ה' ואני

"עד גיל 40 לא חשבתי על האמונה, ואז משהו קרה"

ד"ר שמעון אקהויז, בן 66, יזם ומשקיע בענף מדעי החיים ומייסד 18 חברות, ובהן לומניס וסינרון מדיקל

גדלת בבית מאמין?

"הוריי היו דתיים, אבל אני תמיד הרגשתי שהדת לא קשורה אליי. כבר בבית הספר היסודי התגנבתי בשבת לשחק כדורגל עם החברים, למרות שהוריי אסרו זאת, וכעבור כמה שנים הורדתי את הכיפה. בגיל 18 הפכתי רשמית לחילוני, ובמשך הרבה שנים לא חזרתי לחשוב על הנושא עד שבערך בגיל 40 משהו פתאום קרה. זה היה קצת לפני שהפכתי לאיש עסקים, כשעוד עבדתי ברפאל. באחד ממוצאי יום כיפור הייתי בארצות הברית לבד, בלי המשפחה, ופתאום חשתי צורך במחויבות הזאת. אולי זה התעורר כי היה לי זמן לחשוב. אולי גם התגעגעתי להתעסקות במנהגים ומצוות. אני עדיין חילוני, ועושה את כל מה שאני נהנה ממנו, אבל מאז אותו יום כיפור אני לא עובד בשבת".

שמעון אקהויז צילום: ערן יופי כהן

אתה מרגיש שזה מתגמל אותך איכשהו?

"לא עשיתי את זה כדי לקבל תמורה כלשהי. מובן שאני מאוד רוצה שאם אלוהים יתערב לי בחיים, שיהיה אליי כמה שיותר טוב, אבל זה לא היה המניע העיקרי".

אתה מרגיש שלאלוהים יש חלק בהצלחות העסקיות שלך?

"אחד הרגעים הכי מלחיצים בחיי היה כשהחלטתי לסטות מהנתיב הסלול והבטוח של עבודה כשכיר ולסכן פחות או יותר הכל כדי להקים משהו משלי. כשהכסף נגמר יכולתי לקבל אשראי רק תמורת משכון הבית שלנו בחיפה. היתה חרדה גדולה, אבל האמנתי שדברים יסתדרו, שאלוהים לצדי, וכך גם היה. היום אני מאמין שמישהו מפזר הזדמנויות כל הזמן, ומצליח זה שיש לו האומץ לתפוס מה שזורקים לו".

"כל מה שאנחנו חושבים ומגלים היה שם תמיד"

לוני הרציקוביץ', בן 53, מבעלי קבוצת ישפאר, יבואנית סוני

לוני הרציקוביץ' צילום: ראובן שוורץ

מה זה אלוהים בשבילך?

"יש הגדרה יוצאת מן הכלל למושג האלוהות. לא מצאתי עד היום הגדרה קולעת יותר: אלוהים זה 'כל היש וכל האין'. כל מה שאנחנו חושבים, מגלים וממציאים היה שם מאז ומתמיד. אנחנו רק מרימים לאט לאט עוד וילונות. לפעמים אנחנו מחברים חלקים שקודם לא נראו לנו קשורים או מוצאים דרכים חדשות לעשות דברים. אבל כל מה שנחוץ היה מונח מולנו משחר ההיסטוריה. זה כמו שאומרים שקולומבוס גילה את אמריקה. אבל הוא לא גילה שום דבר, היא היתה שם תמיד, הוא רק הרים את הווילון".

ובקיומו של כוח עליון אתה מכיר?

"אני מאמין שאלוהים לא מתעסק איתנו ברמה אישית. הרבה פעמים שואלים איך אלוהים יכול היה להרשות שדבר מסוים יקרה, אבל אלוהים לא מתעסק איתך. צריך להיפרד מהרצון לצפות ממישהו עליון לפתור לנו את הבעיות, ומהצורך להאשים אחרים במה שקורה לנו. אנחנו היצרנים של מה שקורה לנו".

איך כסף משתלב עם האמונה שלך?

"אני רואה כסף כאנרגיה שיש לה תפקיד, ואני חושב שכל מי שיש לו הרבה ממנו מבין את זה בשלב מוקדם מאוד. כמה אנחנו יכולים לצרוך? אנחנו חיים, במקרה הטוב, תשעים שנה, ואף אחד לא לקח איתו שקלים ויצירות אמנות במותו. גם להשאיר לילדים יותר מדי כסף זה גרוע. לא ראיתי שילדי מיליארדרים חיים באושר גדול במיוחד. זו לדעתי הסיבה לכך שוורן באפט וביל גייטס רוצים עוד בחייהם לתרום הכל. הם מבינים שאחרת זו אנרגיה מדהימה שפשוט הולכת לאיבוד".

