• תפריט
10.11.11

המרדף אחר נוסחת הזהב

ד"ר אילה סול, כימאית מבריקה מבר־אילן, הצליחה לחבר יהלומים לזהב, בתגלית שעשויה לשנות את כל תעשיית התכשיטים. אבל סכסוך עם האוניברסיטה הרחיק אותה מהמעבדה, הפרופסור הבכיר לא מצליח לשחזר את הנוסחה, והיהלומן ששם את הכסף נתקע. אז מי אמור להרוויח מהתגלית?

שי אספריל 10:5210.11.11

הבניין שבו התחוללה הדרמה שלהלן חסר כל ייחוד. אפילו שם אין לו, סתם בניין 211, אוניברסיטת בר־אילן. הוא מאכלס את המחלקה לכימיה, על התדמית האפרורית שלה והמעבדות המדיפות ריח חזק של חומרים. אבל דווקא באחת המעבדות הללו נולדה פרשה שמסעירה כמה אנשי עסקים ואנשי אקדמיה כבר חמש שנים. עד כה היא התנהלה בחדרי חדרים, אבל לפני חודש התגלגלה אל בית המשפט וכעת נחשפת ב"מוסף כלכליסט". היא מערבת יזם שמצא את הדרך שתהפוך אותו, אולי, למיליארדר; אוניברסיטה ותיקה ופרופסור שאפתן שזיהו את ההזדמנות ואימצו את האתגר; וחוקרת צעירה שהצליחה להגיע לתגלית ששווה המון כסף, ועומדת במרכזו של סכסוך סוער בשאלה מי ירוויח מהתגלית הזאת, וכמה.

 

ד"ר אילה סול (36) היא כימאית מבריקה שצמחה באוניברסיטת בר־אילן. היא גם בתו של משה וידברג, מבעלי השחר העולה, יצרנית ממרח השוקולד המיתולוגי. והיא הנתבעת בתביעה הטרייה וחסרת התקדים שהגישו אוניברסיטת בר־אילן וחברת אוסטרליה יהלומים, שמאשימות את סול בין השאר בגניבה, מרמה והפרת הסכמים. הן תובעות ממנה מיליון שקל - וגם מבקשות את בית המשפט לחייב אותה לשוב לעבודה שעזבה לפני ארבע שנים, להיכנס חזרה למעבדה לכימיה של בר־אילן ולשחזר ניסוי אחד שביצעה שם בתחילת 2007. בשבוע שעבר הגישה סול את כתב ההגנה שלה בפרשה, והיא מכחישה את כל המיוחס לה בכתב התביעה.

 

ואולם דבר אחד מוסכם על שני הצדדים: סול היא האשה שמחזיקה בידיה את המפתח לאחד האתגרים הגדולים של שוק התכשיטים, מפתח שאפשר להגדיר הגביע הקדוש של הענף. מעיון במסמכים ומשיחות עם גורמים המעורים בפרטי הפרשה בהחלט אפשר להבין למה כל האנשים המעורבים בה מעדיפים לשמור אותה תחת מעטה סמיך של סודיות.

 

ד"ר אילה סול, השבוע. האוניברסיטה רצתה את כל הקרדיט והרווחים או שסול רצתה יותר כסף? ד"ר אילה סול, השבוע. האוניברסיטה רצתה את כל הקרדיט והרווחים או שסול רצתה יותר כסף? צילום: אוראל כהן

 

1. בחיפוש אחר התגלית ששווה מיליארדי דולרים

 

ייצור תכשיטי איכות הוא עבודה קשה. והיא מסובכת ויקרה במיוחד כשהתכשיטים האלו כוללים אבנים יקרות, בעיקר יהלומים. כבר מאות שנים יצירת תכשיט המשלב יהלום ומתכת מחייבת עבודת יד: רק בעלי מלאכה מיומנים מצליחים לחבר את האבן למתכת שעליו היא מונחת. היו מי שניסו לעשות זאת באמצעות מכונות, שיטה שפועלת היום, אבל חיבור מכני כזה פוגע באופן ברור בשלמות היהלום. זה או־או, אומרים יהלומנים: או שמשקיעים המון עבודת יד מקצועית ומקבלים תכשיט של קרטיה או בולגרי, או שמרכיבים את האבנים אל תוך הזהב במכונה, ומקבלים תכשיטים טובים פחות ושווים פחות.

