כרטיסי הקולנוע שנמכרים בארץ מדי שנה. כיום נבנים אולמות סינמה סיטי הבאים בירושלים ובחיפה, ואדרי ושותפיו מתכננים גם הקמת קומפלקס דומה בבאר שבע.

 

במקביל לפיתוח קניוני הענק האלה, שכוללים אולמות הקרנה, חנויות, מסעדות ופאבים, החל אדרי לרכוש בהדרגה את הזכויות על סרטים ישנים, עד שכיום נמצאות בבעלותו הזכויות על רוב סרטי הקולנוע הישראלי לדורותיו. "הוא פשוט התחיל לקנות ולאגור את אוצרות הקולנוע הישראלי לאחר שהבין שזה מאגר שיהיו לו חיי מדף אינסופיים", מספרים בתעשייה. הספרייה המרשימה הזאת כוללת היום את כל סרטי אפרים קישון, את השלאגרים "גבעת חלפון", "מציצים", "חגיגה בסנוקר", "נועה בת 17" של יצחק (צפל) ישורון, ורבים אחרים.

 

"אדרי קנה מצפל את הזכויות על סרטיו בנזיד עדשים", מספרים בענף. "עד היום צפל מצטער על זה". והוא לא היחיד. במאי אחר, שמכר לאדרי את הזכויות על סרטיו, מספר: "כמו במאים אחרים אני לא אוהב לעסוק בצד המסחרי, וכשמישהו בא עם הצעה, אתה סומך עליו שהוא יעשה את המקסימום כדי שתוכל לראות מזה משהו בעתיד. במקרה שלי זה לא קרה. בדיעבד ברור שלא הייתי מוכר לו".

  

שלמה בראבא ב"הערת שוליים" שלמה בראבא ב"הערת שוליים" צילום: רויטרס

 

מצד שני, מדגישים רבים, צריך לזקוף לזכותו של אדרי השקעה של מיליוני דולרים בחידוש מאות סרטים ישנים מהקלאסיקה של הקולנוע הישראלי, שאותם הוציא מחדש באיכות גבוהה. "אם לא היינו עושים זאת, חצי מהסרטים האלה היו נעלמים, נכחדים", אמר פעם בראיון.

 

היעד הבא: ערוץ טלוויזיה

 

הבעלות על זכויות הסרטים מאפשרת לאדרי גם להפיצם בדי.וי.די באמצעות חברת אן.אם.סי יונייטד - שגם היא בבעלותו, בניהול אשתו פנינה אדרי - או להוציא תקליטורים עם פס הקול שלהם באמצעות החברה־הבת שלה, הד ארצי. את כל הדיסקים האלה אפשר למצוא בחנויות בלוקבסטר הספורות ששרדו, שגם הן בבעלות האחים אדרי. ואם ענף הדיסקים למכירה הולך ונחלש, הרי ששוק ה־VOD ופלטפורמות תוכן נוספות צובר תאוצה, וחוזה הפצה סטנדרטי של אדרי, שהגיע לידי "מוסף כלכליסט", כולל "רישיון בלעדי לשימוש וניצול כל הזכויות ביצירה בלי הגבלה טריטוריאלית, כולל הצגתו בקולנוע, ייצור, שיווק והפצה בלעדית של הסרט על גבי די.וי.די ומכירה לכל ערוצי הטלוויזיה, האינטרנט והסלולר".

 

באוקטובר האחרון רכשה יונייטד את חברת טלעד תמורת 15 מיליון שקל, ובכירים בתעשיית הקולנוע מעריכים כי באמצעותה ינסה אדרי להקים ערוץ קולנוע ישראלי - חלום ישן שלו. אם יתממש חלום זה חוששים היוצרים שכל השקעה של HOT או yes בסרטים ישראליים חדשים תיעשה רק דרך הערוץ של אדרי, מה שעוד יותר יחזק את כוחו ואת השליטה שלו בענף הקולנוע הישראלי. כבר היום, מספרים בשוק, אדרי חזק מאוד בקשרים עם גופי השידור השונים וקשה לגייס כספי השקעה בסרטים בלעדיו.

