• תפריט
16.2.12

בנק הזונות הראשון בעולם

פקידי בנק סנגיני קיבלו על עצמם את אחת המשימות המדכאות בעולם: הם עוברים מדי יום בין העובדות ברובע הזנות האיום של מומבאי ומנסים לשכנע אותן לחסוך מעט מהכנסותיהן, כדי שיום אחד יוכלו אולי להיחלץ מהמקצוע. אימי גינזבורג בילתה שבוע במקום הנמוך ביותר בעולם, ולמדה שחיסכון הוא לפעמים הרבה יותר מסתם כסף

אימי גינזבורג, מומבאי 10:4716.02.12

גאורי, הנסיכה של בית הזונות בסמטה 8 בקאמאטיפורה, רובע האורות האדומים של מומבאי, רוקדת בחדר הקטן והטחוב כמו כוכבת בוליווד, דיבורה מטונף, עיניה בוערות. היא מספרת לי ברצון על עבודתה, על המחיר הבסיסי ללקוח (70 רופי, כ־7 שקלים), ומדגימה לי מה אפשר לעשות תמורת הסכום הזה: קצת נגיעות מעל לחולצת הסארי וזיון. בלי נשיקות, בלי עירום, רק זיון. "חמש דקות לכל היותר", היא מסבירה, מרוצה מעצמה. "כמובן, הוא יכול לשלם יותר ולעשות עוד", היא אומרת, ומראה לי, נוגעת בעצמה ובי, מקווה להביך אותי. היא יודעת להגיד "זיון" ומילים גסות אחרות בתריסר שפות. היא מבקשת כסף תמורת התצלום, וכאשר אני נותנת לה 50 רופי, היא נותנת אותם מיד למאמא, שותפתה לחדר. "כמו אמא שלי", היא אומרת, ונוגעת לה ברגליים.

 

לפתע צצות שתי דמויות מאחורי סדין הבד שמתוח בין עמודי שתי מיטות - נערה, בת 16 לכל היותר, וגבר, בן 60 לכל הפחות. הנערה כורעת ליד הברז בפינה, מרימה את קצה הסארי ושוטפת את עצמה.

 

גאורי ומאמא בבית הזונות בסמטה מספר 8. "את עוד תחזרי אליי, סוויטהרט!", היא קוראת אחריי, "כולם תמיד חוזרים" גאורי ומאמא בבית הזונות בסמטה מספר 8. "את עוד תחזרי אליי, סוויטהרט!", היא קוראת אחריי, "כולם תמיד חוזרים" צילום: אימי גינזבורג

 

גאורי (26) צוחקת, קולה דבש, כאשר אני שואלת אם יש לה לקוח אהוב במיוחד או אם אי פעם התאהבה. "מה, אני? אהבה?", היא מתריסה. "הגעתי לכאן בשביל הכסף. אני מתה על הכסף". עכברוש אפור רץ על הרצפה, עובר בין רגלינו, ונעלם אל מתחת למיטה. "מה תעשי עם כל הכסף?", אני שואלת. "אני אבנה ארמון לי ולמאמא", היא מחבקת את האשה המבוגרת, שכבר לא מתפרנסת מעבודה בעצמה אלא מסתמכת, כנהוג, על "דמי השכירות" שמשלמת לה גאורי - 50% מרווחיה. "אנחנו נזמין אוכל סיני בכל לילה ואני אקנה לה סארי חדש, ממשי טהור, אחד לכל יום בשבוע". מאיפה יהיה לך כסף לכל זה, אני שואלת. "מהבנק!", היא משיבה ושולפת את פנקס החשבון שלה מתוך הטוניקה הנוצצת, "אני מלכת החיסכון, לא ידעת?". כאשר אני שואלת כמה חסכה עד עכשיו היא מבקשת תשלום עבור האינפורמציה, אבל בדיוק אז מגיע לאסוף אותי דמיאן קאן, המלווה שלי מטעם בנק סנגיני - בנק הזונות הראשון בעולם. "את עוד תחזרי אליי, סוויטהרט!", היא קוראת אחריי, "כולם תמיד חוזרים".

