$
8.9.11

העם שלא דורש צדק חברתי

הם עובדים קשה ומרוויחים לא רע, אבל לא מצליחים להגיע לדירה, קורסים תחת יוקר המחיה ולא חוסכים אפילו שקל. אז למה אנשי מעמד הביניים הערבי נשארו מחוץ למחאה הזאת? תמונת מצב של מעמד שלם שכבר מרגיש שהוא הפסיד במאבק הזה

איך אומרים מעמד ביניים בערבית?

השאלה הזאת עוצרת את שיחתנו. אמיר עוואד חושב. הוא בן 40, עצמאי, בעל עסק לקירור ומיזוג אוויר, גר בחיפה, נשוי לאקדמאית, אב לשתיים, בנות 9 ו־7. מעמד ביניים קלאסי, אבל בלי שם, בלי הגדרה, בלי תפיסה עצמית של "מעמד ביניים". עוואד מתייעץ עם כמה אנשים. "נראה לי שזה 'מוסטאווה מותוואסט', 'הרמה הבינונית'", הוא אומר לבסוף, ומיד מסייג: "אבל אני לא בטוח. אנחנו לא משתמשים בביטוי הזה, ואם כן משתמשים - אז בעברית או אנגלית". כעבור עוד כמה דקות, כמה וכמה הודעות SMS ויצירת קשר עם מומחה לערבית, אנחנו מגלים שהמונח המדויק צריך להיות "אל־טבקה אל־ווסטה".

 

מעמד הביניים הזה קיים. יותר מ־200 אלף ערבים אזרחי ישראל משתייכים אליו, לפי הגדרות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. אבל הוא לא מזהה את עצמו ככזה, ולכן לא יוצא להילחם על זכויותיו ככזה, ולכן נשאר, בסופו של דבר, מחוץ למחאה החברתית האדירה של מעמד הביניים שיצאה לדרך לפני כמעט חודשיים. הבעיות של מעמד הביניים הערבי זהות, בחלקן, לאלו של היהודים, אבל חלקן מסובכות יותר, קשות יותר. המחאה הזאת היא גם שלהם, אבל ערביי ישראל לא מאמינים שהיא באמת יכולה להועיל להם. את המרידה בייאוש ובהרכנת הראש, שמאפיינת את מעמד הביניים היהודי אחרי שנים של שחיקה ואדישות, הערבים לא מצליחים לעשות. העם דורש צדק חברתי? תלוי איזה עם.

 

למדו, עובדים, לא מצליחים לחסוך, וחלום הבית רחוק

 

וואפי שביטה יכול היה להיות בקלות חבר נוסף ב"שביעייה הסודית" של מנהיגי המחאה. לשבת במאהל בין סתיו שפיר לרגב קונטס, לעלות לבמה בין דפני ליף לאיציק שמולי, לדבר על סדר חברתי חדש, להיות הפנים הערביות של המחאה. הוא בן 31, עובד בהייטק, מהנדס תוכנה בסטארט־אפ אקסטריקום, נשוי לעורכת דין במשרד התמ"ת, אב לפעוטה בת שנה וחצי, משלם מסים, מקטר על מחיר החיתולים, משלם שכר דירה ולא מצליח לקנות אחת. "אני שמח שסוף סוף מישהו צועק את הצעקה של אנשים שהשקיעו המון בלימודים, תורמים ומכניסים כסף למדינה ופשוט לא מצליחים לסגור את החודש", אומר שביטה, תושב טירה, ל"מוסף כלכליסט". "המאבק הזה יתרום הרבה לחיים שלי אם הוא יצליח, אני רוצה שמישהו ידאג לי, אני חושב שלכל אדם יש זכות לבית משלו, ואני לא מדבר על וילה על חצי דונם, אלא על בית פשוט בטירה. כשזה הופך להיות חלום, זה מדאיג. המשכורת החודשית שלי גבוהה ואני משלם בערך 50% ממנה כמסים, אבל אני לא רואה את הכסף הזה חוזר אליי".