 

"רוב הסיכוי שאם אגיע אליהם לבד לא ייתנו לי כסף", אומר אחד המפיקים. "לאדרי יש עם גופי השידור עסקים רחבים, והם באופן טבעי מעדיפים להתנהל מולו מאשר מול הרבה גורמים, וכך נוצר מצב שהם עושים כמעט הכל דרכו", מסביר בכיר אחר בענף. "כלומר, אם מחר תלך עם פרויקט חדש לאחת הזכייניות כדי לעניין אותה בהשקעה, סיכוי גבוה שיגידו לך: 'תבוא עם אדרי, אנחנו מדברים רק איתו'".

 

 

אדרי ואשתו פנינה, מנכ"לית אן.אם.סי יונייטד אדרי ואשתו פנינה, מנכ"לית אן.אם.סי יונייטד צילו: אוראל כהן

לא מזמן נערכה פגישה בין מפיקים בכירים בענף למנכ"ל של אחד מערוצי הטלוויזיה, המחויב להשקיע בהפקות קולנוע. "תפזרו את ההשקעה שלכם, אל תשקיעו רק בסרטים של אדרי, תנו גם לאחרים להתקיים", ביקשו. אותו מנכ"ל, מספרים הנוכחים, לא התרגש. "השקעה בקולנוע עבורנו זה כמו מס, ומס אתה רוצה לשלם כמה שפחות. הדרך הפשוטה לעשות את זה היא לעבור דרך אדרי", הסביר.

 

דוגמה להסכם בלעדיות שחתם אדרי וחסם את הדרך לאחרים הוא זה שחתם עם פרטנר על מיזם ה־VOD של אורנג', ששרד שלוש שנים לפני שנסגר. רוזנבאום, שהכניס את סרטיו למיזם דרך יונייטד, אומר כי "אפשר היה למכור להם סרטים רק דרך אדרי. הם לא היו מוכנים לקנות ממישהו אחר".

 

בשנים האחרונות אדרי מתפקד יותר ויותר גם כמפיק שמשקיע בסרטים חדשים, באמצעות חברות הפקה שרכש. "הוא מזהה חברות שנמצאות בקשיים ובחובות, ופשוט משתלט עליהן", מספרים בענף. כיום הוא פועל באמצעות חברות ההפקה מטרו תקשורת, שהקים לפני כעשור עם דודי זילבר ומיקי רבינוביץ לאחר שהשניים נקלעו לחובות, וטופיה תקשורת עם מיכה שרפשטיין, והוא שותף ברוב של 51% בחברת ההפקה עלמה עם אריק ברנשטיין.

 

"כשמפיקים נתקעים ולא מצליחים לסיים את הסרט הם מגיעים לאדרי", מספר במאי מפורסם. "ואז הוא אומר: 'אוקיי, אבל אני המפיץ', וסוגר איתם חוזה, שהמשמעות שלו היא שהסרט כבר לא ממש שלהם. אף שהוא לא קנה את הקרקע ולא בנה את השלד, אלא רק נתן בסוף קצת כסף לטיח וצבע - למעשה הבניין שלו. ואת הכסף הוא בכלל מגייס מטלוויזיה וממקומות אחרים, ולא תמיד מוציא מהכיס". חשוב להדגיש כי אדרי אמנם מביא רק חלק קטן מהמימון מהבית, וברוב המקרים מפעיל את קשריו לגיוס כספים - בין אם מערוצי הטלוויזיה, שמחויבים להשקיע בהפקות מקור, ובין אם ממקורות אחרים - אבל הוא עושה זאת בדיעבד, לאחר שכבר נתן אשראי לסרט והתחייב למימונו, כך שהסיכון הכלכלי מונח על כתפיו.