"בשחרור הכותל הרגשתי מגע ישיר עם משהו אלוהי"

עו"ד רם כספי, בן 72, בעלי משרד עורכי הדין כספי ושות'

דיברת פעם עם אלוהים?

"אף פעם בחיי לא בכיתי. בכיבוש של ירושלים, לאחר שחרורה, מצאתי את עצמי עומד מול הכותל המערבי ובפעם הראשונה בוכה בכי גדול ומשוחרר. הרגשתי שכל חיי משתנים, כי נולדתי בתוך העיר העתיקה. העובדה שהביאו אותי למצב שאני רואה את שחרור הכותל כשאני בן 39 כמעט נראתה לי על־טבעית. הכותל תמיד היה רחוק, ופתאום הוא חצי מטר ממני. אני לא אדם מאמין, אבל זו היתה פעם אחת שהרגשתי כמעט מגע ישיר עם משהו אלוהי".

רם כספי

ד"ר אורנה ברי, בת 62, סגנית נשיא בחברת EMC העולמית, לשעבר המדענית הראשית במשרד התמ"ת ושותפה עצמאית בקרן ההון סיכון ג'מיני

את מאמינה באלוהים?

"אין לי זיקה לדת. הסיבה שחזרתי לארץ מארצות הברית היתה ההכרה שהיהודים צריכים מדינה, וזה הדבר היחיד שקשור אצלי ליהדות. אלוהים בעיניי מבטא את הרצון האנושי במנהיג־על שיש לו חוכמה אינסופית. הצורך מובן, אבל אני לא מאמינה שבאמת יש אחד כזה למעלה. בשבילי המילה 'אלוהות' היא נטו מונח לתאר בו נשגבות. האלוהות שלי עוברת דרך הפיזיקה והכימיה, ובמידה מסוימת דרך המתמטיקה. יש דברים בעולם שמסודרים ומסונכרנים בצורה כל כך פלאית ויפה – בעיניי הם לא הוכחה לאלוהות, הם האלוהות בעצמה".

ד"ר אורנה ברי צילום: יובל חן

"אני זוכר את הרגע המדויק שבו הפכתי לחילוני"

חגי שלום, בן 65, בעל השליטה בטיב טעם ויו"ר חברת הארגז

גדלת בבית דתי וחזרת בשאלה. היה לך משבר אמונה?

"אני זוכר את הרגע המדויק שבו הפכתי לחילוני. בצבא הייתי מכונאי טנקים וכל השבוע התמלאנו פיח, אבק ולכלוך. אבל כשחבריי נסעו בשבת לבסיס הקרוב, להתקלח, אני נשארתי לשמור על המאהל כי אני דתי. כך זה היה שבוע אחר שבוע, עד שבאמצע שירות החובה הגעתי למסקנה שהיום היחיד שאני יכול לחיות ולנשום בו הוא שבת, ושאם אני לא רוצה להקריב את חיי עליי להתחיל לחיות כחילוני. הבנתי שאני רוצה לחיות".

חג שלום צילום: אלי דסה

נשארה בך אמונה?

"אני חושב שאף אחד לא יכול להגיד בלב שלם שהוא לא מאמין במשהו גדול שמנהל את העניינים, כי במצבים קשים כולנו מסתכלים לשמים ומבקשים עזרה. משהו אצלנו צריך את זה. אבל אני לא מאמין בגלגולי נשמות ובעולם הבא. אני רוצה שילדיי יחיו עכשיו, כי אין אחר כך".

ובהצלחה האישית שלך אתה לא מרגיש איזו השגחה עליונה?

"אני מוקיר מאוד את המזל שנקרה בדרכי, ואת זה שכמה החלטות קרדינליות שעשיתי בחיים הצליחו. אבל אם יש נס הוא לא במזל של ההצלחה אלא בכך שאלוהים העניק לי מלכתחילה את היכולת לנתח ולהגיע להחלטות נכונות. היכולת להגיע ברגע נתון להחלטה הנכונה היא מתת האל, ובשבילה נחוץ כלי עבודה כמו השכלה. אדם עם מברג יצליח לעשות יותר מאדם שמשתמש בעשר אצבעות".

"אני מגדיר עצמי כחובש כיפה שקופה"

אהרון זאבי פרקש, בן 63, אלוף במיל', לשעבר ראש אמ"ן

הרגשת פעם קרוב לאלוהים?

