שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שאול אמסטרדמסקי

עוגת הפירורים של נתניהו

ראש הממשלה מדבר על הגדלת העוגה, אבל משאיר רק פירורים למי שתורם לה. המלצות טרכטנברג בתחום החינוך כופות עליו לדון מחדש בסדר העדיפויות. חבל שגם היום הוא בחר שלא לאשר אותן

שאול אמסטרדמסקי 08:3125.12.11

"הסיבה שאנחנו במצב טוב יחסית למדינות אחרות היא שפעלנו להגדיל את העוגה. אם אתה עוסק רק בחלוקת העוגה, אתה מהר מאוד תגיע לפירורים, תישאר עם פירורים, וגם זה לא יישאר לך"

ראש הממשלה בנימין נתניהו בוועידת גלובס, החודש

מתישהו בקרוב, אם ירצה נתניהו, יתרחש משהו שכמעט לא קורה במקומותינו. ממשלת ישראל תצטרך לדון מחדש בסדרי העדיפויות הלאומיים. על השולחן יונחו,
אחרי חודשים ארוכים, המלצות ועדת טרכטנברג בתחום גידול הילדים. עיקרן: הרחבת חוק חינוך חינם מגיל 4 לגיל 3, הגדלת היצע המעונות המסובסדים בצורה משמעותית והגברת הפיקוח על התנאים ועל הנעשה במעונות היום. כדי לממן את ההמלצות, כך מספרים לנו, צריך לקצץ אי אלו מיליארדים בתקציב הביטחון, למרות שסביר להניח שבסוף השנה יחזירו אותם לתקציב הביטחון, כפי שקרה בשבוע שעבר בוועדת הכספים. ההתנגשות התקציבית בין הרחבת חוק חינוך חינם לקיצוץ בביטחון יוצרת דילמה עקרונית - מה צריך להיות סדר העדיפויות הנכון?

 

עד שהדיון הזה יגיע (גם היום משום מה הממשלה בחרה שלא לדון בנושא החשוב הזה) כדאי להציץ בסדרי העדיפויות הנוכחיים של מדינת ישראל. הצצה כזו מתאפשרת, למשל, כשמסתכלים על תקציבי התמיכות של הממשלה, שב־2011 הסתכמו ב־1.7 מיליארד שקל. כספי התמיכות, בתמצית, הם כספים מתוך תקציב המדינה שמשרדי הממשלה השונים (ושרי הממשלה) מחלקים לערב רב של עמותות ללא כוונת רווח, על פי קריטריונים שונים ומשונים.

 

את הקריטריונים, אגב, קובעים השרים עצמם. מערכות בחירות וחילופי שלטון גוררים שינויים רבים בקריטריונים האלה, על פי הזהות הפוליטית של השר. עבודת תזה מרתקת של אבי אסבן מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהתפרסמה ב"כלכליסט" ביולי האחרון, מראה בדיוק כיצד משפיעה הפוליטיקה על כספי התמיכות.

 

מאז 2008 (השנה הראשונה שלגביה קיימים נתונים באתר התמיכות הממשלתי) ועד 2011 תקציב התמיכות הכו־ לל ירד ריאלית ב־13.5%. ועדיין, אף שכ־ מות המשאבים לחלוקה ירדה, החלק היחסי של האגף למוסדות תורניים במשרד החינוך בעוגת כספי התמיכות עלה ריאלית באותה תקופה מ־39.7% ל־58.7%. זו עלייה מרשימה של 48%.

באותה תקופה, החלק היחסי של משרד התרבות בעוגת כספי התמיכות ירד מ־26% ל־23.5%. זו ירידה של 10%. החלק היחסי של משרד החינוך (למעט התמיכה במוסדות תורניים) ירד מ־16.3% ל־9%. זו כבר ירידה של 45%.