 

לכן התעשייה הזאת השקיעה לאורך השנים מאמצים ומשאבים אדירים בניסיון למצוא דרך לחבר יהלומים למתכות (בעיקר זהב) ללא מגע יד אדם. פתרון כזה, היה ברור לכולם, יוזיל משמעותית את עלויות הייצור של התכשיטים, ויאפשר גם עיצובים חדשים ומגוונים של תכשיטי יהלום. מבחינת היצרנים, מדובר בעלייה משמעותית ברווחים.

כבר היום נמכרים ברחבי העולם תכשיטים בכ־200 מיליארד דולר לשנה, לפי מחלקת המחקר של פירמת ראיית החשבון KPMG; עד 2015, על פי הערכת החוקרים, מחזור המכירות הזה יגדל ל־280 מיליארד דולר. בהיקפים כאלה, ברור שמי שיצליח לספק לתעשייה מקפצה לייצור רחב יותר, מגוון יותר וזול יותר יגזור בדרך קופון שמן מאוד, וייהפך למיליארדר.

 

יוסי חכמון יודע את זה. חכמון (56), מבעליה של חברת אוסטרליה יהלומים, אמנם אינו מוכר בציבור, אך הוא נחשב אחד היהלומנים הבולטים בשוק המקומי. החברה שלו משווקת תכשיטים וגם מספקת יהלומים לתעשיית שעוני היוקרה, שמכוונת לאלפיון העליון. כך, אוסטרליה יהלומים עובדת על בסיס קבוע עם חברות כמו ג'ייקוב אנד קומפני, קרטיה, ושרון קונסטנטין והובלו, ופעילה בעיקר בשוויץ. כמו יהלומנים אחרים, בעשור האחרון חיפש גם חכמון דרך לחבר את היהלום לזהב בדרכים חדשות. ב־2006 הוא הגיע למסקנה שהפתרון לא יבוא מתוך הענף שלו, ושצריך לפנות לאנשים שמסתכלים על חומרים - מתכות ויהלומים, במקרה הזה - אחרת לגמרי: כימאים.

 

חכמון פנה למחלקות שונות במוסדות אקדמיים ברחבי הארץ. הפגישה הראשונה, במכון ויצמן, לא נשאה פרי. גם הביקורים בטכניון, באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטת תל אביב העלו חרס. גם אם המגעים כבר התחילו להתגלגל, חכמון ונציגי המוסד לא הצליחו להסכים על הצד הכספי ועל גובה הסכום שיושקע בפרויקט.

 

ואז הגיע חכמון לאוניברסיטת בר־אילן. דווקא במוסד הזה, הכי פחות מעוטר מבחינה מדעית, הוא מצא אוזן קשבת ונלהבת. לפגישה הראשונה עמו הופיעו ארבעה כימאים ואנשי סגל בכירים, שרק ייחלו להדק את שיתוף הפעולה עם התעשייה. הוא הסביר להם מה הוא מחפש: דרך כימית לחבר מתכות לאבנים בצורה מושלמת. לא בהדבקה, לא עם מגנט. משהו חכם יותר. משהו כימי.

