אחרי שאחותי הגדולה מתה באופן פתאומי הוריי תמיד הבהירו: "אנחנו פוחדים עליכם, ואנחנו לא צריכים להתנצל על זה"

"נולדתי בבואנוס איירס לוילמה ומרדכי, אבל הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הם משכונת יד אליהו שבה גדלתי. מארגנטינה אני לא זוכרת כלום, זאת תקופה שמחוקה אצלי לחלוטין. נראה לי שאת שלילת הגלות עשיתי באופן אקטיבי לגמרי, משום שצריך להיות אקטיבי כדי למחוק מבטא בגיל 6.

"זיכרונות הילדות החזקים שלי הם מיד אליהו ומקיבוץ רמות מנשה, שבו גרה דודתי, אחות אמי. הקיבוץ היה בשבילי תמצית הישראליות. אני זוכרת את הקנאה שלי בילדים שיוצאים רטובים מהבריכה, רצים יחפים, ובחוץ מחכים להם ארטיקים. הם לא הכירו אותי, הייתי עירונית נחותה מבחינתם. זה המקום שבו הפרסום שקניתי לי יצר שינוי.

1965.אילנה דיין בת השנה בזרועות אמה וילמה, ועם אביה מרדכי, אחיה אריה (8) ואחותה רחל ז"ל (10), בואנוס איירס

"רמות מנשה היה גם המקום שבו אחותי הגדולה רחל (רוחי) מתה בגיל 17. זה היה מוות פתאומי, שנתיים אחרי שעלינו ארצה, ושוק מוחלט - רק בדיעבד הבנו שהיתה לה מחלת כלי דם. ההורים שלי אף פעם לא התכחשו לחרדות שהתפתחו אצלם אחרי מותה, ואפילו העלו אותן על נס: 'אנחנו פוחדים ואנחנו לא צריכים להתנצל על זה', הם שידרו. כדי לצאת לטיול של תנועת הנוער הייתי צריכה לנהל מלחמה.

"בגיל 12, כשחציתי את הכביש מתחת לבית שלנו, רכב פגע בי באגן הירכיים ועפתי על הכביש. חברתי ענת שהיתה איתי הזעיקה את אמא שלי. אני זוכרת אוקיינוסים של חרדה ואימה במבט שלה ברגע שראתה אותי. כששוטר הגיע למקום והתחיל לשאול שאלות, לא היה ספק איזו גרסה הוא מעדיף: 'גברת, האיש הזה הוא סגן־אלוף בצבא', אמר לאמא שלי, 'למי את מצפה שאאמין?'. כעיתונאית, אין כמעט דבר שחשוב לי יותר משיאמינו לי. חשוב לי לזכור שאפילו כשסגן־אלוף מדבר, יכול להיות שהילדה הקטנה דוברת אמת.

"החיבור בין הוריי היה עוצמתי מאוד. אבא תמיד אמר: 'וילמה היא המלאך שהציל אותי מחושך מוחלט'. אמי פגשה אותו כשהיה אלמן עם שני ילדים, אחרי שאשתו הראשונה והתינוקת שלו מתו בזמן הלידה. היא אספה את השברים ובנתה מהם משפחה מאושרת, ועד היום היא רואה בזה את מפעל חייה. הוא עשה קריירה כיושב ראש עמית של הקרן הקיימת לישראל, והיא מצדה פינתה לו את הבמה, אבל תמיד הקפידה לומר: 'אני לא כמו הילארי קלינטון שעומדת ומוחאת כפיים לבעלה'. האמת היא שכן מחאה לו כפיים, בלב.

"בבית תמיד היו ארבעה עיתונים. אם נכתב עליי משהו הכי זניח, בשבע אבא כבר היה מתקשר לספר לי. באחת הפעמים פורסמה ביקורת קטלנית על פרק של 'עובדה'. המשפט האחרון היה משהו כמו 'מעיתונאית אינטליגנטית כמו אילנה דיין אפשר היה לצפות ליותר'. אבא שלי ניסה לשכנע אותי: 'הרי כתבו שאת אינטליגנטית, את מסכימה שזה הרבה יותר חשוב?'".