"היה לי רגע אלוהי אחד, וזה היה הכי קרוב לזה. עלינו לארץ מרומניה כשהייתי בן 14. קשה לי לתאר את הלילה שבו הגענו. במאי 'טיטאניק' ביים את זה הכי קרוב למה שהרגשתי. כל הלילה עמדתי צמוד לחרטום על הסיפון, רציתי לראות ראשון את חיפה. בשלוש לפנות בוקר ראיתי את ההילה סביב העיר חיפה ועמדתי שם עד שהספינה נגעה באדמת הקודש. זה היה אחד הרגעים העוצמתים בחיי".

הוריך האמינו באלוהים?

אהרון זאב פרקש צילום: בועז אופנהיים

"קצת אחרי שקיבלתי דרגות אלוף במטכ"ל, אמי רואיינה במשך שבע שעות על ידי סטיבן שפילברג, שערך תחקיר לקראת הסרט 'רשימת שינדלר'. צפיתי בקלטות במשך יום שלם, ולמדתי דברים חדשים על השואה ועל אמונה. אמא מתארת שם איך ב־8 במאי 1945 היא פתאום שמעה קריאות של 'בנות, אנחנו חופשיות!' וראתה קרן שמש נכנסת להאנגר בפעם הראשונה זה 13 חודשים. היא יצאה מהמחנה, ואז נעמדה וערכה חשבון נפש עם האל. היא שאלה את עצמה: 'למה אני נשארתי ו־45 קרוביי נרצחו?'. רק כשירדנו במדרגות, דקות אחרי טקס קבלת דרגת אלוף, היא תפסה בידי ואמרה: 'עכשיו אני יודעת למה שרדתי'.

"אין לי הסבר למה אותו חשבון נפש שעשתה אמי עם האל נגמר כך. יש אנשים דתיים שעברו את השואה וזה נגמר בחזרה בשאלה. אמא שלי תפסה את הדברים אחרת. אני לא מצפה למצוא עד סוף ימיי נוסחה או הוכחה חד־משמעית לקיומו של האל, אבל אני ממשיך לחפש. אני חושב שלעצם החיפוש יש משמעות".

ילדותך בגולה השפיעה על היהדות שלך?

"החוויה של להיות יהודי בגולה - נולדתי למשפחה דתית בעיירה קטנה ליד טרנסילבניה, והייתי הילד הראשון שנולד באזור אחרי השואה - חייבה אותי להיות פיזי. הלכתי לא פעם מכות עם הבן של הכומר ועם הבן של מזכיר המפלגה הקומוניסטית. הייתי שם פשוט 'ג'יד', ולכן נחות. היהדות היתה בבית פנימה. במדינה קומוניסטית אי אפשר מעבר לזה. האופן שבו הילדות השפיעה עליי הוא דווקא בכך שלמדתי להיאבק כל החיים, דבר שהמשיך איתי לטירונות, למסלול, למצבים של תחרות באחרים, סיכון חייך והחלטות ששולחות לוחמים למשימות שמסכנות את חייהם".

איך אתה מגדיר את האמונה שלך היום?

"אני מגדיר את עצמי היום כחובש כיפה שקופה. אני מקפיד לעבור דרך כפר חב"ד בכל בוקר ולומר קדיש על אבי. אני לא אוכל חזיר ומאכלי ים, מקפיד על קידוש ועל לימוד סביב השולחן בשישי בערב. אני מתלבט בשאלות שעוסקות בבריאת העולם, אם השכינה נמצאת בפרטים או רק בניהול אסטרטגי של העולם. אלה דברים שמאוד מטרידים אותי ואני קורא המון בנושא. אם שואלים מה הדבר הכי שלם ביהדות, זהו לב שבור. אני לא רוצה להגיע למקום הזה. אני מחפש דבר שאיתו אפשר לחיות בשלמות. לא בטוח שיש לזה תשובה חותכת. וזה משהו שאני גם אוהב ביהדות: שאין תשובות להכל. במודיעין, כשמישהו טוען שהוא יודע בוודאות, אתה צריך להיות מוטרד מאוד מזה".

מצאת את עצמך מבקש עזרה במצבים קשים?

"אני לא מקבל החלטות על פי רוח הקודש, ואין לי שום תקשורת ישירה עם האל, למרות שבארץ זה חיוג פנים. אני מקבל החלטות לפי מה שהוריי נתנו לי. האמונה בהתחדשות תמידית היא ארגז הכלים שלי. זה שאני מחפש תשובות גם עבור עצמי – זה עניין פרטי".

איך אתה מחפש תשובות?

"אחרי שסיימתי את תפקיד ראש אמ"ן, הלכתי לכמה הרצאות בנושא קבלה במרכז בינה. מצאתי את זה מרתק. אני גם מוצא הקבלה בתפיסת הצמצום בקבלה היהודית לעבודת המודיעין. לא כולם מתרגמים זאת כמוני. היכולת של הרב בעל הידע לצמצם את מה שהוא יודע לדבר המוחשי ביותר שנוכל להבין שקולה לעבודת איש המודיעין: לאסוף אינפורמציה אדירה ולמצות אותה לתיאור מציאות צפויה בעוד שנתיים, למשהו שאפשר להבין".