  

פרופ' ללוש במעבדה, השבוע. "תגלית עם פוטנציאל עצום למדינת ישראל, לאוניברסיטה, לתעשייה ולי" פרופ' ללוש במעבדה, השבוע. "תגלית עם פוטנציאל עצום למדינת ישראל, לאוניברסיטה, לתעשייה ולי" צילום: אריאל בשור

 

כבר בפגישה הראשונה זרקו המדענים כמה כיוונים. אחד מהם משך את תשומת לבו של חכמון. לרעיון קראו "קשר מולטיוולנטי", והוא הגיע מפרופסור מזוקן בעל מבטא צרפתי ששמו ז'אן פול ללוש. ללוש (57) הסביר שלפחות תיאורטית אפשר לחבר את המתכת והיהלום בתהליך שיכלול חימום והחדרת יסודות מסוימים אל המתכות; אם נמצא איך לעשות את זה נכון, המשיך, האבן והמתכת יתחברו כאילו היו חומר אחד. חכמון שמע מללוש שקל זה לא יהיה, אבל בהחלט אפשרי.

 

העיניים של חכמון נדלקו. גם בבר־אילן התלהבו: הפוטנציאל המסחרי היה ברור, וכך גם הכבוד האקדמי שבצדו. בשיחות בין אנשי האוניברסיטה היו אפילו מי שזרקו לחלל החדר את המילים "פרס נובל", והתעוררה תקווה שהתגלית תעמיד אותם בחזית המדע הישראלי, לצד מכון ויצמן והטכניון, שהוציאו משורותיהם לא רק זוכי נובל אלא גם מדענים שרשמו פטנטים שהפכו אותם למולטי־מיליונרים. שיתוף הפעולה יצא לדרך.

 

ב־26 באפריל 2006 חתמו אוסטרליה יהלומים ובר־אילן על חוזה שלפיו חכמון יעביר לאוניברסיטה 80 אלף דולר שיושקעו בניסיון למצוא את הקשר המולטיוולנטי אשר יאפשר חיבור בין היהלום למתכת. אם קשר כזה יימצא ויירשם פטנט, חכמון יהיה בעליו, ומכאן והלאה יעביר לאוניברסיטה 25% מההכנסות שיניב מסחור הפטנט. כלומר כל חברת תכשיטים שתהיה מעוניינת להשתמש בו תיאלץ לרכוש מחכמון את הרישיון להשתמש בו, ורבע מהסכום יועבר לאוניברסיטה. לפי הערכות של גורמים בתעשייה, חלקה של האוניברסיטה יכול היה להגיע למאות מיליוני דולרים בשנה. סעיף נוסף קבע כי אם הפטנט לא ישווק באופן מסחרי לגופים שונים אלא יימכר בשלמותו לגורם שיבקש לעשות שימוש בלעדי בטכנולוגיה, חכמון יקבל 95% מסכום המכירה, שמן הסתם יסתכם במיליארדים, והאוניברסיטה תקבל 5%. כך או כך, מדובר בהכנסות בסכומים אדירים, לכל הצדדים.

 

היהלומן חכמון היהלומן חכמון

2. החוקרת הצעירה מודיעה: מצאתי

 

מצויד בפנטזיה על הכבוד והכסף, פרופ' ללוש יצא לדרך. הכימאי המתמחה בננו־טכנולוגיה, שעלה מצרפת רק עשור קודם לכן, ידע שמדובר באתגר מורכב במיוחד: זהב הוא יסוד, שנמצא בטבע בצורתו הטהורה משום שהרכבו הכימי מקשה עליו להתאחד עם יסודות אחרים. יהלום אינו יסוד, אלא תוצר של קשרים כימיים שיצר הפחמן במעמקי האדמה, בטמפרטורה של אלף מעלות. גם הוא סוליסט, ואינו נוטה להתרכב עם מולקולות אחרות. עכשיו איך גורמים לשני אלה להתחבר? ולא סתם להתחבר, אלא להתחבר חזק? ללוש ידע שהוא לא מחפש רק קשר בין שתי מולקולות (קשר קוולנטי), אלא מעוניין בקשר מולטיוולנטי, שמאגד מיליארדי קשרים קוולנטיים זהים שייצרו "דבק" חזק בין היהלום לזהב. הוא גם ידע שאם יצליח, יוכל להשתמש בחיבור הזה כדי להדביק כל אבן יקרה לכל מתכת.