 

"הוא בנה מערכת שלמה של מפיקים שעובדים רק דרכו", אומר במאי שעבד עם אדרי. "זאת הדרך שלו להשתלט על תחום ההפקה ולהיות מעין מלאך גואל של יוצרים שנתקעים, שחייבים ללכת איתו כי אין להם ברירה אחרת". "למעשה, ברגע שהכסף שהקרנות נותנות מספיק למימון חלקי בלבד של ההפקה, תרצה או לא, אתה נדחק לכיוונו של אדרי, כאילו מציבים לך שלט שמורה לך את הדרך למשרד שלו בסינמה סיטי", מסכם רוזנבאום. זאת הסיבה שאיגוד המפיקים העלה באחרונה הצעה, שלפיה הקרנות הציבוריות שתומכות בסרטים עלילתיים - קרן הקולנוע הישראלי וקרן רבינוביץ - ישקיעו יותר כסף בכל סרט, באופן שישחרר את המפיקים מהחובה לקושש זרדים בצומת גלילות. החיסרון, כמובן, יהיה בהשקעה ציבורית בפחות סרטים מדי שנה - בעיה גדולה לדעת חלק מהיוצרים, שכבר היום מעידים על קושי לקבל כספים מהקרנות.

 

בור שחור של הוצאות

 

בכל מקרה, גם סרטים שאדרי אינו מפיק מגיעים בסוף להפצה ביונייטד, משום שהמפיצים הגדולים האחרים - פורום פילם, גלובוס ולב - מתמקדים בסרטים מחו"ל, מה שמותיר את אדרי שחקן כמעט יחיד בהפצת סרטים ישראליים. בשוק מעריכים כי הוא מפיץ כיום 60%–80% מהם, ורוב האחרים מופצים עצמאית. וכאשר מפיקים מעבירים את הסרט שלהם לידיו של מפיץ חיצוני, הם לגמרי מאבדים שליטה על הוצאות ההפצה. חלקם מתארים זאת כבור שחור, שאף אחד לא באמת יודע איפה התחתית שלו. כמעט בכל סעיף בחוזה ההפצה של יונייטד כתוב כי תקציב ההוצאה ייעשה "על פי שיקול דעתה". הקרנות הציבוריות והמפיקים מבקשים אמנם לקבוע גבול מסוים להוצאות ההפצה שאין לחרוג ממנו ללא אישור, אבל ברוב המקרים, אומרים בענף, "אין תקציב הפצה מוסכם, ואתה אף פעם לא באמת יכול לדעת כמה עולה ההפצה של הסרט ולאיזה סכום זה יגיע".

  

"בופור". היה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר "בופור". היה מועמד לאוסקר לסרט הזר הטוב ביותר צילום: קארין בר

 

"גם אם אתה מצליח לסיים את הסרט לבד, אתה מגיע לסוף עם הלשון בחוץ, וכבר לא נשאר לך כסף להפיץ אותו כי אתה עוד בחובות מההפקה עצמה. ואז אתה חייב גורם שיפיץ לך אותו, והאלטרנטיבה היחידה היא אדרי", אומר יו"ר איגוד המפיקים ובעלי חברת נורמה הפקות אסף אמיר. "וכשאתה בא אליו במצב כזה לבקש שהוא ישקיע בהפצה של הסרט, אתה מתחייב שעד שהסרט לא יחזיר את עצמו, כל השוק המשני, די.וי.די, VOD וכו', יישאר בחסותה של יונייטד. ומה לעשות, בדרך כלל הסרטים לא מחזירים את עצמם. זה לא שאדרי לא הוגן, אבל השוק התעצב בצורה כזאת שמפיקים כבר באים ואומרים: 'גם ככה לא נרוויח כסף בסוף, אז עדיף לנו לעבוד עם אדרי מההתחלה בתור מפיק, כדי שיהיה לנו גב'. בפועל אתה יכול לראות שהיום חצי מהסרטים שנעשים בישראל יוצאים על ידי אדם אחד, וזה הופך את השוק ליותר ויותר קשה".

