• תפריט
29.12.11

דמי חבר

בעולם שטלטל לחלוטין את מושג החברות, זה מיזם מתבקש: אתר שמשכיר חברים לפי שעה. הם ייצאו איתך לבלות, ידברו איתך על הכל ויפיגו את הבדידות תמורת כמה עשרות דולרים לשעה. עכשיו השירות הזה מגיע גם לישראל, וקרן צוריאל־הררי יצאה לשכור חברה חדשה וחזרה עם תובנות על החברים בחינם שכבר יש לה

לא יכולתי לסבול את זה. עשיתי סיבוב בבית וחזרתי לגהור על המחשב. אני חייבת למצוא מישהו.

 

המשכתי לדפדף בכל הכרטיסים האישיים. איתן אומר שהוא בן 20, אבל לפי התמונה לא הייתי נותנת לו יום פחות מ־30. הוא כותב שהשיער שלו חום אבל בתמונה יש לו קרחת. הוא מעדיף ליצור קשר עם נשים ומצהיר שהוא אוהב כיף ומוכן לעשות הכל. "אוכל להיות החבר הטוב שלך והחברות בינינו תוכל להימשך לנצח. צרי קשר אם את רוצה לגלות עוד...".

 

הרגשתי מלוכלכת, רציתי להתקלח. אמנם האתר הזה, Rent A Friend, שמציע חברים להשכרה, מצהיר על מדיניות נגד הצעות מיניות ומבטיח שכל הקשרים שנוצרים דרכו אפלטוניים לחלוטין, אבל אחרי ששילמתי 24.95 דולר לחודש כדי לבחור אדם זר שיהיה חבר שלי לשעה־שעתיים, הרגשתי סוטה. כל האנשים האלה, רובם בני 20 עד 30, מבטיחים לי גלונים של פאן. הם ישמחו לבלות איתי, לגרום לי עונג והנאה, תמורת עד 50 דולר לשעה. במה סיבכתי את עצמי? איך בוחרים חבר להשכיר?

 

החלטתי לקבוע כמה כללים. קודם כל, כדי לנטרל את החשש מהצעות מיניות או ממפגש שעלול להסתבך אני אשכור חברה, לא חבר. דבר שני, זאת תהיה מישהי פחות או יותר בגילי, שיכולה באמת להיות חברה שלי. והכלל השלישי היה שהיא גם תגור במרכז. לא היה לי לב לתזז בחורה בשביל חברות מזויפת. רק אחת ענתה לכל הדרישות. אבל שרון (בת 34, 40 דולר לשעה, נראית חמודה), נורא אוהבת ספורט ואני ממש לא. נאלצתי להגמיש את הכללים, וחיפשתי צעירות יותר. אסתר מצאה חן בעיניי. בת 28, נראית מתוקה אמיתית ומבטיחה ש"אחרי שניפגש, לעולם לא תצטרכי לחפש שוב. להתראות :)".

 

שלחתי לה מסר דרך Rent A Friend. הצגתי את עצמי, וכתבתי שאני מחפשת מישהו ללכת איתו לבניין החדש של מוזיאון תל אביב. תרצי לבוא איתי?

 

פתאום איבדתי את כל הכוח. עד עכשיו הוא היה אצלי: אני שילמתי דמי מינוי, אני יכולה לבחור, לי יש גישה לכל הפרטים האישיים של 417 אלף חברים להשכרה מכל העולם, כולל 45 ישראלים - שם, גובה, מבנה גוף, צבע עיניים, צבע שיער, גזע ומספר טלפון נייד. ואני לא חייבת להם כלום, לא פרופיל, לא תמונה. רק כסף. אז אני בחרתי באסתר, ואני השוגר־מאמא של הדייט שלנו, אבל עכשיו הכוח אצלה. היא צריכה להסכים.

 

אסתר מעולם לא חזרה אליי, ומתברר שיש משהו מעליב גם בחבר פוטנציאלי שלא חוזר אליך. פניתי למועמדות הבאות שכבר סימנתי לעצמי ב"מועדפים" של האתר. הכי חיבבתי את מיכל, בת 27 (30 דולר לשעה), בגלל המניפסט שלה: "הדבר הכי טוב בחבר הוא חיוך כשיש לך יום רע, ומישהו שמחייך אלייך יעשה לך את היום. אני יודעת להקשיב, אוהבת לטייל, לצאת למסיבות, לסרטים או סתם לשתות משהו. והדבר הכי חשוב הוא שבסופו של דבר תהיי שמחה".

