על דלתות סגורות ובשורות טובות
יום כיפור הוא זמן טוב להעניש את עצמנו במרוכז על כל החרטות המיותרות של השנה
1. שלם עכשיו, לא תתחרט אחר כך
אנחנו מתחרטים. כל הזמן. על מה שעשינו ועל מה שלא עשינו. אבל מי מהחרטות הללו גרועה יותר? מחקרים מצאו תשובה מפתיעה: כשאנחנו מסתכלים על זה כרגע – הרבה יותר כואב לנו על דברים שעשינו. אבל כשמסתכלים על זה בעתיד הרחוק, ממרחק הזמן והניסיון – אנחנו מתחרטים הרבה יותר על הדברים שלא עשינו.
עכשיו אתה מתחרט על כך שלא הקדשת עוד כמה שעות לפרויקט בעבודה. עוד 30 שנה תתחרט על זה שלא בילית קצת יותר עם הילדים במקום לשבת על איזה פרויקט מטופש בעבודה.
ואם יש הרגשה שאנחנו שונאים – זו החרטה הארורה הזאת. למעשה, אנחנו מוכנים לשלם, ומשלמים לעתים קרובות, מחיר כבד כדי להימנע ממנה. רבים מנצלים זאת. חנויות אלקטרוניקה מציעות למי שקונה אצלן טלוויזיה לרכוש גם ביטוח. ברור שאין כל היגיון בלקנות ביטוח לטלוויזיה. לא היית מעלה בדעתך לעשות זאת אם לא היו מציעים לך.
אבל הרשתות יודעות מה עובר לך בראש: קנית הרגע טלוויזיה חדשה, ובהינתן תרחיש דמיוני (הטלוויזיה נשברת) המוח שלך מתחיל להשתולל. אתה מנסה לנחש איך תרגיש כשהטלוויזיה תישבר עוד חצי שנה. פתאום אתה חושב על זה שלא רק שתרגיש רע על כך שנשברה – תרגיש גם מטומטם על כך שלא רכשת ביטוח. וזו, מתברר, הצדקה מספיקה לעשות עכשיו דבר טיפשי כמו לבטח את הטלוויזיה.
תחושת החרטה הזאת היא מנגנון שמחווט בנו היטב. לאחרונה עשינו ניסוי מעניין: ביקשנו מאנשים להיזכר בדברים שעשו בעבר, ונתנו להם אפשרות לתת לעצמם שוק חשמלי קטן אחר כך. אנשים שנזכרו בדברים שהם מתחרטים עליהם נתנו לעצמם יותר שוקים, ושוקים חזקים יותר מכל השאר. יש לנו דחף חזק להכות על חטא, גם אם עשינו נזק רק לעצמנו. אנחנו מרגישים צורך להיענש, אפילו פיזית, על טעויות שלנו. לצום זו דרך אחת.
2. חרטה יכולה להיות דבר די מסוכן
הפחד מחרטה מניע אותנו. אנחנו קונים מחשב יקר מכפי שצריך, רושמים את הילדים לכל חוג אפשרי וקונים רכב שטח מפואר רק למקרה שנרצה יום אחד לרדת לשטח. אבל יש לזה מחיר: הג'יפ זולל דלק ומזומנים שלא לצורך. במקרה של הילדים, אנחנו משתדלים לאפשר להם התנסויות בפעילויות כה רבות שאנחנו מקריבים את הזמן שלהם ושלנו ומחבלים בסיכוייהם להצטיין בעיסוק אחד ויחיד. כשמתרוצצים הלוך ושוב בין דברים שעשויים להיות חשובים, שוכחים להקדיש די זמן למה שבאמת חשוב. זאת הונאה עצמית, ואנחנו מצטיינים בכך.
אבל למה אנחנו מרגישים צורך להשאיר כמה שיותר דלתות פתוחות, גם במחיר כבד? כדי לענות על זה, ג'יווּנג שין (פרופסור בייל) ואני תכננו סדרת ניסויים. הצגנו לסטודנטים משחק מחשב עם שלוש דלתות: אדומה, כחולה וירוקה. הסברנו למשתתפים שהם יכולים להיכנס לכל אחד משלושת החדרים על ידי הקלקה פשוטה בעכבר על אחת הדלתות. כל כניסה מתגמלת בכסף. כדי להפיק סכום מרבי בניסוי היה צריך למצוא את החדר שמספק את התגמולים הגבוהים ביותר, ולהקליק בו כמה שיותר פעמים.
טקס המדליות באליפות העולם במירוץ מגלשיים בגרמניה השנה צילום: איי פי אבל המשימה היתה מעט יותר מורכבת משנדמה. כל מעבר מחדר לחדר עלה למשתתפים הקלקה אחת (ובסך הכל הותרו מאה הקלקות). מצד אחד, המעבר מחדר לחדר עשוי להיות אסטרטגיה טובה למציאת החדר הרווחי ביותר. מצד שני, הריצה המטורפת מדלת לדלת (ומחדר לחדר) פירושה "לשרוף" הקלקות שבתנאים אחרים אפשר היה להרוויח מהן כסף. מצאנו שאנשים פועלים במקרה זה באופן הגיוני: הם מחפשים את החדרים הרווחיים ביותר ונשארים שם. ואז שאלנו: ומה אם הדלתות היו מתחילות להיעלם? שינינו את המשחק. הפעם כל דלת שלא יבקרו בה למשך יותר מ־12 הקלקות תיעלם לעד.