"הדבר הכי טוב שיצא לי מהדת הוא אשתי"

זאב וורמברנד, בן 60, מנכ"ל רבוע כחול

גדלת בבית דתי, אבל הורדת את הכיפה בגיל 15. מה קרה?

"הייתי ילד דתי עם כיפה סרוגה שגדל בשכונה מסורתית בחיפה. אצלי היציאה מהדת היתה הדרגתית מאוד. בהתחלה התפללתי בכל יום, אחר כך עברתי לשלוש פעמים בשבוע, ואז לפעם בשבוע, ובסוף הפסקתי לגמרי. גם הכיפה ירדה לאט לאט, וסופית רק בצבא. מבחינתי, הדבר הכי חשוב שקרה לי כתוצאה מכך שגדלתי בבית דתי היה שהכרתי את נעמי, אשתי. היינו בכיתה י"א, היא היתה חילונית, רצתה להתקרב לדת וביקשה מקרובת משפחה בשכונה שתכיר לה 'דתי לייט'. עד היום אנחנו ביחד. הודעתי לה כבר בגיל 17 שאני מצטער לקלקל לה את התוכניות, אבל דתי כבר לא אהיה".

זאב וורמברנד צילום: צביקה טישלר

ולא נשאר מזה כלום?

"יש לי אמונה, היא פשוט לא במשהו אחד שמנהל את הכל. מצד שני, אני חייב להודות שהיום אני מבין שבמצבים קיצוניים יש לאמונה יתרונות עצומים. בתפקידי הקודם כמנכ"ל קופת חולים כללית ראיתי באופן מובהק שחולים עם אמונה גדולה מתפקדים טוב יותר. הם נחושים ונלחמים, ויש להם סיכוי טוב יותר לנצח ולשרוד. בהתנהלות העסקית שלי ביומיום אני לא נותן בשום מקרה פרשנות של השגחה עליונה למהלכים ולהזדמנויות. אני לא מבין את הנוהג להתייעץ עם מקובלים בעניינים עסקיים. זה פשוט לא מדבר אליי".

"גם כדתי יש לי הרבה תהיות"

ריצ'י הנטר, בן 41, מנכ"ל שופרסל, לשעבר איש שירותי הביטחון

פנית פעם לאלוהים בבקשות?

"אני לא נוהג להטריד את אלוהים בעניינים הקטנים שלי, אבל פעמיים פניתי אליו ישירות. בפעם הראשונה כשאצל אחת מבנותיי היה חשש למחלה רצינית, ובפעם השנייה כשחבר שלי חלה בסרטן בגיל צעיר. בפעם השנייה זה לא עזר. אני והרבה חברים עשינו כל מה שחשבנו שיכול איכשהו לעזור, אפילו התפללנו יחד. אבל החבר הזה נפטר. אלה היו הפעמים היחידות. בנושאים שקשורים לעסק אני מפריד בין הדברים. אני לא מתפלל כדי להרויח עוד קניות עבור שופרסל".

ריצ'י הנטר צילום: סיון פרג'

גדלת באנגליה במשפחה מסורתית. קל יותר להיות אדם מאמין בישראל?

"זה לא קל בשום מקום. בבית שלי היינו דתיים אבל רוב המשפחה המורחבת שלי באנגליה היתה חילונית. אני עוד זוכר איך אחרי ארוחת שישי אחת חזרתי הביתה ברגל בזמן ששאר בני המשפחה עלו על ארבע מכוניות ונסעו למשחק של ארסנל. מצד שני אהבתי את המסורת המדהימה. באנגליה זה מה שקישר בין כולם, דתיים ולא דתיים. בישראל הופתעתי לגלות שמתייחסים לדת אחרת לגמרי. זה קרה בצבא, כשחברים, קיבוצניקים בעיקר, אמרו לי: 'פעם ראשונה שאנחנו פוגשים דתי נורמלי'. אז הבנתי שבארץ יש 'דתי' ו'לא דתי'. באנגליה היו הרבה גוונים של אמונה".

נעשית פחות אדוק עם השנים?