 

למחרת קיבלתי ממנה תשובה. "איפה ומתי? ודרך אגב, תוכלי בבקשה לספר לי קצת על עצמך? תודה ולילה טוב, מיכל".

 

"אני בת 38, נשואה, אמא לשלושה ילדים, גרה בהרצליה. עם העבודה והילדים בקושי יש לי זמן. בשבוע הבא יהיה סוף סוף רגוע יותר אז חשבתי לנצל את ההזדמנות וללכת למוזיאון. חשבתי על אחד הבקרים, שני? שלישי? אוכל להיות גמישה כדי שנמצא יום שיתאים גם לך. מחכה לשמוע ממך, קרן".

 

"אני פנויה ביום חמישי בבוקר אם תרצי. תוכלי להתקשר אליי לנייד (מספר) כדי שנתאם את הזמן :-). מיכל".

 

"מעולה. אני אתקשר אליך כדי שנדבר על הפרטים. שבת שלום, קרן".

 

אחרי כמה ימים השארתי לה הודעה, והיא חזרה אליי. ברגע הראשון היתה מבוכה, והיא חלפה מהר. מיכל ידידותית ולבבית, והרגשתי שאנחנו ממשיכות את השיחה שהפסקנו אתמול בערב.

 

כבר היו לה המון תוכניות לחמישי (היא שיתפה אותי בכולן), אז סיכמנו שנלך ביום ראשון, ושנדבר שוב בחמישי כדי לקבוע בדיוק את השעה. כשהתקשרתי בחמישי באמת המשכנו מהמקום שבו הפסקנו אתמול בערב. התעניינתי בדברים שהיא היתה צריכה לעשות היום, והיא סיפרה מה הספיקה ומה לא. קבענו להיפגש ביום ראשון בעשר בכניסה למוזיאון.

 

סגרתי את הטלפון בתחושת ניצחון. שכרתי לי חברה. הקלקתי, התקשרתי, ערבבתי וניערתי וקיבלתי חברה מוכנה להגשה.

 

הפגישה עם מיכל הפגישה עם מיכל

 

הצורך: להתמודד עם ה"לבד ביחד"

 

RentAFriend.com (שיכונה מעתה RAF) הוא אולי השלב הבא באבולוציה של החברות. כבר לפני שנתיים תיאר איש הרוח האמריקאי וויליאם דרסיוויץ, במאמר נוקב במיוחד, איך במאה ה־20 החברים החליפו את המשפחה - אבל אז באה המאה ה־21 והרגה אותם. פייסבוק, טוויטר והודעות SMS, טען דרסיוויץ, מותירים אותנו עם אשליה של קשר, לא עם קשר ממשי. והרי כולנו כבר הוזלנו את החברות לכדי היכרות פייסבוקית שטחית, ואת המחוות הבינאישיות לכדי לחיצה על "לייק". אז עכשיו אנחנו מורידים אותה לזנות, למוצר צריכה חד־פעמי - קנה, השתמש, זרוק ושכח. כי מה זה RAF, אחרי הכל? הכלאה בין מודעות דרושים להדרכת טיולים ושירות שידוכים ללא סקס ומחויבות. כסף מחליף ידיים תמורת שירות אנושי, בדיוק כמו בשירותי ליווי. וזה מטריד.

 

אני יושבת מול RAF, והמחשבה שיש אנשים כל כך בודדים ומנוכרים שהם זקוקים לאתר הזה כדי למצוא כתף לבכות עליה מעציבה אותי מאוד. גם הרעיון שאנחנו לא מסוגלים להכיר חברים בצורה טבעית וזקוקים למתווכים גוזרי־קופונים ולכסף בשביל למצוא אותם. עד עכשיו חברות היתה סעיף אחד ברשימה קצרה מאוד של פריטים יקרי ערך שכסף לא יכול לקנות, כמו אושר ובריאות. אבל עכשיו זר מוחלט יכול להפוך לחבר הכי טוב שלי, ולהוציא על זה חשבונית.