 

ללוש לא תכנן למצוא את הקשרים החמקמקים האלה לבד. הוא חיפש אקדמאי צעיר שיבצע בעבורו את הניסויים הממושכים הנדרשים לחיפוש מורכב כזה, ובחר בד"ר אילה סול. שנתיים קודם לכן היא סיימה דוקטורט בכימיה בבר־אילן, בהנחייתו של פרופ' אברהם נודלמן, והוא שהמליץ לללוש לעבוד איתה. כבר ב־1 במאי 2006, שבועיים בלבד לאחר חתימת ההסכם עם אוסטרליה יהלומים, החתימה אוניברסיטת בר־אילן את סול על חוזה העסקה סטנדרטי של פוסט־דוקטורנט, לשנה אחת. על פי החוזה, סול קיבלה מלגה חודשית של כ־8,000 שקל, והיתה אמורה לסייע לללוש למצוא את הקשר המולטיוולנטי המבוקש. הפרופסור הוותיק והדוקטור הצעירה ישבו במעבדה זה לצד זה, היא מילאה את הוראותיו והוא פיקח על עבודתה.

 

הדרך לתגלית מדעית אמנם לוקחת לעתים עשרות שנים, אבל קצת יותר מחצי שנה אחרי שהתחילה לעבוד על הפרויקט, בינואר 2007, הודיעה סול לללוש: מצאתי. קצת יותר מחצי שנה אחרי ששיתוף הפעולה עם אוסטרליה יהלומים יצא לדרך, בידי החוקרים כבר היה קשר כימי אפשרי שיכול לחבר אבנים יקרות לכל מתכת.

 

ללוש הנרעש מיהר לעדכן את חכמון בהתפתחויות, ובתוך יומיים נפגשו השלושה - היהלומן, החוקר הבכיר והחוקרת הצעירה - במעבדה של ללוש. סול הגיעה עם תוצאות הניסוי האחרון, והציגה לחכמון שלושה יהלומים המחוברים לשלושה משטחים שונים. הוא מישש אותם, הבחין בקשר החזק והאסתטי שנוצר ביניהם כתוצאה מהתערבות כימית והביע את שביעות רצון מההצלחה. החוקרים הדגישו כי מדובר בממצאים ראשוניים שדורשים עדיין השקעה משמעותית, אבל חכמון כבר החל בסידורים לרישום הפטנט בהונג קונג, אחת מבירות התכשיטים של העולם. הוא גם הבין שהשלב הבא מבחינתו הוא גיוס הכסף הנוסף הנדרש להשלמת המחקר מחברות טכנולוגיות בינלאומיות, שייכנסו כשותפות לפרויקט תמורת עשרות מיליוני דולרים.

  

זהב. יש לתכשיטנים חלום לחבר אותו ליהלום זהב. יש לתכשיטנים חלום לחבר אותו ליהלום צילום: בלומברג

 

3. מאבק על הקרדיט, מאבק על הכסף

 

שמחת התגלית היתה משותפת, אלא שבמהרה החלו רוחות רעות לנשוב במעבדה של פרופ' ללוש. ומכאן, הגרסאות מתפצלות. גרסה אחת, שמשמיעים גורמים באוניברסיטה, מספרת שללוש ביקש לצרף לצוות דוקטורנטית שהנחה, מיטל פירן, למורת רוחה של סול שחששה כי תיאלץ לחלוק איתה את הקרדיט לתגלית; סול מכחישה זאת.