 

חשוב להדגיש שרבים בענף מציינים שאדרי היה זה שלימד את הקולנוע הישראלי כיצד להפיץ סרט ישראלי בגאווה, "כמו סרט הוליוודי", אומר יאיר רווה, "ב־25 עותקים, עם שלטי חוצות גדולים ומודעות ענק בעיתונים". יונייטד קינג שלו היא מערך מקצועי, מיומן ומשומן, שרוב פעילותו נעשית בתוך החברה עצמה - וכאן טמון כוחה הגדול, אבל גם חלק מהסיבה לתחושתם של המפיקים, שבמנגנון הזה אין מספיק שקיפות.

 

"הוא יכול לרשום לך הוצאות הפצה של חצי מיליון שקל, אבל אתה לא יכול לדעת על מה בדיוק הכסף יצא. יש לו הרי מערכת פנימית שעושה כמעט הכל, ואתה לא באמת יודע איך הוא חייב אותך, וכמה מזה באמת היה עבור הסרט שלך ולא עבור התקורה של יונייטד", אומר קולנוען בכיר.

 

מפיקים ויוצרים שמפיצים את סרטיהם לבד = בדרך כלל בפחות עותקים, עם פרסום ושיווק פחות בומבסטיים = מספרים שכך הם יכולים לשלוט בהוצאות באופן מדוד ומבוקר ולחסוך לא מעט כסף. לדבריהם, אז גם גוברת היכולת להתאים בין אופי הסרט לאופי ההפצה שלו, ולא "לשים אותו על טייס אוטומטי", כפי שמייחס גורם בענף לאדרי.

 

בארבע אחה"צ קוברים סרט

 

לזכותו של אדרי יש לציין שהוא מעמיד את בתי הקולנוע שלו גם לסרטים שהוא אינו מפיץ, אבל לדברי רבים בענף התנאים שיקבלו סרטים כאלה יהיו פעמים רבות פחות טובים = תנאים שבאים לידי ביטוי, בין היתר, במספר ההקרנות ביום, בשעות ההקרנה, בגודל האולם, במיקום השלט במתחם הסינמה, ואפילו בהמלצות המוכרים בקופה. "יש המון טריקים", אומרים בענף. "אם אתה מקרין סרט בארבע אחר הצהריים באולם 14, לדוגמה, פשוט קברת אותו".

 

הנקודה הקריטית ביותר היא הזמן שאדרי משאיר את הסרט באולמות הסינמה סיטי. במקרים שהוא מפיץ את הסרט, מעידים גורמים רבים, אורך הנשימה שלו ארוך. "אם זה סרט שלו הוא יחזיק אותו גם עם עשרה צופים, ויפמפם אותו וימצוץ אותו עד הטיפה האחרונה, ואם זה של מישהו אחר, ואין מספיק צופים, הוא יעיף אותו מהר מאוד", מספרים הקולנוענים. "ציבור היוצרים מרגיש שיש פה אפליה, תנאים לא שוויוניים ולא הוגנים".

  

"ללכת על המים". 140 אלף צופים "ללכת על המים". 140 אלף צופים

 