 

ד"ר ירדן לוינסקי ד"ר ירדן לוינסקי צילום: עמית שעל

וזה כנראה השלב הנוכחי באבולוציה של הבדידות. "הבדידות היא משהו אינהרנטי בנפש האנושית, ואנחנו תמיד מחפשים דרך לפתור אותה ולהגיע להרמוניה עם אחרים", מסביר הפסיכיאטר ד"ר ירדן לוינסקי, מנהל מרכז רזולוציה ומנהל מרפאת עידן לטיפול נפשי מקוון בבית החולים תל השומר. "נוצר מצב שנקרא 'לבד ביחד' (alone together), שבו אולי יש סביבנו הרבה אנשים אבל אנחנו מרגישים לבד. תחושת הבדידות נוראית, אנחנו מנסים להרגיע אותה, והטכנולוגיה מציעה לזה פתרונות".

 

סרקתי הרבה פרופילים של חברים להשכיר, וחלקם נשמעים בודדים בעצמם.

"בוודאי. גם האלטרואיסט מנסה להרגיע צורך פנימי שלו, ולא חושב רק על הצד השני. אנחנו נורא זקוקים לקשר ואינטימיות - עם אלוהים, בן זוג או חבר קרוב, כדי להרגיש שאנחנו לא לבד. הקושי נוצר מהזניה של המושג חברות, ואני יודע שזו מילה נוראית. לא סתם בפייסבוק בחרו במילה 'חבר', כי כולנו רוצים חברים, אבל רוב החברים שלנו בפייסבוק הם רק קשרים. יש סוציולוגים שעובדים בפייסבוק, ולפי הסטטיסטיקות שלהם, אדם שיש לו 5,000 חברים מתקשר באמת עם שבעה־עשרה מהם. אנחנו מרגישים אינטימיים עם החברים שלנו בפייסבוק כי אנחנו מעודכנים במה הם אכלו בבוקר ועם מי הם רבו בצהריים, אבל זאת אינטימיות מעושה".

 

אנשים מאמינים לאינטימיות כשהם קונים אותה בכסף?

"הם היו רוצים להאמין, אבל אינטימיות אי אפשר לקנות בכסף ואי אפשר לייצר בפרק זמן קצר, למעט בחוויות מאוד משמעותיות כמו קרב. לכן ספק אם האינטימיות הזאת מייצרת חברות אמיתית".

 

יש היום המון שירותים אישיים שאפשר לקנות בכסף דרך האינטרנט.

"בכל דבר טכני רובוטים ומכונות יכולים להחליף את האדם. אבל חסר לזה משהו, ובטווח הארוך אנשים מרגישים שזה לא אותנטי וייעזרו בשירותים האלה רק כשאין להם ברירה. זה כמו שאומנת יכולה למלא את הפונקציות של אמא, אבל לא להחליף את המהות שלה, או כמו התחרות בין סוכן ביטוח לחברות ביטוח ישיר. לא משנה מי משניהם יספק את השירות הטכני, אבל אם יש קשר אישי טוב עם סוכן, הוא חזק יותר מכל 200 שקל שתחסוך. גם לשכור חבר ממלא פונקציה. אפשר להיפגש ושתהיה שיחה מאוד מהנה, אבל אין פה אינטימיות.

 

"מצד שני, כאנשים שיש להם חברים אנחנו יכולים להיות ביקורתיים, אבל יש כאלה שצורך מסוים שלהם לא מקבל מענה, והם יכולים למלא אותו באמצעות אתרים כאלה. אם שני אנשים בודדים ייפגשו תמורת כסף או דרך פייסבוק, ודווקא משם ייווצר קשר מאוד משמעותי - זה יהיה חיובי".

