הון אנושי: אצלנו הכל בסדר
ערב מדושן עם גנרלים מרוצים, בנקאים נטולי בעיות ומחפשי גז אופטימיים
מחוץ לחלונות של מלון דן, שבו התקיימה ביום ראשון חלוקת פרס בן־גוריון, השתוללה סופה. גלי ענק הציפו את שוברי הגלים והחוף והגיעו עד הטיילת, ולרגע היה נדמה כי הדקלים ייעקרו ממקומם. בפנים האווירה היתה חמה, אפילו אופטימית. האולם נשטף לובשי מדים בכירים, שכן הפרס מטעם יד בן־גוריון הפועלת לפיתוח הנגב ניתן השנה לצה"ל והוענק לרמטכ"ל. גם בכירים במשק באו לחלוק כבוד, ויאיר סרוסי, יו"ר בנק הפועלים שנתן את חסותו לאירוע, היה מחויך. "אני אופטימי יותר משהייתי לפני חודשיים", אמר. "אין ספק שהשנה הבאה עומדת להיות קשה, אך פחות ממה ששיערתי".
כשמנכ"ל הבנק ציון קינן הגיע, השניים פנו לשוחח עם דובר צה"ל, תא"ל יואב (פולי) מרדכי, שאמר להם: "אני לא כמו קודמיי, אני מגיע מהצבא, לא מהתקשורת. מדובר בגישה שונה לגמרי, בחומר אנושי אחר". בעודי מנסה לפרשן את דבריו נתקלתי במיקי פדרמן, טייקון מלונאות ותעשיות ביטחוניות, ואשתו ליאורה, שמאוד רצו לספר לי כמה נהנו מהתוכנית "בית ספר למוסיקה", וכמה היא מוצלחת יותר מ"כוכב נולד" ובוודאי מ"האח הגדול". התעקשתי להשבית את הדיון התרבותי הגבוה ולשאול את פדרמן על העסקים שלו, והוא אמר: "בניגוד לכל מה שקרה השנה במשק, אצלנו בתחום המלונאות היתה שנה מצוינת. המשבר באירופה לא השפיע עלינו, כי המצב הביטחוני יציב יחסית". כששאלתי על העסקים הביטחוניים, הוא אמר: "שם יש ירידה בעסקאות, ואני משער שהשנה הבאה הולכת להיות קשה יותר. תדע לך שגם ביטחון זה עניין של מצב כלכלי - כשיש כסף אז העסקים טובים יותר". חשבתי שאם ההשקעה בביטחון היא עניין כלכלי אולי עדיף מיתון, וכך לא יהיו מלחמות וכולנו פשוט נגור באוהל צבאי עם דפני ליף.
גם לילך אשר־טופילסקי, המשנה למנכ"ל הפועלים והממונה על החטיבה הקמעונאית, ניסתה לשכנע אותי שהכל סבבה: "אצלי במחלקה אין בעיות, כל עוד אין אבטלה במשק. אם יהיו פיטורים והאבטלה תגדל אז זה ישפיע עלינו". נראה לי שהיא החמיצה את כל הסוגיה של יוקר המחיה שחונק את הלקוחות של הקמעונאיות, אבל המשכתי הלאה, בחזרה לענייני הביטחון.
ניסיתי לשאול את ראש המוסד לשעבר שבתי שביט על האיום האיראני. "אתה אל תתחקר אותי, שמעת?", הוא אמר בטון סמכותי, "אני בקיא בשיטת תחקור ותשאול יותר ממך, כך ששיטת התחקור שלך לא תצליח לפצח אותי". אמרתי לו שאני מוחמא מכך שהוא מניח שיש לי שיטת תחקור, אבל הוא היה עסוק בלהראות שהשיטה הלא קיימת לא עובדת: "בנוגע לאיראן, יש לי דעות מאוד נחרצות, אך אני אומר אותן בפורומים סגורים, שלא כמו אחרים, ואתה יודע למי אני מתכוון. אני לא חושב שדיונים כאלה צריכים להיערך בפורומים ציבוריים. מי שפונה לפורומים ציבוריים מזיק יותר מאשר מועיל".
קצת המום, ראיתי את גבי אשכנזי נכנס לאולם ופותח בשרשרת לחיצות ידיים. "עכשיו אני בתקופה של למידה את עניין הגז והנפט", עדכן אותי אשכנזי. "בעוד כחודש אצא עם הצהרות לתקשורת, אך כמעט בטוח שאנחנו עומדים למצוא נפט במאגרים של שמן".
אחרי שאשכנזי התיישב, הבנתי מי חסר, ותהיתי בקול איפה שר הביטחון אהוד ברק. בכיר שעמד לצדי אמר שברק עסוק בלתת עדויות למבקר המדינה כדי לדפוק את אשכנזי, ולכן אין לו זמן לאירועים כאלה.
רגע לפני שהטקס החל, בנאומו של שמעון פרס כמובן, פשטה באולם השמועה על כך שגליה מאור פורשת מבנק לאומי. פניתי לבכירי הפועלים, והם אמרו לי שהם מופתעים ולכן מעדיפים לשתוק כרגע. רק רפי אלול התבדח ואמר: "תקשיב, מאור ברחה והשאירה את הבנק להתמודד עם כל החובות של אילן בן־דב. מישהו צריך לקחת אחריות על כל לווי האג"ח והטייקונים. זאת בושה. מזל שיש לנו את הנגיד כמבוגר אחראי".
עם הקלישאה הזאת פניתי לשמוע את הנאומים של פרס ושל רא"ל בני גנץ. כן, הוא דיבר על התקציב ועל הדרת נשים. אבל הרגע הבולט בנאום היה הפרגון ל"חברי ומפקדי, גבי אשכנזי, לו מגיע כל הקרדיט. הוא זה שהתחיל עם היוזמה להעביר את מפקדות הצבא לנגב, ואני הוא ממשיכו". ביציאה אמר לי בכיר אחר: "גנץ בעצם שלח מסר לברק - אני לא האיש שלך, גם אני שייך למחנה אשכנזי".