 

משפחת מחמיד. בסאם (48), אמל (37), מגד (13) ויארה (11), רוקח ועובדת סוציאלית, אום אל־פחם. "זה מעמד הביניים - כל הזמן את חייבת להתאמץ, כל הזמן את רצה כדי לחיות בכבוד ואף פעם לא מספיקה, כל הזמן נלחמת במינוס. במישור המשפחתי לא תוכלי אפילו לחשוב על כמה ילדים שאת רוצה. היה לי חלום להיות אמא לארבעה ילדים, אבל אם את רוצה רמת חיים טובה לילדים,  אי אפשר" משפחת מחמיד. בסאם (48), אמל (37), מגד (13) ויארה (11), רוקח ועובדת סוציאלית, אום אל־פחם. "זה מעמד הביניים - כל הזמן את חייבת להתאמץ, כל הזמן את רצה כדי לחיות בכבוד ואף פעם לא מספיקה, כל הזמן נלחמת במינוס. במישור המשפחתי לא תוכלי אפילו לחשוב על כמה ילדים שאת רוצה. היה לי חלום להיות אמא לארבעה ילדים, אבל אם את רוצה רמת חיים טובה לילדים, אי אפשר" צילום: עמית שעל

 

גם בשארה זהר מזדהה עם המסרים העיקריים של המאבק. הוא בן 24, מתמחה במשרד עורכי דין, גר בנצרת. "אני בעד המחאה", הוא אומר, "גם אני עובד ועובד וגר אצל ההורים ולא מצליח לחסוך 100 שקל בחודש". הוא למד משפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה, והתגורר בדירה שכורה בעיר במשך שלוש שנים. "עבדתי כל הזמן, גם בסופי השבוע, כדי לממן את ההלוואות ללימודים ולממן את הדירה ודמי כיס לעצמי. לא רציתי לבקש מההורים. אם ארצה להתחתן אני אחשוב לפני כן מאה פעמים כי אני לא רוצה להיזרק לרחוב, ואני בטוח שאשכור דירה כי לא תהיה לי אפשרות לקנות בשנים הקרובות. אני לא מצליח לחסוך, יש לי עדיין הלוואות על הלימודים, ודירת שלושה חדרים פה עולה בערך 900 אלף שקל. אמרו לי שצריך להביא מראש לפחות 150 אלף שקל ואין סיכוי שאגיע לזה, כי אתה כל הזמן עובד וכל הזמן במינוס ולא בטוח גם שהבנק ייתן לי משכנתה".

 

ניהאד חטיב יודע שבלי עזרה מההורים גם הוא לא היה מצליח להגיע לבית. הוא בן 32, עורך דין שמתמחה בדיני עבודה, נשוי למורה לאנגלית ואב לשניים. המשפחה מתגוררת בדיר חנא, בבית משלהם. זה עלה להם בעתיד של הסבא. "אבא שלי מורה, והוא לקח את כל כספי הפנסיה שלו כדי לקנות קרקע ולבנות לי ולאחי בית. אם הוא יפסיק לעבוד עכשיו לא נוכל אפילו לסיים את השלד של הבית של אחי, וכסף לפנסיה אין לו", מספר חטיב. סעיף הדיור העיקרי, אם כן, פתור, אבל ההתמודדות הכלכלית היומיומית עדיין קשה. "לקחנו הלוואות כדי לשפץ קצת, ועכשיו עוד אחת כדי לבנות עוד חדר לילד. אם אנחנו רוצים לנסוע לחו"ל אנחנו חושבים אלף פעמים לפני כן, וזה עם שתי משכורות קבועות שהן יחד 13-12 אלף שקל נטו בחודש".