 

המטרה: לחבר שוב אנשים, פנים אל פנים

 

אבל אולי RAF יכול דווקא להשיב את כבודה של החברות? להפוך אותה שוב לבילוי זמן איכותי במפגש פנים אל פנים, להחזיר את הקשר בין אנשים מהמרחב הווירטואלי למציאות? זה מה שחושב סקוט רוזנבאום (31), האמריקאי שהקים את השירות הזה. במשך כמה שנים הוא שיווק אתרי דייטים, ואז נתקל בכתבה על אתרים יפניים שמשכירים אנשים כדי למלא פונקציות משפחתיות - "אבא" שיצטרף לאמא יחידנית בראיון הקבלה לגן הילדים, או "דוד" שיצטרף למשפחת הכלה בחתונה ותמורת סכום נוסף אפילו יישא נאום מרגש שלא ישאיר אף עין יבשה. "אחרי קצת מחקר ראיתי שאין שום שירות אפלטוני כזה בארצות הברית. מצאתי פער בשוק ומילאתי אותו", הסביר בעבר.

 

מאז ההשקה, ב־2009, הרעיון הלך ונמתח, והיום האתר מציע יותר מ־50 דברים שאפשר לעשות עם חברים שכורים. זה יכול להיות פשוט בילוי - הופעות בידור ומוזיקה, ביקור במוזיאונים או קזינו, סרטים או ארוחות; פעילויות עם אופי תיירותי, כמו סיור עירוני; תחביבים נוסח בישול משותף, לימוד שפות, ציור וטעימת יינות; פעילויות ספורט, כולל רכיבת אופניים משותפת, סקי, גולף ואומנויות לחימה; או פעילויות משותפות קצת יותר הזויות, כגון לימודי נימוסים והליכות, ליווי לנשפי סיום, ייעוץ אישי וגם חברים טלפוניים, חברים לעט או חברים למייל. כיום פועל השירות ב־18 מדינות, כולל ישראל. יש בו כ־417 אלף חברים להשכרה, רובם אמריקאים וקנדים, ויותר מ־4,100 שוכרי חברים משלמים.

 

אם כל כך הרבה אנשים משתמשים בשירות הזה, כנראה הם זקוקים לו. ואם בסוף כולם מרוצים, כנראה צריך להשהות את ההסתייגויות. אם תייר מגיע לעיר זרה ורוצה חבר מקומי שיוציא אותו לבלות, או אם מקומית עם חיים עמוסים - כמוני - רוצה להכיר מישהו חדש, מחוץ למעגלים המוכרים שלה, כדי לאוורר את עצמה, מה רע? רוזנבאום אוהב לנופף בדוגמאות כמו סיפורה של האשה שעברה דירה לעיר מרוחקת ושכרה סטודנטית שתבקר את אמא שלה בבית האבות שלוש פעמים בשבוע, במקומה, או הסטודנט שנתפס שותה אלכוהול בקמפוס, ושכר הורים לשיחת הנזיפה עם ההנהלה.

 

"אנחנו עוזרים לאנשים", הוא טוען. "האינטרנט החליף את התקופה שבה אנשים בילו יחד פנים אל פנים, והיום הרבה אנשים רוצים ליצור קשרים חברתיים, אבל זה קשה יותר. אצלנו הם מקבלים בדיוק את מה שהם רוצים. האם אני חושב שזה נורמלי? מה זה נורמלי? אני חושב שזה נהדר שאנשים נפגשים ומבלים יחד, ואני אוהב את הרעיון שעזרתי לזה לקרות".

 

שיזף רפאלי שיזף רפאלי

כשאני מספרת לפרופ' שיזף רפאלי, ראש מרכז שגיא לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה ובעל מדור במוסף הזה, ששכרתי חברה באינטרנט, הוא פורץ בצחוק. "זו הפוריטניות שבי שצוחקת, כי יש מידה של פוריטניות בלפסול שירות כזה ולהרגיש עליונות כלפיו", הוא מסביר. "חברות היא מטבע עובר לסוחר, והמקצוע העתיק ביותר הוא מכירת ידידות, companionship, מזנות ועד פסיכולוגיה. בחברות או בזוגיות יש תמיד הדדיות. אם היא מתורגמת לכסף יש בזה קיצוניות שגורמת לנו לזוז באי־נוחות.

 

אבל מה ההבדל בין זה לבין הדדיות אחרת, שמובנת מאליה, ואנחנו מרגישים זכות לדרוש?