 

בן זוגה, קובי סול- רואה חשבון ודמות דומיננטית בפרשה - טוען שסול הבינה כי ללוש לא מתכוון לרשום אותה כממציאה, ונפגעה מאוד. "זה בכלל התחיל באגו, לא בכסף. ככה זה מדענים", אמר ל"מוסף כלכליסט". בכתב ההגנה טוענים עורכי דינה של סול כי האוניברסיטה וחברת היהלומים ביקשו "לדחוק את רגליה של סול מהמשך קידום הפרויקט ולנכס את תוצאות מחקרה להן לבדן". בבר־אילן ובאוסטרליה יהלומים מכחישים את הדברים. כמו כן, מהאתרים של האגודה האמריקאית לכימיה ו־IPEXL, המאגד את כל הפטנטים הרשומים בארצות הברית, יפן, סין והונג קונג, מתברר כי במרץ 2009 חכמון כבר הספיק לרשום את הפטנט "חיבור מרכיבי תכשיטים", ושלושת הממציאים הרשומים בו הם ללוש, סול ופירן, הדוקטורנטית הנוספת שצורפה לפרויקט בהמשך.

 

ויש עוד גרסה, שאותה מסרו לנו כמה גורמים המעורים בפרשה ומקורבים לתביעה. לטענתם, בפגישה במשרדי אוסטרליה יהלומים החלה סול להבין את הפוטנציאל הכלכלי שבתגלית שלה. בשלב זה נכנס קובי סול לתמונה, ובני הזוג חיפשו יחד דרכים להגדיל את הנתח שלהם מהתגלית. סול, טוענת הגרסה הזאת, הבינה שהתגלית שלה שווה הרבה כסף, אבל שהיא יכולה להישאר בלי כלום. "הם פשוט ראו את הכסף. הם אמרו שזה בכלל לא הכסף, אבל איך שלא מקלפים את זה ומדברים איתם, מבינים שבסוף זה הכסף", אומר גורם המקורב לבר־אילן.

 

ואמנם, במכתב ששלחו עורכי דינה של סול לאוניברסיטה כבר במרץ 2008, לאחר שסול עזבה את האוניברסיטה, הודגש כי היא תהיה מוכנה לשוב למעבדה ולהנחות את הכימאים כיצד לחזור על התגלית רק אם יתאפשר לה לעיין בחוזה ההתקשרות של האוניברסיטה ואוסטרליה יהלומים, ואם יוסכם מראש מה יהיה שיעור התמלוגים שתקבל סול מתוך הכנסות האוניברסיטה מהפרויקט.

 

במילים אחרות, בני הזוג חיפשו מוצא מהמלכוד שבמעמדה של סול כפוסט־דוקטורנטית: הקניין הרוחני של התגלית שייך לאוניברסיטה, את התמלוגים מקבל הפרופסור הבכיר. כך זה קורה בדרך כלל, על פי תקנות הקניין הרוחני של האוניברסיטאות בארץ. פרופ' ללוש ייהנה מהקרדיט ומהכסף; הוא יכול להחליט על העברת חלק מהתמלוגים לסול, אבל אין מחובתו לעשות זאת. מדובר בהחלטה שלו בלבד, לפי ראות עיניו ורוחב לבו, אם להעביר לחוקרת הצעירה חלק מהנתח שלו בהצלחה. גם בכך, ללוש אינו ייחודי: החוקרים הבכירים מקבלים בדרך כלל 40% מהכנסות האוניברסיטה שהמחקר שלהם הניב, ואז מחליטים אם לחלוק את הסכום עם עמיתיהם הצעירים. במקרים רבים הבכירים מפגינים נדיבות, ומפרישים לחוקרים הזוטרים אחוזים שמגיעים לעתים למחצית מהסכום שמועבר לידיהם.