"היו לי הרבה תהיות, על הכל. גם כשאתה דתי יש לך הרבה דרגות של דתיות – ואתה יכול לקבוע לעצמך במידת מה במה אתה מאמין יותר ובמה פחות, מה מתאים לאורח החיים שלך. אני לא חושב שאם אני אקיים שלוש מצוות פחות מישהו יעשה לי על כך חשבונאות. סבא שלי תמיד היה אומר: 'יש אנשים מאוד דתיים שלא מכבדים אחד את השני ויש אנשים שלא התפללו פעם בחיים שלהם ושומרים על יחסי כבוד', לכן מה שהכי חשוב מבחינתי הוא להיות בן אדם, יותר ממצוות כאלה או אחרות".

אתה ידוע כאיש אנליטי מאוד. איך זה מסתדר עם אמונה?

"אי אפשר להסביר אמונה. עובדת טורקיה במקינזי אמרה לי פעם: 'אני לא מצליחה להבין איך אתה מאמין באלוהים, זה כשל לוגי'. אמרתי לה שאמונה היא בדיוק מה שלא מסבירים באופן לוגי. כשהייתי צעיר התרשמתי מההסברים שנימקו את האלוהות בכך שהיווצרות החיים והמוח היא כל כך נדירה סטטיסטית. אבל עם הזמן כל האנליזות הפסיקו לעניין אותי. או שאתה בוחר להאמין או שאתה בוחר לא להאמין, ואם אתה מאמין אתה חייב להמשיך.

"מתמטיקאי צרפתי בשם בלז פסקל, האיש שהניח את היסודות לתורת ההסתברות, אמר שמבחינה סטטיסטית טהורה הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות זה להאמין באלוהים. הוא שרטט עץ הסתברויות שמתחיל בשני ענפים, 50% סיכוי שיש אלוהים ו־50% סיכוי לכך שאין אלוהים, והסביר: "אם אלוהים אינו קיים, אתה לא מפסיד שום דבר אם אתה מאמין בו. אבל אם אלוהים קיים ואינך מאמין בו, אתה מפסיד הכל'. אבל היו לו שתי טעויות. הוא לא אמר באיזה אלוהים ואם מאמיני כל הדתות יגיעו לגן עדן, ושנית, אם אתה מאמין באלוהים בגלל סטטיסטיקה לא בטוח שהאמונה הזאת שווה משהו".

ומה אתה לוקח מהיהדות?

"אורח החיים של המסורת היהודית מאוד מתאים לי. הדגש על התא המשפחתי, יש ארוחה משפחתית בערב שבת, חייבים לעשות קידוש. אתה יכול להסתכל רק על הצד הטקסי אבל בשבילי זה בראש ובראשונה עניין מהותי.

"אני עובד שישה ימים בשבוע, חוזר הביתה ב־11 בלילה ויוצא שוב לעבודה בשבע בבוקר. יש לי יום אחד בשבוע בלי טלפון וטלוויזיה, יום שבו אני אוכל עם הילדים, מדבר איתם, צוחק איתם, ואין לי הפרעות חיצוניות משום מקום. לו הייתי חילוני הייתי הולך להולמס פליייס בשבת בבוקר, ואז לחברים, והייתי רואה פחות את המשפחה. יש לי גם חברים חילונים שמצליחים לשמור על מסורת של ארוחה משפחתית, אבל רובם לא מצליחים. אם לא היתה לי המגבלה על נסיעות בשבת, בטוח שגם אני לא הייתי עומד בזה".

"בשבי המצרי צרחתי לאלוהים בקול רם"

גיורא רום, בן 66, מנהל רשות התעופה האזרחית, לשעבר אלוף חיל האוויר בהפלת מטוסי אויב

האם דיברת פעם עם אלוהים?

"פעם אחת, ובקול רם. ב־1969 הופל המטוס שלי על ידי מיג מצרי. כלאו אותי בצינוק במשך שלושה חודשים. הייתי פצוע, מגובס בשתי רגליים וביד, ושכבתי על בטון בצינוק מתחת למנורה שכל הזמן דולקת. סבלתי מבדידות, מרעב על סף שיגעון. אני זוכר שבשלב מסוים התחלתי לדבר לאלוהים בקול רם: "אני לא יכול יותר, תעזור לי, תוציא אותי מכאן". כבר לא ידעתי ממי לבקש עזרה. זה היה ייאוש בלתי נתפס. אחר כך ביקשתי סידור תפילה בשבי, והסכימו לתת לי. חולצתי כעבור כמה שבועות. הייתי שוב במצבי קיצון כשחזרתי לטוס, אבל מעולם לא פניתי לאלוהים שוב".

גיורא רום צילום: עמית שעל

אתה מרגיש שזה עזר לך?

"אין לי מושג. יש סיפור על האיש שמתחנן בפני אלוהים שיסייע לו לזכות בפיס, כי הוא חייב את הכסף. הוא מתחנן חודשים ושנים בכוונה רבה, עד שלאלוהים נמאס יום אחד והוא שואל אותו: 'תגיד, אם אתה כל כך רוצה לזכות, למה שלא תקנה כרטיס?'. בשבילי לדבר עם אלוהים היה כמו לקנות כרטיס פיס. ואני יודע שהשתמשתי בכל הז'יטונים שלי בפעם ההיא".