הסרט "בין השמשות", לדוגמה, שאסף אמיר הפיק והפיץ בעצמו, יצא באחד מסופי השבוע של יוני האחרון, והוקרן בסינמה סיטי בגלילות ובראשון לציון. מבקרי הקולנוע שיבחו, אך הסרט לא משך צופים רבים, וכבר באמצע השבוע הראשון, עוד לפני שהתפרסמו המודעות בעיתונים לקידום הסרט, החליט אדרי להפסיק את הקרנתו. גם סרטם של דורון צברי ואורי ענבר, "המדריך למהפכה", שיצא באוקטובר 2010 בהפצת סרטי לב, לא שרד אצל אדרי יותר משבוע. "סינמה סיטי זרקו אותנו אחרי שבוע. לא הבאנו את הסחורה", צייץ אז צברי בטוויטר. ויש עוד דוגמאות, בהם סרטים מצליחים יותר. "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי, למשל, שהופק והופץ על ידי רוזנבאום ומכר אלפי כרטיסים בסינמה סיטי (מתוך כ־32 אלף בכל הארץ), הוצא מהקולנוע אחרי כמה שבועות, ברגע שבאולמות החלו הקרחות. בענף טוענים כי סרטים שאדרי הפיץ ורצו במקביל הושארו באולמות שלו זמן ארוך יותר, גם עם תוצאות טובות פחות.

 

יש מי שחושב שהסוגיה הזאת צריכה להיבחן על ידי הממונה על הגבלים עסקיים. "זו תחרות לא הוגנת", אומר מפיק בכיר. "גם לסרטים מצליחים לוקח זמן לתפוס עד שהצופים מגיעים, ובדרך כלל נהוג לתת שלושה שבועות. אבל בסינמה סיטי אני כמעט לא יכול להחזיק שלושה שבועות לבד, וזו בעיה קשה. לאדרי גם אין אינטרס להחזיק את הסרט - למה לו לעודד מישהו אחר שיפיץ ויתחרה בו? הוא מראה לי ככה שבעצם עדיף לי ללכת איתו".

 

אדרי התבטא בעבר נגד סרטים פוליטיים שחורגים מהקונצנזוס ולא התלהב להיות מעורב בהם, אבל אחרי שהפכו להצלחה הקרין אותם גם בסינמה סיטי. כך היה עם שניים מהסרטים הישראליים שהגיעו למועמדות לאוסקר בשנים האחרונות ודווקא הופצו עצמאית - "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן ו"עג'מי" של ירון שני וסכנדר קובטי.

 

"אני טוען שבגלל האנומליה בישראל, שבה המפיצים הם גם בעלי בתי הקולנוע, ממילא אם ירצו את הסרט שלך אז יקרינו אותו", אמר בעבר פולמן בראיון, "עדיף שהאחריות תהיה שלך. זה היה שלנו והיתה לנו אפשרות לשלוט על כל מודעה וכל דבר שקשור בסרט. העצה שלי לכל המפיקים: אל תיכנעו לתכתיבים".

 

אחת הטענות המרכזיות של יוצרים נגד אדרי היא שגם כאשר סרט מצליח ויש לכאורה רווחים לחלק, הכסף לא ממהר להגיע למשקיעים וליוצרים. בברנז'ה הקולנועית מסתובב הסיפור על במאי הסרט "לבנון", שמוליק מעוז, שרדף אחרי המשכורת שלו במשך חודשים ארוכים עד שהצליח לקבלה. מעוז סירב להתראיין לכתבה זו, אך בענף הקולנוע יודעים לספר שהוא ושאר השותפים להפקה עדיין מסתובבים עם בטן מלאה על אדרי. (אדרי מכחיש את הטענות ואומר כי שילם למעוז את כל הכסף שהגיע לו, כולל חובות עבר). וכאן שוב מתבטאת האמביוולנטיות והמורכבות של יחסיו של אדרי עם הקולנוע הישראלי: מצד אחד, הכסף שאדרי השקיע ב"לבנון" לאחר מותו של המפיק אורי סבג אפשר להשלים את הסרט ולהביאו לאוויר העולם, אולם מצד שני אדרי עורר את זעם יוצרי הסרט כשהחליט לעכב את הוצאתו לקולנוע אחרי זכייתו בפרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה בספטמבר 2009.