"החברה ששכרת היא אותה חברה מפייסבוק. זו לא חברה שצוברים איתה זיכרונות משותפים ומפתחים איתה קשר רגשי עמוק. זו חברה במובן השטחי של המילה, וזה יותר טוב מכלום, גם אם פחות טוב מהדבר האמיתי. בעולם עירוני ומנוכר, שבו המשפחות הגרעיניות כל כך קטנות שהן נעלמות ומערכות היחסים הרומנטיות כל כך קצרות שהן כבר לא ממש יחסים, כל מטאטא יורה, וחברות מושכרת יותר טובה מכלום. מפתה להרגיש עליונות כלפי זה, ולהגיד 'עוד פעם האמריקאים והשטחיות שלהם', אבל מה אם זו האפשרות היחידה של הצרכנים? מי שמשתמש בשירות כזה כנראה מסכן גם בלי זה".

 

אם יש 420 אלף אנשים שמוכנים לשחק במגרש של RAF יש לשירות כזה זכות קיום.

"נכון. ויש אתרים דומים, למשל האתר ההודי שעושה עבורך משימות אישיות כמו להקריא סיפור לילדים לפני השינה; או קאוצ' סרפינג, שנועד לחסוך כסף ולהכיר אנשים. אתרים שמשדכים בין אנשים למטרות שופינג יש משחר האינטרנט, יש המון מספרי 1-700 שאפשר להתקשר אליהם כדי שמישהו ידבר איתך, ויש אתרים שמציעים שירותי שיחה עם זרים. מה רע בזה שאנשים רוצים לשמוע דעה ממישהו שהם לא מכירים כי בחוג שלהם הם לא מקבלים מענה? זה כמו ללכת לפסיכולוג. הרי מה זה פסיכולוג? מישהו שמקשיב לך ומגיב אליך, ואני לא רואה בזה רע. זה פחות רע מאשר שאנשים יישארו בבדידותם".

 

המנגנון: עסק של מאות אלפי דולרים

 

הביקור הראשון שלי באתר היה מפתה. "קבלו תשלום כדי להיות חברים!", קרא הבאנר. "אנחנו שוכרים עכשיו מועמדים לתפקיד חברים מרחבי העולם! הרוויחו עד 50 דולר לשעה! ובנוסף ארוחות חינם, הופעות חינם, אירועי ספורט חינם ועוד!". בתקופה של משבר כלכלי קשה לצלוח עמוד כזה בלי לשאול את עצמך: "למה לא, בעצם?". וידאתי את המדיניות הנוגעת למיניות - אפס סובלנות, צוות האתר סורק את כל ההודעות והפרופילים, מעודד הלשנה על הצעות לא ראויות ומסלק מיד כל מי שנתפס ברמיזיות מיניות - ונרשמתי כחברה להשכרה.

 

האתר מדגיש שאני אהיה הבוסית של עצמי, אקבע את השעות, את המחיר ואת החוקים, אעבוד כמה שאני רוצה ו־100% מהכסף שארוויח יישאר שלי. כמה כסף? מתברר שזה תלוי רק בי. לנוחותי, רוזנבאום מצרף טבלה שמראה שאם אלך על תעריף המקסימום, של 50 דולר לשעה, ואעבוד בזה שמונה שעות ביום אבל רק שלושה ימים בשבוע, אוכל להרוויח 57,600 דולר בשנה. אם אחליט לפתח קריירה בחברוּת ואעבוד בזה במשרה מלאה, אוכל להגיע ל־96,000 דולר לשנה, כמעט פי שניים מהשכר הממוצע בארצות הברית היום. עם זאת, באופן טבעי רוב החברים להשכרה, צעירים בני 30-25, עושים זאת במקביל לעבודה הרגילה שלהם.

 

הכרטיס של קרן באתר הכרטיס של קרן באתר

 

מנגנון התשלום פשוט - דמי מינוי לחודש עולים 24.95 דולר, לשנה 69.95, מחיר חבר לשעה הוא בדרך כלל 50-10 דולר, אבל יש גם ביותר, והחברים להשכיר קובעים בעצמם את התעריף שלהם. שוכרי החברים משלמים בנפרד את דמי המינוי ואת התשלום לחבר, שנעשה ישירות אליו, בפגישה, במזומן. האתר לא גובה עמלות מהתשלום הזה, לא גובה כסף מהחברים שמציעים את שירותיהם, ולמעשה חי רק מדמי המינוי של מחפשי החברים. לא שזה רע - מדובר במיזם צעיר עדיין, שכבר מגלגל מאות אלפי דולרים בשנה רק מדמי המינוי. ויש לו מנוע הכנסות נוסף - כרטיסי מתנה ב־70-25 דולר ("יש לכם חבר שתמיד מנסה לגרור אתכם לאירועים משעממים? קנו לו כרטיס מתנה ותפסיקו להרגיש רע כשאתם מסרבים!").