והיום אתה מאמין שיש משהו שמכוון את חייך?

"אני מכיר באיזשהו כוח מסדר בעולם, וחושב שלדת יש חשיבות פנומנלית בחיי הפרט. מצד שני, אנחנו יודעים שדת יכולה בקלות רבה להפוך למנוע הרסני. היא קשורה באופן הדוק לדברים הכי איומים שבוצעו בתרבות האנושית. אני חושב שהיהדות מסדירה איזושהי דרך חשיבה הוליסטית על החיים, של מה כן ומה לא. יש לוגיקה מאחורי מצוות עשה ואל תעשה, אי הדלקת אור בשבת היא חלק מגישה שלמה. לכן, אני לא רואה גאווה גדולה בלהגיד: 'אני לוקח מהדת רק את מה שנחוץ לי'. אני מגדיר את עצמי חילוני".

"בגיל 13 ברחתי מכפר חב"ד"

ינקי מרגלית, בן 49, מייסד אלדין

אתה מאמין באלוהים?

ינקי מרגלית צילום: עמית שעל

"אם השאלה היא אם אני מאמין ביצור עליון, כוחות ורוחות, התשובה היא לא. אבל אני מכיר בזה שאני לא יכול לתפוס את המציאות במלואה, ושיש דברים שאין לנו עדיין תשובות עליהם. הצורך הפסיכולוגי שלנו לפנות למעלה ולבקש עזרה הוא הסיבה לכך שהמצאנו את אלוהים. במובן הזה, אני חושב שאלוהים הוא חלק מתהליך שאנחנו עוברים. המין האנושי מתבגר, עובר מילדות לבגרות ואני מאמין שבתוך 200 שנה נעבור את מחלת הילדות הזאת. בעיקר בכל מה שקשור ל'איש עם הזקן', הבוחן, והמפקח על הפרדת בשר מחלב".

במה אתה כן מאמין?

"בתהליך המדעי. להתבונן במציאות, לפתח תיאוריה, לסתור אותה ולהתקדם לתיאוריה חדשה. גם כשאני מסתכל על ההיסטוריה העסקית שלי, לא קרה עד לרגע זה שום דבר שנחשב לצירוף מקרים בלתי סביר או מיוחד. יש פה מערכת שעובדת לפי חוקיות קבועה. אין דבר שאי אפשר להסביר היום בלי לחיצה על מתג, במדידה. היקום כל כך מדהים, חי ומתרחב ופועם, כך שלדעתי אין איפה לשים את אלוהים ביקום הזה".

האם ניסית פעם לבדוק את הנושא מקרוב?

"נולדתי בבית חילוני, אבל הדת תמיד סקרנה אותי. אמרתי להוריי בגיל 13, כשלמדתי לבר מצווה, שאני חייב לנסות להבין את הצד השני. נסעתי לכפר חב"ד, למישהו שהכרתי שם, והתכוונתי לשהות שם תקופה וללמוד. אחרי כמה ימים חטפתי כאב בטן נוראי. ניגשתי לרב ואמרתי לו שאני מתפתל מכאבים. הוא אמר לי ללכת לבית הכנסת, להתפלל, ושזה יעבור לי עד סוף היום. זה רק החמיר. ברחתי מכפר חב"ד בטרמפים, נכנסתי בדלת לבית הוריי ואני זוכר שאמרתי להם 'הבנתי'. מאז אני יודע שזה לא בשבילי. כשמתבגרים מבינים שאת היופי והמוסר אפשר למצוא גם בעצמך. מה לעשות שאין באמת אבא גדול שמסתכל ושומר, היה נחמד אם היה".

"באשר לקיומו של אלוהים, לא השכנעתי שיש, אבל גם לא שאין"

דב מורן, בן 56, מייסד שש חברות הייטק ובהן אם־סיסטמס ומודו

ב־2006 מכרת את אם־סיסטמס באחד האקזיטים המדהימים בתולדות המדינה. ב־2010 סגרת את מודו, אחרי ששרפה יותר מ־120 מיליון דולר ופיטרה מאות עובדים, ועכשיו אתה בסטארט־אפ הבא שלך. מה מחזיק אותך בדרך?

"אם אתם שואלים אם זה היה אלוהים ששמר עליי, אז התשובה היא לגמרי לא".

מה כן?

