שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

האם האלימות נכחדת?

תקופתנו, מתברר, היא השלווה ביותר מאז שחר האנושות

שיזף רפאלי 10:5527.10.11

לפני שבועיים הותקף בן משפחתי על ידי שיכור לא מוכר ברחוב. האירוע הסתיים בפציעה קלה, במעצרו של התוקף, ובעיקר בתחושה כבדה וסימן שאלה לגבי ביטחון אישי והאלימות שסביבנו. הכותרות באמצעי התקשורת מספרות על עוד ועוד אירועי אלימות בהקשרים פליליים ולאומניים, בתוך המשפחה ובין אדם

ל"חברו". בכמה מדינות גם ויכוחים פוליטיים מידרדרים לחילופי מכות. האם התוקפנות הפיזית היא כה בסיסית עד שלעולם לא ניפטר ממנה, תהיה תרבותנו מתקדמת ככל שתהיה?

 

התשובה המפתיעה היא: להפך. המצב דווקא משתפר. כך לכל הפחות עולה מספרו החדש של פרופ' סטיבן פינקר, "The Better Angels of Our Nature" (בתרגום חופשי: "המלאכים הטובים של טבענו"). תקופתנו, פיקר כותב ואף מוכיח, היא השלווה ושוחרת השלום ביותר בתולדות האדם. האלימות נמצאת בשפל, גם בתוך המשפחה, גם בין שכנים ואפילו בין עמים. לבני המאה ה־21 יש הסיכוי הקטן ביותר מאז ומעולם למות מוות אלים.

 

סטיבן פינקר נתפס כאחד מכוכבי־העל של האקדמיה בת ימינו. הוא פרופסור בולט ומומחה עולמי לשפה ותודעה במחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת הרווארד, הוא מתנסח בבירור, רעמתו הכסופה מצטלמת היטב, והחשוב מכל, יש לו דברים חשובים לומר: עם ספריו הרבים נמנים רבי־מכר שמקשרים בין אבולוציה לבין התנהגות, שפה ותקשורת, ובספרו החדש הוא חורג לראשונה גם לניתוחים במדע המדינה.

 

הטיעון של פינקר גורם בתחילה להרמת גבה. רבים מוקפים בכותרות העיתונים משרות החרדה, וחשים שהם חיים בעידן הטרור, הפשע והשחר החדש של אימה מפני נשק גרעיני. פינקר צריך לעמול קשה ולהפריד את הלך הרוח מהמידע הסטטיסטי.

 

לפי הממצאים הארכיאולוגיים שהוא מביא, בתקופת הפרה־היסטוריה בואכה העת העתיקה אחד מכל שישה בוגרים מת מוות אלים. בעידן המודרני השיעור כבר צנח משמעותית. בשתי מלחמות העולם הקשות רק אחד מכ־33 בני אדם מת מוות אלים. גם מספר הנרצחים במעשי פשע הצטמק פי 50 במאות השנים האחרונות. עוצמתו המשטרתית והצבאית של מוסד המדינה המודרנית חיזק את המונופל שלה על הכוח, והאחרון צימק את האלימות.

 

עוד זוועות נעלמו, ואיתן סך הקורבנות: הסדרי התעסוקה הנצלניים והלא בטיחותיים, ובראשם העבדות. לאורך ההיסטוריה היו תקופות שבהן יותר אנשים מתו מעבודה מאשר במלחמות: מוסד הדו־קרב ה"אצילי", שנחשב במשך מאות שנים לאמצעי לפתרון סכסוכים; מסורת נקמת הדם על כבוד המשפחה; הרדיפות הפוליטיות הרצחניות בקרב עמי אירופה; וגם שיטות הענישה שהיו נהוגות בעבר, ושכללו הרבה יותר עונשי מוות. כל אלה נמצאים במסלול מואץ של היעלמות. פינקר מונה ברשימתו גם תוצרי לוואי של עידן השלום וההומניות: היחס האנושי לבעלי חיים, חוקי צער בעלי חיים ונוהגי הצמחונות שהולכים ונעשים יותר יותר פופולריים, וגם השיפור במעמד האשה ופריחת הסחר והכלכלה במאות האחרונות הם פעלים יוצאים של הירידה באלימות, ששבים ומזינים אותה לקראת עוד הפחתה באכזריות האנושית.

 

פינקר מתאר אנושות שהולכת ונעשית הגיונית יותר, ושמחליפה, אט אט, את הערכים הישנים ומעצבי העולם של כבוד, גאווה ועקשנות במוסר, ערך החיים והרדיפה אחר אושר.

 

האופטימיות של פינקר מעוררת קנאה. אל מול ההתנסויות האישיות של רבים מאיתנו, אולי קשה לקבל אותה. מאידך גיסא, עם העובדות שהוא מציג קשה להתווכח. וכעת נותר לשאול אם התהליך שהוא מתאר הוא אכן אוניברסלי, או רק מערבי, וגם מניין באה התחושה הזאת, האשליה, כדבריו, שבכל זאת משהו מאוד רע עלול לקרות. השאלה שנשארת אצל קוראיו של פינקר היא, בעצם, האם אנחנו מוכנים להיות אופטימיים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x