 

אבל כשגיליתי שיש חברים להשכיר שחודשים ארוכים לא קיבלו אפילו פנייה אחת, החלטתי לנסות את העניין כשוכרת. שילמתי, נרשמתי, קיבלתי לינקים לכללי בטיחות וכללי התנהגות - כללים דומים לאלו שלהם מחויבים החברים להשכיר. הבטיחו לי שזהותי האמיתית תישאר חסויה, הזהירו אותי לא להעביר תשלום מראש אלא רק פנים אל פנים, והדגישו ש"מאחר שאתם המארחים זו אחריותכם לשאת בכל העלויות בזמן שאתם מבלים יחד, כולל אוכל, כרטיסים, שתייה, תחבורה והוצאות אחרות". ומה קורה אם החבר או החברה באמת מוצאים חן בעיניי? מתי אפשר להפסיק לשלם להם ולהכריז עליהם כעל חברי אמת? את זה לא מסבירים.

 

הפגישה: נורא זורמת, חברה־שלי־מיכל

 

יום ראשון בבוקר. התלבטתי מה ללבוש. אין לי מושג איזה טיפוס היא ומה היא תלבש. לא רציתי להיות לבושה מדי, וגם לא מוזנחת מדי. בסוף הלכתי לפי הכלל שתמיד מנצח - להרגיש נוח.

 

הקדמתי, וכשהגעתי לרחבת הכניסה של הבניין החדש של המוזיאון, שם קבענו להיפגש, גיליתי שהמוזיאון סגור ביום ראשון. החלטתי שנלך לשבת בבית קפה סמוך. אני קובעת, לא? זה הכסף שלי.

 

טוב שהבאתי עיתון, כי חברה־שלי־מיכל איחרה. קצת לפני עשר מישהי התיישבה לא רחוק ממני והדליקה סיגריה. לא הצלחתי לראות את הפנים שלה ולקבוע אם היא מיכל. רציתי להתקשר אבל חששתי להיראות להוטה מדי, אז חיכיתי. בדקה לעשר התקשרתי לשאול אם היא מסתדרת, כי היא לא היתה בטוחה איפה הכניסה לבניין החדש, ומיכל, בקול הנעים שלה, אמרה שכן אבל היא קצת מאחרת. הבחורה כיבתה את הסיגריה והלכה.

 

עשר ורבע. זה כבר לא איחור מנומס וגם לא אופנתי. אני צריכה להיעלב? לכעוס? "אני אוריד לה את זה מהמשכורת", סימסתי למפיקה של המוסף. לא התקשרתי. לא רציתי להיראות נואשת. ב־10:24 התפשרתי על SMS. "הכל בסדר? את מגיעה?". היא התקשרה. היא ממש ליד וכבר מגיעה.

 

עברו עוד כמה דקות והיא הגיעה. נמוכה ממני בראש, יותר יפה מבתמונות, לובשת סוודר ורוד, מכנסים שחורים ומגפיים. משקפי שמש, שני תיקים, טלפון ביד, והתנצלות כנה שענייני עבודה, העבודה האמיתית שלה, עיכבו אותה. סיפרתי לה שהמוזיאון סגור, הצעתי שנלך לשתות קפה. "יאללה, בואי", היא אמרה. נורא זורמת, חברה־שלי־מיכל.

 

קרן ומיכל קרן ומיכל צילום: אוראל כהן

 

חששתי מאוד מהדקות הראשונות. איך נשבור את הקרח? על מה נדבר? ומה אם ממש לא נסבול אחת את השנייה? למרבה המזל, חברה־שלי־מיכל אוהבת לדבר (או שאולי זאת הדרך שלה להתמודד עם מבוכה. אני לא באמת יודעת). היא סיפרה לי על תלאות הבוקר, אני שחררתי כמה תובנות בשקל על זה שהעבודה דורשת מאיתנו להיות נגישים, והשיחה קלחה.