"בהייטק לחטוף מכות זו הנורמה. באם־סיסטמס, בכל רבעון הרגשנו שהצלנו את החברה ממש ברגע האחרון, ואני מדבר איתך על חברה מוצלחת שזינקה במכירות מ־45 מיליון דולר למיליארד דולר בחמש שנים. אבל בכל רבעון ורבעון, בכל חודש, זכות הקיום של החברה עמדה בספק: סמסונג חזרה בה מהסכם משמעותי, טושיבה הודיעה על עיכוב באספקות, שהוביל לכך שלא יכולנו לעמוד בהבטחות שנתנו. דל, הלקוח הכי גדול שלנו, נטש אותנו. כל חודש היה סיפור אחר. אנשים לא מבינים כמה גדול הפער בין האקזיטים שרואים בחדשות לבין מאחורי הקלעים הקשה והאכזרי".

דב מורן צילום: עמית שעל

אז אחרי שעברת את כל זה, מה נתן לך את הרצון והכוחות להמשיך מיד לחברה הבאה?

"אני זוכר את עצמי בכיתה ו' מתלבט בשאלה למה אנחנו כאן. אם בסוף אמות, מה שווה האמצע? חיפשתי מטרה, והחלטתי שמטרתי להביא ערך. אני צריך לגמור את השנים המעטות שיש לי פה, ולהשאיר עולם שהוא בפרומיל, מיליונית של מיליונית הפרומיל, יותר טוב ממה שהיה. הקמתי שש חברות ואני מושקע בעוד חמש. אני לא עושה את זה בשביל הכסף, אני באמת רוצה לייצר משהו עם ערך".

במודו רצית לייצר ערך, אבל עם ההפסדים והפיטורים קרה ההפך.

"מודו היה אסון. גרמתי נזק פיננסי להרבה אנשים. גרמתי נזק להייטק הישראלי, במובן של המוטיבציה להקים פה חברות גדולות. עשיתי אנטי־ערך, בגלל שרשרת של חוסר מזל והחלטות שגויות, וגם הפסדתי בעצמי הרבה כסף. אבל אני יודע שזה חלק מהעניין. דרך אגב, מעולם לא לקחתי כספים מקרן פנסיה או ממקורות שכספי פנסיה מושקעים בהם".

אתה מאמין שיש כוח עליון שמכוון אותך ואחראי להצלחות ולכישלונות?

"אני מאמין שאם אתה פותח מספיק דלתות, בסוף תמצא את זו שאתה מחפש. אני אמנם מהנדס מחשבים, אבל הרקע שלי הוא חקר ביצועים, והדרך שבה אני מקבל החלטות מאוד קשורה לתחום הזה. לפני כמה שנים שאלתי את כל האנשים שעבדתי איתם שאלה אחת: יש לך מאה דלתות. לכל דלת יש סיכוי של אחוז בודד להיות הדרך לחופש. כלומר, יש סיכוי של 99% שהדלת הזאת חסומה ומאחוריה יש קיר. השאלה היא כזו – אם בחדר אחד יש מאה דלתות, שלכל אחת יש סיכוי של 1% להציע לך בריחה לחופשי, ואתה יכול לנסות לפתוח את כל הדלתות, מה הסיכוי שתמצא את הדרך החוצה?

"זו שאלה טריקית, משום שייתכן שכל מאה הדלתות חסומות. אבל התשובה המתמטית היא שיש סיכוי של 63% שאם תפתח את כל הדלתות אחת מהן תוציא אותך לחופשי. זה סיכוי לא רע, במיוחד בהתחשב בזה שכל דלת כשלעצמה נראית כהימור גרוע מאוד. זה גם תרגיל מחשבתי מעניין, כי כשאתה שואל אנשים את השאלה הזאת, אתה מגלה הרבה על התפיסה שלהם לגבי סיכון וסיכוי. אנשי כספים אומרים שיש בערך 5% שתצליח לצאת. אנשי מכירות ויזמים בנשמתם אומרים שיש סיכוי של קרוב ל־100%. התרגיל הזה הוא מהות תפיסת העולם שלי".

יש יזמים שעושים את זה על הניסיון הראשון.

"אני לא חושב שיש כוח עליון שנותן לאחד מתנה ולשני עונש. יש מי שמקבל את ההצלחה בדלת השלישית ואחר בדלת ה־42. יש גם כאלה שכבר בדלת הראשונה הצליחו. מודו היתה המקרה שבו פתחתי הרבה יותר ממאה דלתות, ועדיין לא הגעתי לדלת האולטימטיבית".

אתה יכול להבין למה אנשי עסקים ידועים בארץ נוהגים להתייעץ עם רבנים?