 

"הזכייה של הסרט פתחה מהדורות חדשות, הוא היה מרוח על העמודים הראשיים של כל העיתונים", מספרים אנשי קולנוע. "אתה לא יכול לבקש יחסי ציבור יותר טובים מזה, אבל אדרי פשוט חיכה שבעה שבועות עד שהוא הוציא אותו". גורמים בענף מעריכים שאי־ניצול המומנטום הזה הביא לאיבוד של עשרות אלפי צופים.

 

דווקא בחו"ל היתה הצלחה גדולה. האירופים והאמריקאים הגיעו בהמוניהם לקולנוע, והסרט הכניס כמיליון דולר. למרות זאת, בניכוי של הוצאות ההפצה ועמלת המפיץ - כמעט ולא נותרו רווחים לחלק. המעורבים בהפקה תהו כיצד זה ייתכן. "איפה הכסף?", הם שאלו את אדרי, ולא קיבלו תשובות מספקות. "היו לו הוצאות הפצה גבוהות", סיכם, וציין עוד ששליש מההכנסות הועברו למשקיע הצרפתי בסרט.

  

אניה בוקשטיין, מתוך "הסודות" אניה בוקשטיין, מתוך "הסודות"

 

הטענות מתבררות בביהמ"ש

 

"אדרי מחמם את הכסף", מגדיר בזהירות גורם בענף את התנהלותו הכלכלית של אדרי, אבל תביעות שהוגשו נגד יונייטד מתארות זאת בצורה הרבה פחות עדינה. המפיק יעקב קוצקי, לדוגמה, הגיש נגד יונייטד תביעה שבה האשים את אדרי בעוקץ, לא פחות.

 

קוצקי, באמצעות עו"ד ארנון בן־יאיר, טען כי ב־1996 הפקיד בידי אדרי בנאמנות את מפעל חייו – 12 סרטי קאלט ישראליים (בהם "שלאגר", "בובה" ו"פעמיים בוסקילה") לתקופה של חמש שנים לצורך הפצתם והקרנתם בישראל בלבד, וההסכם ביניהם קבע כי ההכנסות יועברו אליו בניכוי עמלה של 25%. "בפועל", נטען בכתב התביעה, "מדובר היה בתרגיל 'עוקץ' שתוכנן בקפידה על ידי הנתבעות, באמצעות מר אדרי, שחמדו את נכסי התובעים וגזלו אותם". קוצקי האשים את אדרי כי נטל לכיסו את כל ההכנסות מהפצת הסרטים וכן הפיץ אותם בחו"ל ללא רשות ולא העביר לו כל הכנסה מפעילות זו. התביעה מתארת גם סאגה שלמה סביב שיתוף פעולה מאוחר יותר בין קוצקי לאדרי בהפקת הסרט "שישה מליון רסיסים"; קוצקי טוען שאולץ לחתום על הסכם למכירת הזכויות על כל סרטיו הישנים לאדרי כתנאי להשקעתו בסרט החדש.

 

בכתב ההגנה שהגישה יונייטד היא הכחישה את כל הטענות של קוצקי וטענה כי היא אכן בעלת כל הזכויות בסרטים על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים ב־2002. אדרי טען כי דווקא קוצקי הוא שחייב ליונייטד קרוב למיליון דולר מכוח ערבויות שהחברה נתנה לבנקים לצורך הפקת הסרט "שישה מיליון רסיסים", ערבויות שנפרעו ושולמו. הקרב המשפטי בין הצדדים עדיין בעיצומו.

 

תביעה אחרת שהוגשה נגד יונייטד וגורמים נוספים נסובה על השלאגר "פעם הייתי", שביים אבי נשר. את הסרט הפיק אדרי באמצעות חברת מטרו שבבעלותו, שנכנסה לשותפות עם חברות הפקה נוספות, והפיץ באמצעות יונייטד. בעבר התגאו אנשיו של אדרי כי הסרט מכר בארץ כ־300 אלף כרטיסים, אולם חברת ההפקה פרקסיס סרטים, שהשקיעה מיליון שקל בסרט, טוענת בתביעתה כי לה דווח על מכירות נמוכות בהרבה.

