• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

מי מפחד מכיתה ממוחשבת?

הכנסת האינטרנט לבתי הספר היא איום מבורך

שיזף רפאלי 11:2115.12.11

כמו ההשקפות הסותרות בשאלה אם הטכנולוגיה והאינטרנט מועילים למוחנו או מזיקים לו, כך נראה שגם מדיניות משרד החינוך בנושא חצויה, אם לא מבולבלת. נראה שלמקבלי ההחלטות קשה בעצמם להתמודד עם עודף המידע.

 

משרד החינוך התחייב באחרונה להשקעות ענק בהתקנת מחשבים ורשתות תקשורת בבתי ספר: יותר מ־400 מיליון שקל עד סוף 2012, ותקציבים נוספים בהמשך. הסכומים הגבוהים משקפים כוונה לצמצם פערים שנוצרו עם השנים, ואולי משקפים גם לחץ מסוים מהנסיגה המבהילה בהישגי תלמידי ישראל בשנים האחרונות לעומת שאר העולם.

 

אלא שבמקביל, בחוזר מנכ"ל טרי שיצא החודש ומכתיב את "נוהלי התקשורת הראויים בקרב מורים, תלמידים והורים במרחבי רשת האינטרנט" מפגין אותו משרד חינוך גישה שמרנית וחשש מפני כניסת האינטרנט לכיתות, ולעתים נדמה שמפני האינטרנט בכלל. סעיף שנוי במחלוקת להמחשה בלבד הוא: "איש צוות חינוכי לא ייזום תקשורת עם תלמידים ברשת חברתית, לא יציע להם חברות ולא יאשר הצעות חברות שיתקבלו מהם". ייתכן שמאחורי הסעיף הזה דווקא נמצאת איזו בהלה מוסרית שאולי אחזה במנסחיו, אבל האיסור הזה, כמו הגבלות אחרות, לא ישיג את מטרותיו וגם לא יחזיק מעמד – וטוב שלא יחזיק.

 

מה שאני מחפש בהוראות משרד החינוך הוא מצוות עשה - עצות חיוביות לשימוש באינטרנט. מערכת החינוך פועלת במסגרות ותבניות ישנות ומיושנות, מתוכנית הלימודים ועד מבנה לוח השעות. מי שיקפוץ לביקור חטוף בבית הספר היסודי שלו יהיה המום מתחושת הזמן שעצר שם מלכת, כאילו המבנה כולו נרדם לפני עשרות שנים. מי שיעמיק וינסה לגלות למה זה נראה כך, יגלה שכל מנגנון בתי הספר אפוף באווירת מגננה וחשש מביקורת.

 

כיתה ממוחשבת כיתה ממוחשבת צילום: shutterstock

 

אבל מקבלי ההחלטות במשרד החינוך אינם היחידים שפוסחים על שתי הסעיפים ותוהים אם כדאי לעשות את הצעד הרחב הזה למאה ה־21, ולחבר תלמידי כיתה אל"ף למסך המחשב. הרי אצל כולם הטכנולוגיה מעוררת יחסי אהבה־שנאה מעורבבים. עומס המידע והנתונים על פגיעה ביכולת הריכוז הם שתיים מהמדאיגות שבהשלכות הטכנולוגיה. ישנו פחד אמיתי שהחלונות המתחלפים יפגעו ביכולת של ילדינו להתמקד. שגישת חלוקת הקשב של האינטרנט ועודף הגירויים בו משנים את אופן החשיבה, באופן שמערכת החינוך תתקשה להכיל ולנווט.

 

ד"ר קתי דיווידסון, מרצה למדעי הרוח באוניברסיטת דיוק ומחברת ועורכת של 18 ספרים, פרסמה באחרונה את הספר "Now You See It" (ובתרגום חופשי מאוד לשמו המלא: "פתאום אפשר לראות: איך חקר הקשב ישנה את החיים, העבודה והלמידה"). הספר משיב לפחדים מפני האינטרנט תשובה מרעננת. הספר והבלוג המלווה אותו (cathydavidson.com) מצטרפים לקולות המעטים, אך ההולכים ומתגברים, שמדברים דווקא בזכות ריבוי המשימות וקוראים לאימוץ העידן הדיגיטלי במלואו והתמודדות חסרת מורא עם האתגרים החדשים שבו.

 

מולטי־טאסקינג, טוענת דיווידסון בניגוד לבון טון, דווקא אפשרי ופשוט משנה את אופן הלמידה והעבודה, ולאו דווקא לרעה. היא סוקרת מחקרים וניסויים שלפיהם ארגונים שפיתחו שיטות עבודה שמבוססות על רוח הרשת הגיעו להישגים מפתיעים. רשתות חברתיות ארגוניות מתגלות כאמצעי יעיל לתקשורת ושיתוף מידע, ומשימות עבודה משחקיות מעלות את המוטיבציה והתפוקה. הגישה של שמרנות וקידוש הקיים פופולרית תמיד, אבל אזהרותיה לא בהכרח צודקות. מי יודע, אולי אם ניאות לשנות לחלוטין את האופן שבו אנו לומדים ומלמדים נגלה שהדרך החדשה עובדת. וזה לא מעט, לעומת הדרך הישנה.

הביקורות שמוטחות בספר האופטימי מלמדות שחיבוק רחב של האינטרנט במערכת החינוך לא יהיה תהליך קל. והספר של דיווידסון לא מעניק הוכחה ניצחת לכך שחיבוק כזה יוביל רק לטוב, אבל הוא מניפסט ראוי למי שמוכנים להרים את הכפפה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x