 

"אל תיתני לה כסף ואל תעודדי אותה", אומר לי קאן מחוץ לחדר, "גאורי היא אלופת הפנטזיות".

 

תמונת דרכון וטביעת אגודל

 

בנק סנגיני ("עזרה" בהינדית) הוקם ב־2007 כדי לשרת את אוכלוסיית עובדות המין של מומבאי. היוזמה הראשונית היתה של PSI (Population Services International), ארגון אמריקאי שמחפש פתרונות לבלימת התפשטות האיידס בקרב אוכלוסיות בסיכון גבוה. סקר שערכו נציגי הארגון במומבאי בניסיון להבין מדוע עובדות המין ממשיכות לקיים יחסים עם לקוחות בלא קונדום, למרות מאמצי ההסברה הנרחבים ואף שהקונדומים מחולקים להן בחינם, העלה שבימים "אטיים", כאשר אין אפילו כסף לארוחת ערב, רובן יסכימו לכל לקוח, גם כזה שמסרב להשתמש בקונדום. לסוקרים התברר שהעובדות אינן מצליחות כלל לחסוך כסף מיום ליום, וכאשר הן מנסות לעשות זאת הוא נגנב או נלקח מהן במרמה. לכן יזם הארגון רעיון רדיקלי לכאורה: הקמת בנק מיוחד לעובדות המין, כדי שתמיד יהיה להן כסף לפחות לארוחה הבאה, והן ירגישו חופשיות יותר לומר "לא". במהלך 2011 פרש PSI ממימון הפרויקט, הבנק איבד את רוב עובדיו ומנהליו, וכמעט נסגר. רק בעקבות כתבה בעיתון מקומי גדול נמצא ארגון מממן אחר, ובנק סנגיני יצא מסכנת סגירה.

 

"אין בכלל סיכוי שעובדות המין הללו יצליחו לפתוח חשבון בבנק רגיל", הסביר לי פרם סאהא, אחד ממקימי הבנק בפועל וממנהליו הראשונים, באחד מביקוריי בקאמאטיפורה. "אין להן, ולא יהיו להן, מסמכים שמוכיחים גיל או כתובת, ורובן לא יודעות קרוא וכתוב כי הן נמכרו, נחטפו או ברחו לפני שהספיקו ללמוד. מובן מאליו שגם אין להן את הסכום המינימלי הנדרש כדי לפתוח חשבון עו"ש במקום אחר".

 

סאהא ואחיו ג'יוואן, בנקאים מומחים, נשכרו על ידי PSI להקים את סנגיני בתקווה שעם הזמן ייהפך הבנק לרווחי, ולא יהיה תלוי לנצח בכספי תרומות מארגוני סיוע. אבל עד מהרה הבינו האחים כי בבסיסה, מהות הבנק אינה כלכלית, והם הקיפו את עצמם ביועצים שיסייעו להם להפוך את החוויה כולה לנוחה יותר בעבור קהל היעד שלהם. כדי לפתוח חשבון בסנגיני, כל שנדרש מהלקוחה הוא תמונת דרכון וטביעת אגודל, ולאחרונה נוספה גם דרישה להצטרף לאיגוד עובדות המין של מומבאי, שעובד בשיתוף פעולה הדוק עם הבנק. ומשום שרבות מהעובדות, אולי רובן, לא יוצאות אף פעם מפתח בית הזונות שלהן, הוחלט לשלוח את עובדי הבנק אליהן, עד לפתח חדרן, כדי לאסוף מהן את ההפקדות היומיות.