 

ובמילים פשוטות: בתוך ארבע שנים החלק היחסי שמקבלים כוללים וישיבות מסך כספי התמיכות של המדינה הוסיף לעצמו מחצית מגודלו, וכיום הוא תופס את מרבית התקציב הכולל. במקביל, הנתח של ארגוני נוער, אכסניות נוער, מוזיאונים, תוכניות נוער שוחר מדע וגופים דומים, נחתך במחצית. החלק היחסי של הנתח שמקבלים התיאטראות, להקות המחול, הקונסרבטוריונים וגופי תרבות אחרים נחתך ב־10%.

 

כך נראים סדרי העדיפויות בפועל. שום נאום חוצב להבות של נתניהו לא ישנה את המציאות הזו. כך הממשלה שלו מחלקת את העוגה: מעבירה את הנתח הגדול ביותר למגזר שעסוק בכל דבר פרט להגדלת העוגה.

 

הצמיחה לא מחלחלת

 

"אני אומר לכם, אני משתדל בזמן שלי לעסוק גם בשאלה איך מגדילים את העוגה. החלוקה הרבה יותר מיטבית בעוגה צומחת, הרבה יותר קל לחלק ולתת למי שצריך לקבל"

המשך נאום נתניהו בוועידת גלובס, החודש

 

אבל נתניהו לא רק מגדיל את הנתח של המגזר הלא יצרני בעוגה על חשבון מי שנושאים בנטל, הוא גם ממשיך לטפח את המיתוס שלפיו הצמיחה - הגדלת העוגה, כלשונו - תשפר את מצב כל השכבות באוכלוסייה.

 

נתניהו טועה, או מטעה, או שניהם. שלל פרסומים ונתונים מהעת האחרונה עוזרים להפריך את התזה שלו, ששייכת לתיאוריה הכלכלית הרווחת עד פרוץ המשבר הכלכלי ב־2008.

 

ראשית, כפי שפורסם ב"כלכליסט" בנובמבר, נתוני משרד האוצר עצמם מראים כיצד בעשור האחרון החלק היחסי של העשירון העליון בעוגת ההכנסות הלאומית של ישראל גדל ב־9% בזמן שהחלק של כל אחד מהעשירונים האחרים קטן באותה תקופה. חלקו של המאיון העליון, אגב, טפח בתקופה זו ב־15%. נתונים של הקונגרס שהתפרסמו לאחרונה בארצות הברית מראים כי אותה תופעה בדיוק, רק ביתר שאת, התרחשה ב־30 השנה האחרונות גם שם.

 

שנית, דו"ח של הכלכלן הראשי של הביטוח הלאומי ד"ר דני גוטליב מראה כי מדיניות המיסוי שהנהיג נתניהו, קרי הפחתת שיעורי מס ההכנסה ומס החברות, סייעה לעשירון העליון, ובעיקר למאיון העליון, להגדיל את חלקו בעוגה על חשבון כל יתר העשירונים. גוטליב קובע כי מדיניות מיסוי זו אחראית במו ידיה לגידול של 14% במידת אי־השוויון בישראל בשנים האחרונות.

 

שלישית, דו"ח מיוחד של ה־OECD שפורסם בתחילת החודש, הראה כיצד מבין כל המדינות המפותחות, הרי שאי־השוויון בישראל צמח מאז 1985 ועד ימינו בקצב המהיר ביותר. על פי הדו"ח, בדור האחרון גדל אי־השוויון בישראל בשיעור של 15%. אחד הכלכלנים שחיברו את הדו"ח אמר בשבוע שעבר בראיון ל"כלכליסט" כי הארגון מבחין בשוק התעסוקה הישראלי בין מעמד ההייטק, שנהנה מפירות הצמיחה ומההתקדמות הטכנולוגית, לבין כל יתר העובדים.

 

גם פרופ' מנואל טרכטנברג, בהתייחסו לשיטה הכלכלית, אמר בראיון ל"כלכליסט" כי "כלכלת השוק הניבה תוצרים מדהימים. אבל ככל שאי־השוויון בין המדינות קטן, בתוך המדינות עצמן הוא גדל - ובממדים מפחידים. זה מאוד בולט בארצות הברית אבל גם אצלנו, העשירונים התחתונים לא שיפרו את מצבם באופן אבסולוטי".