סם היה המשתתף הראשון שלנו תחת תנאי ה"היעלמות". הוא בחר תחילה בדלת הכחולה, ואחרי שנכנס בה, הקליק שלוש פעמים. הרווחים שלו התחילו להצטבר בתחתית המסך, אבל זאת לא היתה הפעילות היחידה שתפסה את עינו. בכל הקלקה על דלת מסוימת, הדלתות האחרות התכווצו ביחס של אחד לשנים־עשר, וסימנו לו שאם יתעלם מהן, הן ייעלמו. בתוך שמונה הקלקות נוספות הן ייעלמו לעד. סם לא נתן לזה לקרות. הוא הזיז את הסמן והקליק על הדלת האדומה, הביא אותה לגודלה המלא והקליק שלוש פעמים בתוך החדר האדום. אבל כעת הוא שם לב לדלת הירוקה – תוך ארבע הקלקות היא תיעלם. הוא שוב הזיז את הסמן, והדלת הירוקה שבה לגודלה המלא. עד מהרה מצב העניינים היה שסם טס מאופציה לאופציה, גופו רכון במתח אל מסך המשחק. דימיתי בעיני רוחי הורה לחוץ טיפוסי שמריץ את ילדיו מפעילות אחת לאחרת.
האם זאת דרך יעילה לחיות את חיינו – במיוחד כשבכל שבוע נוספות דלת או שתיים? בניסויים ראינו בבירור שריצה מדלת לדלת לא רק מעלה את רמות הלחץ, אלא גם מובילה להפסד כלכלי. למעשה, בלהיטותם למנוע מהדלתות להיעלם, המשתתפים הרוויחו בסופו של דבר פחות כסף (בערך 15% פחות) ממשתתפים שלא נאלצו להתמודד עם הדלתות הנעלמות. חִשבו על כך ביחס לחייכם או לקריירה שלכם.
איך אפשר להשתחרר מהדחף הלא רציונלי לרדוף אחרי אופציות חסרות כל ערך? בניסויים שלנו הוכחנו שהתרוצצות אחוזת אמוק כדי למנוע מדלתות להיסגר היא משחק של שוטים. לא זו בלבד שהיא שוחקת אותנו רגשית, היא תשחוק גם את הארנקים שלנו. לכולנו יש דלתות – קטנות וגדולות – שעדיף לסגור אותן.
3. אבל חרטה יכולה להיות גם דבר טוב
דמיינו שאיחרתם לטיסה חשובה בשתי דקות, ושאיחרתם לטיסה אחרת בשעתיים שלמות. מתי תרגישו רע יותר? מובן שבאיחור בן שתי הדקות. פיזית, אין הבדל – על המטוס כבר לא תעלו – אבל במקרה הראשון זה מרגיש כואב יותר. הסיבה קשורה באופן הדוק לדמיון המפותח שלנו. אילו רק היינו מתחמקים מפקק התנועה, אילו רק הבודק הביטחוני היה מזדרז – אנחנו יכולים ממש לראות בראשנו איך היינו מספיקים. כשאנחנו מאחרים טיסה בשעתיים פשוט אי אפשר לדמיין איך היינו מספיקים אחרת. רגש החרטה קטן בהרבה.
במחקר מעניין שנעשה, צילמו את הזוכים באולימפיאדות ברגע הזכייה. החוקרים ציפו שהזוכים במדליית הזהב יחייכו יותר מכולם. זוכי מדליית הכסף יחייכו קצת פחות, והארד הכי פחות. הם מצאו שאכן הזוכים בזהב מחייכים את החיוך הגדול ביותר, אבל במקום השני היו זוכי מדליית הארד ורק אחר כך הכסף. למה? שימו את עצמכם במצב של זה שזכה כרגע בכסף. זה מה שעובר לו בראש: זה היה ככה קרוב. מי שזכה בארד, לעומת זאת, מסתכל על כל האנשים האחרים שלא לקחו כלום ואומר – נו טוב, לפחות אני כאן.
חרטה, במובן הזה, היא המנגנון שמשווה את המצב הנוכחי שלנו למצב שיכל היה להיות – ואם קל לדמיין אותו, זה בדיוק מה שמוחק לנו את החיוך מהפרצוף. יש סיבה ברורה ללמה הטבע חנן אותנו במנגנון הזה: כדי שלא נחזור על טעויות.
חרטה גורמת לך להרגיש רע באופן ממוקד: לא כי לא הצלחת, אלא כי לא הצלחת אף על פי שזה היה בהישג ידך. אם כך, מי ייתן ותהיה לנו שנה של דלתות סגורות וחרטות בריאות. גמר חתימה טובה.