 

אף שרק 4,000 מתוך כ־100 אלף הנשים והילדות שעובדות בזנות ברחבי מומבאי מחזיקות בחשבון באחד משלושת סניפיו בעיר, נחשב סנגיני להצלחה גדולה. המודל הכלכלי שלו פשוט: עובדות המין מעבירות את כספי ההפקדות שלהן ל"פקידי האיסוף" שמגיעים לחדריהן ועורכים רישום מדוקדק של הסכומים שהפקידה כל אחת מהן. אחר כך הבנק מפקיד את כל הכסף יחד בחשבון גדול שמתנהל על שם סנגיני ב"בנק אוף אינדיה", אבל תמיד מקפיד לשמור בסניפיו מספיק מזומנים לצורכי המשיכות היומיות של הלקוחות. הבנק גם מציע ללקוחותיו הלוואות מיקרו, עד כ־1,500 שקל האחת; התקווה הגדולה היא שהן ישתמשו בכסף הזה כדי להיחלץ מהמקצוע. "אבל זה ייקח עוד זמן", הודה סאהא. בינתיים, רוב ההלוואות משמשות את הנשים כדי להחזיר חובות למלווים בריבית קצוצה, שעושים יד אחת עם השוטרים המקומיים ומשעבדים אותן לחיים של החזרים מופרכים ובלתי אפשריים. עכשיו, הודות להלוואות מסנגיני, הן מתחילות להשתחרר.

 

דיפיקה דיפיקה צילום: אימי גינזבורג

 

"יש לנו שיעור החזר של יותר מ־75%", אומרת דיאן קרוס, המנהלת הנוכחית של סניף קאמאטיפורה, "זה הישג ממש מרשים". כשאני מבקשת הסבר, היא עונה: "אנחנו מכירים כל אחת מהן היכרות של ממש ואכפת לנו. אנחנו נותנים להן כבוד, והן מחזירות לנו כבוד. זאת האמת הפשוטה".

 

הכוח להגיד לא

 

בעוד אני יושבת לשיחה עם סאהא, הסניף מתחיל להתמלא בלקוחות. אמירה (63), לבושה בסארי דהוי אבל נקי ועונדת צמידי זכוכית צבעוניים רבים, נכנסת למשרד כדי לדבר איתו. אמירה שמחה מאוד - יש לה 800 רופי בחשבון, והיא מבקשת למשוך אותם עכשיו כדי לנסוע, לראשונה, לבקר את בתה ונכדיה בביתם, בכפר קטן צפונית למומבאי. "לא היה לי אף פעם מספיק כסף לכרטיס אוטובוס ולמתנות", היא אומרת. "הבת שלי הצליחה להתחתן עם נער טוב ולצאת מכאן. כשהיתה קטנה לא חשבתי מספיק על העתיד, אבל אלוהים עזר לי בכל זאת". רק לאחר שהיא יוצאת מהסניף סאהא מספר לי שהיא חולה באיידס.

 

גם מלכה ג'ייקובס (24), אם לארבע ילדות קטנות, חולה באיידס. ילדותיה, מתוקות ויפות, דומות לה כולן, למרות ריבוי האבות האנונימיים. היא נראית נערה בעצמה, רק הצלקות האדומות שעל צווארה מקלקלות את המראה הבובתי. ג'ייקובס מחכה בתור לקבלת הלוואה, ובינתיים היא משחקת בחן עם התינוקת שבחיקה, אסתר רני (אסתר המלכה). כאשר היתה בת 14, גבר זר לקח אותה מהחצר ליד הבית. איש לא עצר אותו. הוא סיפר לה שהיא נבחרה להחזיר לו חוב גדול של משפחתה, נעל אותה בדירה בעיר, והכניס אליה גברים, 15 או 20 ביום. כאשר סוף סוף הצליחה לברוח, היא הבינה שאין לה לאן, ובסוף מצאה את דרכה לאחד מבתי הזונות בקאמאטיפורה. "לפחות כאן אני חופשייה!", היא מצהירה, קורנת. היא מקווה להצליח לחסוך מספיק כסף בחשבון הבנק כדי לשלוח את בנותיה לפנימיות טובות, לפני שתהיה "מאוד חולה". בינתיים, בדקה את בתה הבכורה וגילתה שהיא אינה נושאת את הנגיף. "בכל יום מחדש אני מחליטה לבדוק גם את האחרות", היא אומרת, "אבל אין לי אומץ".