  

 המפיק מרק רוזנבאום: "שוק הקולנוע, שהיה מאוד מבוזר לפני עשר שנים, הפך לשוק ריכוזי בעל מטרייה רחבה שמתחתיה לא צומח שום דבר. זה לא טוב לא לתעשייה ולא לקולנוע הישראלי" המפיק מרק רוזנבאום: "שוק הקולנוע, שהיה מאוד מבוזר לפני עשר שנים, הפך לשוק ריכוזי בעל מטרייה רחבה שמתחתיה לא צומח שום דבר. זה לא טוב לא לתעשייה ולא לקולנוע הישראלי" צילום :דורון גולן

 

באמצעות עו"ד שחר הררי טוענת פרקסיס כי לא קיבלה נתוני אמת וכי הדו"חות הכספיים שקיבלה על ההכנסות מהסרט "בושלו" כדי להימנע מלשלם לה את הכספים שלהם היא זכאית. היא טוענת גם לחוסר שקיפות באופן ניהול החשבונות של הסרט, לחריגה מהוצאות ההפצה המוסכמות, לדיווחים סותרים על רווחים, ומלינה על כך שיונייטד, כמפיצת הסרט, גם גזרה עמלת הפצה של 30% מכספים שניתנו על ידי הקרן לעידוד הסרט הישראלי ושנועדו לדבריה למפיקים בלבד. מענקים אלה, נטען בתביעה, "אינם בגדר הכנסה שנוצרה כתוצאה מפעילותו של המפיץ. המענק נועד לעודד מפיקים ולא לעודד מפיצים".

 

בכתב ההגנה טוענים אדרי ושותפיו כי בשל עלויות ההפקה וההפצה הגבוהות שלו, הסרט טרם החל להצמיח הכנסות נקיות שיאפשרו להחזיר את ההשקעות בו. למרות זאת, הם טוענים, הוקדמו התשלומים לפרקסיס וכבר הוחזרה לה מחצית מהשקעתה בסרט, חצי מיליון שקל, מתוך רצון טוב, והועברו לה דיווחי אמת מלאים. "התובעת", נטען, "מעלה ים של טענות שונות ומגוונות, אך חסרות שחר, מטילה רפש בנתבעות ומנסה לצייר תמונה מטעה, מסולפת ומכוערת". התביעה הועברה לבוררות אצל השופט בדימוס אורי גורן, וטרם הוכרעה.

 

נשר עצמו, אגב, ששיתף פעולה עם אדרי בכמה שלאגרים, מגן עליו בחום. "אדרי מזכיר לי את היהודים שבנו את הוליווד, שאהבת הקולנוע היתה גדולה אצלם יותר מכל דבר אחר", אמר ל"מוסף כלכליסט", "בחשיבה כלכלית טהורה יש לפחות 30 ענפים מכניסים יותר, ומשה בקלות היה יכול להיות באחד מהם ולא להשקיע בסרטים.

 

"בישראל אם דוכן פלאפל מצליח - מיד פותחים עוד דוכן מולו. העובדה שאין מלבד אדרי משקיעים אחרים בקולנוע הישראלי מעידה שהענף אינו רווחי, ולכן הביקורת על משה שהוא מונופוליסט מגוחכת. מי מפריע לאחרים להיכנס לתחום?

 

"המונח לראות כסף בקולנוע הוא גמיש. אם היית רוצה להשקיע כספי אלמנות בסרט שלי לא הייתי נותן לך. אין כאן את הנוסחה האמריקאית שסרטים מצליחים מביאים רווח אסטרונומי, ואדרי הרי לא אומר 'אני אעשה רק סרטים של יוסף סידר ואבי נשר', אלא הולך על עשרה סרטים, שברור שלא כולם יצליחו. המניעים שלו אמוציונליים לחלוטין, עד שאני שוכח לפעמים מי האמן ומי איש העסקים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x