 

משפחת פאדילה. סאמי (58), יוסף (30) ומהדי (21), נהג, עובד באיטום וחשמלאי, טירה. "יש שלושה גברים עובדים בבית, שני בנים שלי עובדים אבל לא יכולים לשכור דירה. זאת הקרקע שלי. אני לא גונב מאף אחד אבל לא יכולתי לחכות לאישור לבנות בית. עד מתי הם יחיו איתנו? אם יתחילו פה הפגנות יהיה פיצוץ. תבוא המשטרה ויבוא הצבא ויהיה פה רצח" משפחת פאדילה. סאמי (58), יוסף (30) ומהדי (21), נהג, עובד באיטום וחשמלאי, טירה. "יש שלושה גברים עובדים בבית, שני בנים שלי עובדים אבל לא יכולים לשכור דירה. זאת הקרקע שלי. אני לא גונב מאף אחד אבל לא יכולתי לחכות לאישור לבנות בית. עד מתי הם יחיו איתנו? אם יתחילו פה הפגנות יהיה פיצוץ. תבוא המשטרה ויבוא הצבא ויהיה פה רצח" צילום: נמרוד גליקמן

 

גם את בסאם ואמל מחמיד מאום אל־פחם היומיום שוחק, והכסף נוזל בין האצבעות. הוא בן 48, רוקח עצמאי, היא בת 37, עובדת סוציאלית, יש להם שני ילדים, וכל המשפחה סובבת סביב העסק המשפחתי. כשאמל חוזרת מעבודתה בצהריים היא מגיעה לעזור בבית המרקחת, הילדים מגיעים אחרי בית הספר, ובסאם שם עד 11 בלילה, מנסה להחזיר את ההלוואות שלקח לבניית הבית שלו. "אנחנו משלמים על זה 5,000 שקל בחודש, ובעוד שלוש שנים זה יסתיים. אז אולי אוכל לצמצם את שעות העבודה, אבל בינתיים כל החיים שלנו עברו לבית המרקחת. השקענו כסף בבניית בית, ואנחנו כמעט לא נמצאים בו". הוצאה משפחתית גדולה נוספת היא דווקא עתידית - 3,000 שקל בחודש מוקצים לחיסכון לילדים, המיועד ללימודים גבוהים. במשפחת חטיב זה הכי חשוב. התיכון הפרטי עולה כ־3,000 שקל לשנה, ואחריו מדברים ההורים על הצורך להשקיע בבחינה הפסיכומטרית וללמוד באוניברסיטה, בארץ או בחו"ל. בין שתי ההוצאות האלה, לא נשאר להם הרבה. "זה מעמד הביניים - כל הזמן את חייבת להתאמץ, כל הזמן את רצה כדי לחיות בכבוד ואף פעם לא מספיקה, כל הזמן נלחמת במינוס", אומרת אמל. "במישור המשפחתי לא תוכלי אפילו לחשוב על כמה ילדים שאת רוצה. היה לי חלום להיות אמא לארבעה ילדים, אבל אם את רוצה רמת חיים טובה לילדים, אי אפשר".

 

לא פותרים את הבעיות של התל־אביבים, אז את שלנו?

כל הדברים האלה מוכרים היטב מראיונות עם בני מעמד הביניים בחודשים האחרונים. אבל זה רק קצה הקרחון. ועם התחושה הזאת, שלבעיות שלהם אין ממש פתרון, לערבים קשה לצאת למחות. גם בהפגנות הגדולות שהתקיימו במוצאי שבת, ושאפילו בחיפה ובמוקדים נוספים בצפון משכו עשרות אלפי בני אדם, ההשתתפות שלהם היתה מוגבלת מאוד.

"למה לא יצאתי להפגין? אתה אומר לעצמך שאם לא מצליחים למצוא פתרון לבעיה של התל־אביבים, קל וחומר לא ימצאו פתרון לאוכלוסייה הערבית", אומר זהר. גם שביטה ועוואד לא היו שם. אבל זהר יודע שזה גם המאבק שלו. "רוב המגזר הערבי משכנע את עצמו שזה לא נוגע אליו. הם גם מפחדים שייטפלו אליהם ויגידו שהם טרמפיסטים על המחאה, אבל ברור שזה נוגע לכולם ללא קשר לדת ולגזע". אז אולי בכל זאת הוא יצטרף? "זה עניין של זמן", הוא אומר.