 

סיטה וילדיה בבית הזונות. כשאין לקוחות, כולם הולכים לישון רעבים סיטה וילדיה בבית הזונות. כשאין לקוחות, כולם הולכים לישון רעבים צילום: אימי גינזבורג

 

"כאשר הראו לי את תוצאות הסקרים שנערכו בקרב העובדות האלה, הלב שלי ממש נשבר", מספר ס"ת רחמן. רחמן, בעבר מנהל בכיר בבנק אוף אינדיה ועכשיו גמלאי, עבד עד לאחרונה בהתנדבות, חמישה ימים בשבוע, כמנהל במשרדון צפוף באחד מסניפי סנגיני. "ראיתי שמדובר בנשים כל כך מסכנות שאפילו אין להן טיפת תקווה", הוא אומר, "הרגשתי מיד כאילו מדובר בבנות שלי, באחיות שלי, באמהות שלי. רציתי לעזור.

 

"אני כבר זקן, והאמת היא שהשגתי את כל מה שחשבתי להשיג בחיי, ואפילו יותר. החלטתי להקדיש את המשך חיי לקהילה, וכאשר הגיעה הפנייה מ־PSI, חשבתי שהחיבור מצוין ושסוף סוף הגיע זמני לתת. רק אחרי שפגשתי את הנשים האלה - מלאות כוחות, הומור וטוב לב - התחלתי להבין שיותר ממה שיש לי לתת, יש לי מה לקבל מהן", הוא אומר. "אני כל כך שמח שעם קצת כסף כאן בבנק, הן יוכלו להגיד גם 'לא' לפעמים. בהתחלה שיגידו לא לחמורים המנוולים שלא מוכנים לקונדום. בעתיד, אני מקווה, הן יגידו גם לא לכל החיים האומללים האלה".

 

כאן אין זמן לסיפורים

 

שלטים קטנים מונים את 14 סמטאות קאמאטיפורה. הסניף הראשי של סנגיני נמצא בסמטה מספר 11. אני ודמיאן קאן, המלווה שלי מטעם הבנק, בדרכנו לבית הזונות בסמטה מספר 8, שם אבלה כמה ימים עם לקוחות הבנק. סאהא מספר לי שקאן הוא המצליח ביותר מבין שבעת פקידי האיסוף שהבנק מפעיל בבתי הזונות בעיר. "הוא מצליח לשכנע אפילו את המתנגדות הגדולות ביותר ביתרונות של חשבון חיסכון", הוא אומר בחיבה גלויה. קאן (26), גבר יפה תואר ובטוח בעצמו, חוצה את סמטאות קאמאטיפורה במהירות כה מסחררת, עד שאני חוששת שאשאר הרחק מאחור, בין השלוליות העכורות וגללי הפרות. הסמטאות רוחשות חיים: גברים ללא חולצה יושבים על מיטות חבלים ואוכלים תבשילי עדשים, וילדים כמעט ערומים משחקים לצדי הדרכים.