 

בשורה התחתונה, המציאות מקשה על התזה של נתניהו. הצמיחה לא מחלחלת. היא נעצרת בשכבות העליונות. פירורי צמיחה בודדים, כפי שנתניהו היה מכנה אותם, מגיעים גם מטה. אך הם אינם מספיקים כדי לאפשר למעמד הביניים או לשכבות החלשות לשנות את מצבם, לטפס בסולם העשירונים או לאפשר לילדיהם לעשות זאת. הם לא באמת יאפשרו לתלמידי כיתה א' בבית הספר אלפסי בדימונה להפוך לאנשי הייטק בעוד 20 שנה. פירורי הצמיחה של נתניהו הם בלוף. יותר מזה, הם בבחינת לעג לרש.

 

לשנות את מפת העתיד

 

"הפערים בפוטנציאל העתידי של האמריקאים הם תוצאה של חוקים ומוסדות שמשרתים את העשירים ושהפסיקו להיענות למרבית הציבור. נטל המס על העשירים צנח לרמות הנמוכות זה שנות דור. חוקי המס מתעוותים כדי שהתאגידים יוכלו לרשום רווחי עתק אבל בה בעת להתחמק ממס"

פרופ' רוברט רייך ופרופ' דברה שץ, במאמר ל"בוסטון ריוויו", סוף נובמבר

 

וכאן מגיע החלק החשוב באמת. הקרב על סדרי העדיפויות הוא המורשת המשמעותית ביותר של המחאה החברתית, ולא הקרב נגד יוקר המחיה. אלה שני קרבות שונים, לעתים מתלכדים, לרוב מקבילים. יש מי שמנסים בכל כוחם להפוך את מה שהתרחש כאן בקיץ האחרון לסיפור שכל מהותו היא מחירים גבוהים ותו לא. יוקר המחיה באמת מעיב על מעמד הביניים. הוא אכן מעמיק את הפערים ואכן מקטין את הנגישות של ילדי העשירונים התחתונים לעתיד טוב יותר. הוא אכן נושא ראוי לטיפול, על ידי הגדלת תחרות ושיפור הרגולציה בענפים שונים.אבל אלה לא מחירי הקוטג' שמרחיקים את ילדי מעמד הביניים והעשירונים התחתונים מהעתיד שיכול לבנות לילדיו המאיון העליון. זו ההשקעה הירודה במערכת החינוך, בהשכלה הגבוהה, בשיפור שוק התעסוקה ובמערכת הבריאות, שמעמיקה את הפערים יותר.

 

אלה סדרי העדיפויות העקומים, המעוותים, הראויים לגינוי של ממשלות ישראל לדורותיהן, ועל אחת כמה וכמה של הממשלה הנוכחית, שמעמיקים את הפערים, שמרחיבים אותם, ושדנים את ילדי השכבות החלשות לעתיד של בורות, עוני וכאב.

 

עיקר החצים של המחאה החברתית אמור להיות מופנה לאפיקים הללו. לבחון את נבחרי הציבור בצומתי ההחלטה האלה. האם הכסף ילך לביטחון או לחינוך? האם יש להגדיל את תקציב ארגוני הנוער או שמא עדיף לחלק מדי שנה 40 מיליון שקל ל־6,000 אברכים שיושבים בישיבת מיר בירושלים? האם פשוט לקבל את העובדה שרק ב־40% ממוסדות החינוך העל־יסודיים במגזר החרדי מלמדים מתמטיקה או לפעול להחדרת לימודי הליבה כסטנדרט מחייב במוסדות החינוך כולם?

 

מסר אזרחי עקבי ועיקש של דאגה אמיתית לדורות הבאים והפעלת לחץ על ראש הממשלה והשרים הכפופים לו יכולים לשנות את מפת פני העתיד. אדישות כללית וכניעה לחסדי הפוליטיקאים, כאילו מדובר בגורל שנחרץ מראש, משמען פגיעה מכוונת בבנים ובבנות שלנו. יום יבוא והם יגמלו לנו בהתאם.

 

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x