 

התיישבנו. ב־RAF ממליצים לשלם במזומן בתחילת הפגישה. בבוקר בדקתי מה שער הדולר, 3.79 שקל. כפול 30 דולר זה 113.70 שקל לשעה. לא רציתי לצאת קמצנית וקטנונית, אז שלפתי 120 שקל בשטרות שהכנתי מראש בפינה בארנק. "עשיתי חישוב לפי 3.8 בהנחה שנהיה שעה, ואם נשב יותר אוסיף לך", אמרתי ומסרתי לה את הכסף. היא אמרה שלא התכוונה לדרוש מישראלים סכום כזה, אבל השבתי בלארג'יות שזה בסדר והיא החליקה את הכסף לארנקה.

 

הזמנו הפוך גדול (אני) ותה עם נענע (חברה־שלי־מיכל). מתברר שהיא נרשמה ל־RAF לפני כמה חודשים, היא לא יודעת בדיוק למה, אבל ראתה בזה מין הדרכת טיולים לזרים שמגיעים לארץ. אני השנייה שפנתה אליה. הראשון היה אמריקאי שבאמת הגיע לארץ וחיפש מישהו שיטייל איתו, אבל הוא התקשר כשכבר היה פה והיא לא היתה פנויה אז לא יצא מזה כלום.

 

היה לי מזל. היא בחורה מקסימה, נבונה ורהוטה. יש לה תואר שני, היא עובדת בתפקיד מעניין בשירות הציבורי (שבגללו לא נוכל לפרסם את פניה או את שמה המלא), ועכשיו היא מחפשת את הג'וב הבא. היא שיתפה אותי בהתלבטויות שלה, בהיצע הדל של תפקידים. הצעתי שתחשוב על "ציידי ראשים" והרעיון מצא חן בעיניה. לעולם לא אדע אם הוא עזר לה.

 

דיברנו על קאוצ’ סרפינג, אנשי־כלבים ואנשי־חתולים, ניסינו להבין למה נשים בגיל מסוים מרגישות צורך לקצר את השיער שלהן ולצבוע אותו לאדום. בכישרון רב היא חיקתה בחורים שיצאה איתם, תיארה בצורה מצחיקה את הפגמים והלהיטות שלהם. היא נורא משעשעת, ובזכותה לא נקלענו כמעט לשתיקות מביכות. כן שמעתי כמה "וואו" לא משכנעים מצדה, היו מקרים שהמבט שלה ברח מהעיניים שלי (אני לא יודעת אם זה ממבוכה או שככה היא תמיד), ונדמה לי שאני שחררתי יותר מדי "איזה קטעים", תגובה רפלקסיבית כשאין לי משהו טוב יותר להגיד. אבל בגדול היא סיפרה סיפורים, אני הקשבתי והגבתי, והשיחה קלחה - שזה טוב, אף שבעומק לבי קיוויתי שהיא תקיים את המניפסט שלה ותתעניין יותר בי.

 

יש משהו דפוק אינהרנטית בדייט כזה. מצד אחד, אני המארחת והמתכננת, וזאת אחריותי שיהיה לנו כיף ונחמד. מצד שני, אני השוכרת. אני משלמת לה כדי שאהיה מרוצה. קשה כל הזמן לדאוג שהיא תהיה מרוצה ולשאול את עצמי אם אני מרוצה. תהיתי מה היא חושבת עליי, ואז גירשתי את המחשבה. לפי הלוגיקה הצרכנית הפשוטה שבבסיס הדייט הזה, לא צריך להיות אכפת לי מה היא חושבת. ובכל זאת, זה מה שאנחנו רוצים מהחברים שלנו בעצם, לא? שיאהבו אותנו. בטח אחרי ששילמנו להם.

ניסיתי לדבר עלינו. הרי שילמתי לה כדי שתרגיש כמוני אבל היא לא רצתה לדבר על זה.

 

היית מתוחה היום לפני שנפגשנו?

"כן. בדרך כלל אני לא מפחדת מדברים כאלה".

 

אני הייתי.

"באמת?".

 

כן, בגלל הלא ידוע. זאת לא פגישת עבודה, שבה אני יושבת עם מישהו שאני לא מכירה אבל יש לה כללים. לא ידעתי את מי אני הולכת לפגוש.