 

בית הזונות בסמטה מספר 8. רוב העובדות לא יוצאות אף פעם מפתח הבית ולכן פקידי הבנק מגיעים אליהן בית הזונות בסמטה מספר 8. רוב העובדות לא יוצאות אף פעם מפתח הבית ולכן פקידי הבנק מגיעים אליהן צילום: אימי גינזבורג

 

קאן מנסה להתחשב בי וללכת לאט יותר. "אמי רצתה לשלוח אותי לאוניברסיטה", הוא מספר לי באחד הסיבובים שלנו, "אבל היא לא חסכה מספיק כסף. היא אף פעם לא חשבה על העתיד". אני שואלת אותו איך הוא מסתדר עם עבודתו הנוכחית. "העבודה הזאת קצת מדכאת אבל היא בסדר", הוא אומר, "אני מצליח כי אני מחבב אותן, אני מבין אותן. אני יודע שהן משקרות המון. וגם הן לא חושבות אף פעם על העתיד. מקסימום הן חושבות על ארוחת הערב. בשבילן, ארוחת ערב זה העתיד".

 

אנחנו נכנסים דרך כניסה צרה ונמוכה לבניין ענק וישן מאוד, שידוע בכינוי "הסקס פאלאס". האוויר טחוב, לא ראוי לנשימה. עשרות דלתות זהות לאורך מסדרון ארוך מובילות אל תוך כוכים ללא חלונות, עם נורות חשמל חשופות וריח ריקבון. קאן מסתובב בכל יום בין החדרים בארבע קומות הסקס פאלאס ובכל הבתים האחרים שבאחריותו ואוסף פיקדונות מלקוחות הבנק. אפילו 10 רופי (שקל אחד) נלקחים בכבוד. "הוא כמו אחיין בשבילנו", אומרות ה"דודות", כפי שהוא קורא להן, והן אינן מסכימות לדבר על "הדברים האלה" בנוכחותו. לכן ביקשתי, וקיבלתי, רשות להסתובב לבד. ארבע נשים יושבות ומעשנות על המדרגות, ואני מנסה לפתח איתן שיחה. "תראי, אני זונה", אומרת אחת מהן, דיפיקה שמה, "את השאר תנסי לדמיין לבד".

 

נכנסתי לחדרה של סיטה, אשה קטנטנה שבנה הקטן והתינוקת שלה גרים עמה על מיטה צרה. היא בוהה בי בעיניים עגולות וגדולות. אני שואלת איך הגיעה לחיים האלה. "בשביל לספר לך את הסיפור הזה", היא אומרת, "צריך מבוקר ועד השקיעה". יש לי זמן, אני משיבה, אשמח לשבת איתך עד הערב. בדיוק אז מציץ בדלת גבר נמוך, לבוש בכחול. הוא רואה אותי וממשיך הלאה, אל הכוך הבא. סיטה מסתכלת עליי בחוסר אהדה. סוף סוף אני מבינה שאין פה זמן לסיפורים מבוקר עד ערב. סיטה חיכתה בסבלנות מהבוקר ללקוח שיבחר דווקא בה, ועכשיו היא והילדים ילכו לישון רעבים. בלילה, בחדר המלון, אני מבינה מה היה עליי לעשות, ולמחרת בבוקר אני חוזרת אליה ונותנת לה סכום כפול ממה שהפסידה - 140 רופי (כ־14 שקל). "אמרתי לך לא לתת להן כסף", נוזף בי קאן כשהוא שומע על כך.

 

סניף הבנק בקאמאטיפורה "אנחנו נותנים להן כבוד, והן מחזירות לנו כבוד. זאת האמת הפשוטה", אומרת המנהלת סניף הבנק בקאמאטיפורה "אנחנו נותנים להן כבוד, והן מחזירות לנו כבוד. זאת האמת הפשוטה", אומרת המנהלת צילום: אימי גינזבורג

 