"אין לי מושג. פרט אולי לדבר אחד: אדם כמו הרנטגן, או רבנים ידועים אחרים, מדברים המון עם אנשים אחרים. הג'וב שלהם זה לשבת סביב שולחן ובכל חצי שעה מישהו מספר להם סיפור. חלקם הגדול חוזרים לרב ואומרים לו אם העצה היתה טובה או לא טובה. זה חתיכת ניסיון יוצא דופן. אם הייתם אומרים לי שנוחי דנקנר נופל על קברי צדיקים הייתי אומר שזה ביזארי. אבל זה שהוא מתייעץ עם מישהו שבמקרה יש לו גם כיפה וזקן זה לא כזה עניין יוצא דופן. אני אישית מעדיף להתייעץ עם חברים שלי".

אשתך הפכה לחרדית אחרי נישואיכם. איך זה שינה את ראיית עולמך מבחינת דת?

"כשהכרתי את אשתי היא היתה דתייה לייט, ומתישהו בדרך היא עשתה שינוי לכיוון ההפוך. אשתי היא אשה חכמה, ואני מאוד מכבד את עולמה והגדרתה את החיים. אני בחרתי להיות חילוני. יש לנו ארבעה ילדים – הבת הגדולה לומדת צילום בבצלאל וחילונית לגמרי ולקטן בן ה־14 יש פאות ארוכות. כל אחד בדרכו, ואני מכבד את זה. בסך הכל אמונה לא סותרת את תיאוריית פתיחת הדלתות. גם ביהדות מקובל לומר שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו".

אמונתך אף פעם לא עמדה בסימן שאלה?

"ניסיתי פעם לבדוק מקרוב את האפשרות. גמרתי את הטכניון די מהר, ומצאתי את עצמי יחד עם חבר עם הרבה זמן פנוי בידיים. החלטנו לנסוע למכון מאיר בירושלים, כדי ללמוד ולהבין קצת את כל העניין הדתי הזה. הייתי אז בן 22. חייתי שם תקופה. אני חושב שזו הייתה תקופה קשה למכון מאיר. זה התחיל בזה שהביאו לנו חבר'ה נורא נחמדים. אני זוכר שהם שאלו אותנו: 'אם 600 אלף איש היו רואים במו עיניהם משהו, שומעים עליו מחברים, מספרים עליו לילדים שלהם, מעבירים אותו מדור לדור, האם הייתם מערערים על עצם קיומו של האירוע הזה? אמרתי: 'מובן שכן, כולנו מכירים את התופעה של שמועות שעוברות מפה לאוזן ומעוותות עובדות' וכאן התחילו הצרות. מסתבר שככה התחיל ספר הכוזרי, שנחשב לספר המוביל למחזירים בתשובה. היינו אמורים משום מה להגיד שכן. אסכם בכך שהם לא שכנעו אותנו ואנחנו לא שכנענו אותם. באשר לקיומו של אלוהים, לא השכנעתי שיש, אבל גם לא שאין".

גדלת בבית חילוני לגמרי?

"הוריי היו מסורתיים, אבל גרתי בבית עם סבא שלי, אבא של אבא. גרנו יחד באותו חדר עד גיל 18. הוא נפטר שבוע לפני שהלכתי לצבא. סבי היה מדהים, איש חכם ויזם בלתי נלאה. היו לו בנקים, מפעלים ומאגרי נפט. הוא היה עשיר מאוד עד שפרצה מלחמת העולם השנייה, ונשאר אחריה בלי כלום, בלי הרכוש ובלי שישה משבעת ילדיו. הילד שניצל היה אבא שלי. הייתי צמוד לסבא כל ילדותי, הוא גם היה החבר הכי טוב שלי, והוא נהג ללכת לבית הכנסת מדי שבוע. לא בגלל שהיה מאמין גדול, כמו בגלל הסביבה החברתית. הייתי תמיד בא איתו, שם כיפה כשהיינו נכנסים לבית הכנסת ומוריד אותה כשיצאנו. בשלב מסוים זה הפך לטרחה, ופשוט השארתי את הכיפה עליי. הייתי הילד היחיד בתיכון אוהל שם ברמת גן שחבש כיפה. הייתי חילוני לגמרי, אבל משום שהייתי היחיד עם כיפה נחשבתי לדתי של בית הספר. באופן מוזר אף פעם אף אחד לא שאל שאלות. למעשה, הורדתי את הכיפה רק אחרי חוויית מכון מאיר".

תעדיף שילדיך יהיו חילונים או דתיים?

"אם אחד מהם ילך ללמוד תורה מהבוקר עד הערב וזה מה שיעשה בחיים שלו, אני אתאכזב. כנ"ל אם הוא יתבטל בים כל היום. אני מצפה מהם לנסות להביא ערך לעולם, כל אחד בדרכו".