"אבל אם זה לפגוש אשה בבית קפה זה לא מלחיץ" (אם היא היתה חברה שלי באמת היא היתה נזהרת מלקרוא לי אשה).

 

בגלל זה חיפשתי אשה (החזרתי לה), זה יותר בטוח. זה כמו שאני הולכת לסטודיו סי ולא למכון כושר, כי שם אני לא מרגישה כמו בשוק בשר.

"במכון שלי את יכולה לבוא עירומה ולא יסתכלו עלייך", היא ענתה, והשיחה גלשה לחוויות ממכון הכושר שלה.

 

לקראת סוף הפגישה חברה־שלי־מיכל דיברה בטלפון עם חברה אמיתית שלה. לא קינאתי, אבל תהיתי אם היא תספר לה עליי, כי קודם חילצתי ממנה שהיא לא סיפרה לאף אחד שאנחנו נפגשות. כששמתי לב שהיא יושבת על קצה הכיסא ונראית חסרת שקט, הבנתי שהיא מחכה שאשחרר אותה.

 

יאללה, משוחררת.

"כן? ייייי", היא אמרה. תהיתי אם אני צריכה להיעלב. אבל אז היא הוסיפה, "באמת אשמח לשבת איתך בפעם הבאה בכיף. תודה רבה, נהניתי מאוד".

 

גם אני, ושיהיה יום מעולה.

"תודה".

 

ביי.

 

זו היתה פרידה מוזרה. אחרי שעה וחצי נחמדות יחד, חיבוק, נשיקה או איזשהו מגע היה מתבקש, אבל נתקענו אחת מול השנייה לכמה שניות. ב־RAF אוסרים על כל סוג של מגע. התקרבנו והיה כיף, אבל לא הושטתי אפילו יד ללחיצה. היא הסתובבה והלכה.

 

קיבלתי את החשבון. הכל עליי היום. 30 שקל ועוד 10 שקלים טיפ שהמלצר לקח בלי לשאול. סך הכל הוצאתי על שעה וחצי עם חברה־שלי־מיכל 160 שקל.

 

קפה עם "חברה" קפה עם "חברה"

 

הבוקר שאחרי: קל לתחזוקה, אבל לא בשבילי

 

אחרי שנפרדנו הרגשתי הקלה: המתח חלף, המשימה המלאכותית היתה מאחוריי, והיה נחמד מאוד. בימים הבאים חשבתי על מיכל (אף שהתחלתי לשכוח איך היא נראית), והפגישה שלנו עוד הדהדה בי. היה משהו נוח מאוד בדייט שלנו. ישבתי עם חברה לשיחה בטלה על כוס קפה ביום שמש מקסים, דבר שקורה מעט מדי עם החברות האמיתיות שלי; אנחנו יותר מדברות בצער על כמה אנחנו רוצות לעשות את זה מאשר עושות את זה באמת. הפעם גם הציפיות היו מתואמות. שתינו רצינו ליהנות בזמן שלנו יחד, בלי שום מחויבות עתידית. אני לא צריכה לתחזק אותה, היא לא תתקשר אליי בוכה באמצע הלילה בגלל בחור ואני לא אחפש אצלה כתף כדי לקטר שאין לי שנייה לעצמי. אם בכל זאת ארצה לפגוש אותה שוב, טלפון אחד, 160 שקל, ואנחנו יחד. זאת חברות פשוטה, עם אפס הפתעות, קלה לתחזוקה.

 

אבל אין הרבה בחברות כזאת. כשאני עם החברות האמיתיות שלי, אני מקבלת ונותנת דברים שקשה לקנות: תשומת לב, רגישות, כתף רחבה, אוזן כרויה, חילוץ ילדים מאמא עייפה, הפיכת תסכולים לבדיחות, טוויית חלומות, פרגון, התאמת המציאות למה שאנחנו באמת רוצות לשמוע באותו רגע, אינטימיות ואהבה. הרבה עבודה, הרבה יותר סיפוק. חשבתי שוב על מיכל, ואז פתחתי את היומן וקבעתי עם החברה הכי טובה שלי לקפה ביום שמש חורפי.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x