גנגה (42), נפאלית יפהפייה בעלת מראה אריסטוקרטי, באה למומבאי לפני 20 שנה כאשר בעלה נטש בוקר אחד אותה ואת שני ילדיהם, בלי הסבר ובלי כסף. משפחתה היתה משוכנעת שהיא יכולה להצליח כזמרת בבוליווד, ולכן השאירה את הילדים עם הורי בעלה ונסעה לבד למומבאי לחפש את מזלה. "היא היתה כמו ציפור", אומרת צ'נדרה, אחת משותפותיה לחדר. גנגה מסדרת שוב ושוב את הסארי האלגנטי ומסרקת ללא הרף את שיערה השחור, הארוך. אחרי 20 שנה היא עדיין הדיירת החדשה בחדר, הצעירונת. צ'נדרה ומונאר, שתיהן בנות 55, גרות בחדרון הזה 40 שנה. הן, ועוד כמה חברות שהצטרפו אלינו, מראות לי ברצון את פנקסי הפיקדונות שלהן ומבקשות שאקריא את כל היסטוריית ההפקדות והמשיכות. הן מקשיבות לי בריכוז עילאי. מתברר שגנגה חסכה יותר מכולן, כ־380 שקל. "טוב, זאת גנגה", אומרת מונאר, "אף אחת לא יכולה להתחרות בגנגה".

 

בלי לחשוב יותר מדי, אני שואלת אם לא היו רוצות כבר להפסיק, לנוח, להזדקן בשלווה. דממה.חולפות כמה דקות ואז צ'נדרה, בלי להסתכל עליי, מפטירה: "היא בטח חושבת שיש לנו פנסיה", וכולן מחזירות את הפנקסים אל תוך קיפולי הסארי.

 

רגע אחר כך נכנס גבר אל החדר הצפוף, מניד ראש לעבר גנגה, ועולה בעקבותיה אל מעין "עליית גג" מדיקט מעל המיטות. כולן נשארות לשבת. הצלילים מעל ראשי מתחילים להיות לי קשים ואני מתפללת שקאן כבר יגיע. תפילתי נענית.

החיים המבוזבזים, השקרים

 

הזמן בחשיכת בתי הזונות עובר לאט. יש משהו נעים באופן משונה בחברת הנשים האלה (מדי פעם מישהי עוזבת אותנו כדי "לעשות את זה" - וחוזרת אחרי עשר דקות, מקסימום), אבל חוסר התקווה, החיים המבוזבזים, השקרים, קשים מנשוא. השקרים של גאורי, למשל.

 

בסופו של דבר חזרתי כמובן אל גאורי, והיא, צוהלת, סיפרה לי עוד על תוכניותיה לעתיד. לאחר שאני מקשיבה לה עוד ועוד, אני לא יכולה להתאפק ואני אומרת לה ש־70 רופי ללקוח זה לא מספיק. אני אומרת לה, ואחר כך גם לגנגה, לצ'נדרה ולנשים האחרות, שהמחירים בהודו עלו, שיש אינפלציה נוראית ושכולם כבר מרוויחים יותר מפעם, גם הלקוחות שלהן. אם הן רוצות לחסוך מספיק כדי לשנות משהו בחייהן, עליהן לדרוש יותר. כולן מקשיבות לי, מחליפות מבטים. גאורי צוחקת, ונותנת לי נשיקה רטובה על הפה. גנגה שואלת ברצינות גדולה כמה מרוויחות עובדות מין בארץ שלי.

 

בסוף היום, כאשר הוא מלווה אותי בחזרה לבנק, קאן אומר שהוא בטוח שאני צודקת ושכוונותיי טובות, אבל מבקש ממני להפסיק, לא להתערב. "אז למה שלא תתערב אתה, אם אתה יודע שזה צודק", אני שואלת. קאן מסמיק. רק אחר כך מספר לי מנהל הבנק משהו שהייתי צריכה להבין לבד: אמו של קאן, כמו אמותיהן של כל אוספי ההפקדות של בנק סנגיני, היתה בעצמה עובדת מין, עד שמתה מאיידס לפני כמה שנים. קאן המסור נולד ובילה את כל חייו בתוך בית זונות עבש באחת מסמטאותיה הממוספרות של קאמאטיפורה. "לפעמים אפילו בנק יכול להוות ביטוי של אהבה", אומר המנהל.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x