 

לכן פנתה סול לללוש וביקשה לדעת אילו תמלוגים הוא מתעתד לתת לה. ללוש מספר ל"מוסף כלכליסט" שהוא הרהר בדברים, בדק עם קולגות, ומסר לסול שהיא תקבל 15% מהכסף שתניב לו התגלית. נניח לרגע, כדוגמה בלבד, שההכנסות השנתיות ממסחור הפטנט יעמדו על 100 מיליון דולר; על פי החוזה בין בר־אילן לאוסטרליה יהלומים, האוניברסיטה תקבל 25 מיליון דולר מתוך הסכום הזה, ומתוך הנתח של האוניברסיטה ללוש יקבל 40%, כלומר 10 מיליון. אם אמנם סול תקבל מתוך חלקו 15%, הרי שמההצלחה המסחרית הגדולה יגיעו לידיה כ־1.5 מיליון דולר. רק 1.5% מההכנסות שתניב התגלית שלה.

 

זה הרבה? זה מעט? איך מתמחרים פריצת דרך מדעית, תוך שמביאים בחשבון שסול לא הגתה או יזמה את הפרויקט, ולא הגדירה את הנתיב שבו יש ללכת?

  

יהלומים. בינתיים עוד אי אפשר לחבר עם זהב יהלומים. בינתיים עוד אי אפשר לחבר עם זהב צילום: בלומברג

 

גורמים בבר־אילן טוענים שסול חשבה שלא מדובר בתגמול מספיק, והבהירה זאת לללוש. הפרופסור ההמום רתח, והשיחה התגלגלה במהירות לצעקות במסדרונות המחלקה לכימיה. לאחר הפיצוץ ניסה ללוש לשחזר בעצמו את תוצאות הניסוי המוצלח של סול, אך כשל פעם אחר פעם. הוא פנה להאשים אותה, שוב בצעקות רמות, שלא העבירה לו את כל הידע שבידיה על הדרך שבה ביצעה את הניסוי. במילים אחרות, שהיא גנבה ידע מהמחלקה. "מדובר בתגלית עם פוטנציאל עצום למדינת ישראל, לאוניברסיטה, לתעשייה ולי", אומר ללוש ל"מוסף כלכליסט". "סול רצתה לקבל סכומים גבוהים ממה שהצעתי וממה שמקובל, כך שזה התחיל כמו כל עניין כלכלי. לצערי, מהר מאוד זה נהפך לעניין נוראי. היום היא מחזיקה בתגלית שלי, ואני חושש מהדרכים שבהן היא עשויה להשתמש בה".

 

בכתב ההגנה שהוגש לבית המשפט מכחישה סול מכל וכל שכך השתלשלו העניינים, מהדרישה לתמלוגים, דרך הצעקות ועד ההאשמה בגניבת ידע. היא שבה ומדגישה כי כל החומר נמסר לאוניברסיטה, וכי היה ברור באותו זמן שמדובר בשלב ראשוני של המחקר ושיידרשו עוד ניסויים רבים.

 

4. איך משחזרים הצלחה, איך מחזירים חוקרת למעבדה

 

על דבר אחד אין עוררין: סול נפרדה מללוש, חכמון ובר־אילן בטונים צורמים. במשך שלושה חודשים היא עוד עבדה במעבדה, יושבת במרחק מטרים ספורים מללוש ובדרך כלל לא מחליפה עמו מילה. ב־30.4.2007 הסתיים חוזה ההעסקה שלה, שהוגדר מראש כחוזה לשנה, כמקובל. לאחר עזיבתה, ועד לפני כמה חודשים, עבדה במחלקת הקניין הרוחני של חברת התרופות פריגו ישראל, וכיום היא עורכת פטנטים במשרד עורכי הדין בן עמי.

 

לאחר עזיבתה, ללוש המשיך לחפש את מה שסול כבר מצאה. הוא הזמין כימאים נוספים למעבדה, לנסות לשחזר את תוצאות הניסוי בהתבסס על מחברות המעבדה שהותירה בידיו. כולם נכשלו.

 

בכתב התביעה טוענת האוניברסיטה כי יכולים להיות לכך שני הסברים: או שסול בדתה את תוצאות הניסוי הראשוני, או שהיא העלימה חלק מהחומר הרלבנטי כך שלא ניתן יהיה לשחזר את ההצלחה שלה בלעדיה. מכיוון שלא סביר שסול ייצרה מצג שווא של ניסוי מוצלח עוד לפני שנתגלע סכסוך בינה לבין האוניברסיטה, באוניברסיטה נוטים להסבר השני. "אם אנחנו מקבלים פרוטוקול מושלם שמספר איך היא הגיעה לתוצאה ואז מנסים שוב ושוב ולא מצליחים - כנראה יש איזה פרט שהושמט", אומר אחד הכימאים שעבדו על הפרויקט אחרי סול ונכשלו. "אפשר לכתוב בפרוטוקול את כל הפרטים שיש אבל להשמיט נתון אחד קטן, וזה משנה את כל התמונה. אם היא יודעת מה הנתון המושמט הכוח נמצא אצלה בידיים, ואין דרך לשחזר את זה".

 

סול מכחישה את הדברים בתוקף בכתב ההגנה. סול "תיעדה את מהלך הניסויים, פרטיהם ותוצאותיהם באופן מלא ומדויק במחברות המעבדה אשר הועמדו כל העת לרשותו של פרופ' ללוש, והוא אף עשה בהן שימוש ועיין בהן על פי רצונו ולשביעות רצונות המלאה", נטען בכתב ההגנה. "היא אינה מחזיקה במידע נוסף מעבר לזה שתועד במחברת המחקר".

 

בינתיים חכמון, שכבר כמעט נגע בחלום, נותר תקוע, בלי פטנט ועם התעניינות של כמה משקיעים שמהם ביקש להשלים את מימון המחקר. הוא עצמו, כמו גם בכירים בבר־אילן, ניסו לדבר עם סול ובן זוגה, ואף פנו אל עורכי דינה.

 

חודשים אחדים אחרי עזיבתה הם ארגנו שיחת טלפון בין סול לד"ר איסר ישראל פאר, מנהל רשות המחקר של האוניברסיטה, שהתקיימה ב־2 באוגוסט 2007. סול ביקשה לדעת כמה תמלוגים תקבל. פאר אמר שבמקרים כאלה נהוג כי הפוסט־דוקטורנט מקבל 5%-15% מחלקו של החוקר הבכיר. לפי התיעוד שכתב פאר לאחר הפגישה וצורף לכתב התביעה, סול דרשה 50%, ולבסוף הוסכם על שליש מהסכום שיקבל ללוש - ועל חזרתה של סול למעבדה כדי לשחזר את הניסויים.

  

המעבדה של פרופ' ללוש בבר־אילן. "כנראה יש איזה פרט שהושמט", אומר כימאי שעבד על הפרויקט המעבדה של פרופ' ללוש בבר־אילן. "כנראה יש איזה פרט שהושמט", אומר כימאי שעבד על הפרויקט צילום: אריאל בשור

 

פאר כתב כי סול אמרה שהסיכומים הללו מקובלים עליה, אך ביקשה להעביר אותם גם לאישור עורכי הדין שלה. הפגישה הסתיימה בכך שהצדדים סיכמו כי בתוך שלושה ימים יוסדר העניין במסמך בעל תוקף משפטי. עם זאת, הדבר לא קרה, וסול לא שבה אל המעבדה. התובעים מתארים אותה כ"מתחמקת סדרתית", שהפניות אליה ואל עורכי דינה לא נענו או נענו במשורה ובאופן מתחמק. "במשך יותר משלוש שנים הפכה האוניברסיטה אבן על אבן במטרה להידבר עם הנתבעת, להביאה בחזרה אל המעבדה כדי לחזור על הניסויים, ואולם כל הניסיונות האלה העלו חרס", נטען בכתב התביעה. מנגד נטען בכתב ההגנה כי סול "היתה תמיד זמינה לכל פנייה והשיבה אף בכתב לחלקן, והכל באופן ענייני ורציני". כתב ההגנה גם מתאר מסכת של לחצים, התנשאות ויחס לא הולם מצד האוניברסיטה כלפי סול, חוקרת צעירה שמצאה עצמה מתמודדת עם מוסד אקדמי וחברה פרטית גדולות וחזקות.

 

במקביל למאמצי האוניברסיטה, גם חכמון ניסה למצוא פתרון. בחמש פגישות, על פני כשלוש שנים, הוא ישב עם בני הזוג סול וניסה למצוא פתרון. לבסוף הסכים להציע לסול 15% מחלקו, נוסף ל־15% שללוש הציע לה מחלקו שלו. במקרה כזה היו לה בסך הכל 12.75% מכלל ההכנסות, יותר מהחלק שהיה מקבל ללוש (8.5%). לטענת גורמים הקרובים לתובעות, בני הזוג שקלו את ההצעה - ודחו גם אותה. "מדובר בפרויקט עם פוטנציאל עצום, וצר לי שהמצב הידרדר לאן שהידרדר", אומר כעת חכמון ל"מוסף כלכליסט". "קשה לי באמת ובתמים להבין את המניעים ואת פשר ההתנהגות של בני הזוג סול".

 

עורכי דינה של סול, מצדם, מכחישים שכך התגלגלו הדברים. הם טוענים ל"הצגת מערכת עובדות כוזבת ומסולפת של האירועים, באופן חלקי, מגמתי ומטעה, במטרה להכפיש את שמה של מרשתנו". לפי גרסתם, "לאחר סיום מעורבותה של ד"ר סול בפרויקט, על פי דרישת האוניברסיטה ואוסטרליה יהלומים עצמן, ומשנוכחו כי אין ביכולתן לקדם את הפרויקט בלי ד"ר סול, הן מבקשות להמשיך ליהנות משירותיה בניגוד לכל דין והסכם, באמצעות הגשת תביעה מופרכת ותוך ניסיון נואל להכפיפה לתכתיביהן ולהתעשר שלא כדין על חשבונה".

 

5. ובסוף, למי שייכת התגלית?

 

כבר חמש שנים הסאגה הזאת מתגלגלת, ובטחנות הצדק הישראליות קרוב לוודאי שיעברו עוד שנים עד שתגיע לסופה בבית המשפט. יכול להיות שבסופו של דבר איש לא ירוויח שקל - אולי מישהו אחר, במעבדה אחרת באוניברסיטה אחרת ובמדינה אחרת, ימצא בינתיים את הדרך לחבר יהלומים לזהב ולשנות את התעשייה, ואולי גם אם סול תשוב למעבדה, יתברר שהיא לא יכולה לשחזר את ההצלחה.

 

מה שבטוח הוא שהסיפור הזה מזמין מחשבה מחודשת כללית על הקשר המשולש, קשר שקיים כמעט בכל ענף, בין המשקיע, ההוגה ומי שיוצר בפועל. בין הכסף, הרעיון והמעשה, ההוצאה לפועל. והוא מזמין כמובן בחינה מחודשת של החיבור הספציפי בין כסף וקניין רוחני באוניברסיטאות. השאלה למי שייכת התגלית ומי מרוויח ממנה מעולם לא היתה סבוכה - ונוצצת - יותר. פסק הדין של בית המשפט, יהיה אשר יהיה, מתי שיהיה, עשוי להיצמד לחוק, לתקנונים ולנהגים המקובלים, אבל גם עשוי לקרוא עליהם תיגר, וליצור תקדים שלא מעט חוקרים צעירים מייחלים לו כבר שנים. מסקנה אחת כבר יש מהסיפור הזה: כסף ואגו הם עדיין המרכיבים שיכולים לפרק כל קשר, אפילו כזה שמצליח להצמיד זהב ויהלומים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x