 

בשארה זהר. בן 24, בוגר המרכז הבינתחומי,  מתמחה במשרד עורכי דין, נצרת. "אני עובד ועובד וגר אצל ההורים ולא מצליח לחסוך 100 שקל בחודש. אם אני ארצה להתחתן אני אחשוב לפני כן מאה פעמים כי אני לא רוצה להיזרק לרחוב, ולא תהיה לי אפשרות לקנות דירה בשנים הקרובות" בשארה זהר. בן 24, בוגר המרכז הבינתחומי, מתמחה במשרד עורכי דין, נצרת. "אני עובד ועובד וגר אצל ההורים ולא מצליח לחסוך 100 שקל בחודש. אם אני ארצה להתחתן אני אחשוב לפני כן מאה פעמים כי אני לא רוצה להיזרק לרחוב, ולא תהיה לי אפשרות לקנות דירה בשנים הקרובות" צילום: נמרוד גליקמן

 

בסאם ואמל מחמיד דווקא רצו לבוא להפגנות, אבל הם עובדים בבית המרקחת עד 11 בלילה. ניהאד חטיב, לעומת זאת, מפגין בכל מוצאי שבת, אבל הוא יודע שהוא חריג, והניסיונות שלו לגייס מוחים נוספים נכשלו. "זה מאכזב אותי מאוד", הוא אומר. "דיברתי עם חבר שלמד איתי בבית הספר ואמרתי לו לבוא להפגנה במוצאי שבת. הוא הסתלבט עליי, הבנתי שאי אפשר להזיז אותו. יש לאנשים חוסר אמון במערכת, בוועדות, בטרכטנברג. מסתכלים על זה כאילו נתניהו חילק אקמול לאנשים. הם אומרים שגם אם המחאה תשיג משהו זה לא יגיע אלינו".

 

"במעמד הביניים הערבי הדעות חלוקות בעניין המחאה", אומר רון גרליץ, מנכ"ל משותף בעמותת סיכוי, שעוסקת בפערים בין היהודים לערבים בישראל. "יש מי שחושב שזו הזדמנות להצטרף ויש מי שלא מסוגל. הם עדיין לא מרגישים שהציבור בישראל רואה אותם כחלק מהקולקטיב שווה הזכויות, הם לא מרגישים חלק מהחגיגה. הם אומרים לעצמם: 'כשהרסו כפר בדואי 27 פעמים אף אחד לא הפגין סולידריות. עכשיו כשיקר להם ברוטשילד הם רוצים שנבוא להפגין?'. ברוטשילד מפגינים על דיור בר השגה וביישובים הערביים אין פיתוח של דיור בכלל. הם תוהים - אם מחר תהיה רגולציה במחירי השכירות, האם זה ישפיע עליהם? התחושה הכללית היא שאיכשהו הם ימצאו את עצמם מודרים גם מהפתרון".

 

איימן עודה: "רק בשנות התשעים החלה להיווצר שכבה של ערבים שלמדו רפואה, הנדסה, עריכת דין ומקצועות אחרים. המעמד הזה הוא חדש, עדיין לא מגובש" איימן עודה: "רק בשנות התשעים החלה להיווצר שכבה של ערבים שלמדו רפואה, הנדסה, עריכת דין ומקצועות אחרים. המעמד הזה הוא חדש, עדיין לא מגובש" צילום: דורון גולן

 

גרליץ מצביע על סיבה נוספת להיעדרם של הערבים מהמחאה: יש שם פשוט הרבה פחות מעמד ביניים. "מקובל לחשוב שמעמד הביניים נמצא בין העשירון הרביעי לעשירון השמיני. אצל היהודים מדובר בערך ב־55%-60% ממשקי הבית, אבל אצל הערבים משתייכים לעשירונים האלה רק 13% מהאוכלוסייה", הוא אומר. "כלומר, מבחינת החברה הערבית אנחנו מדברים על מיעוט ולא על רוב".

 

איימן עודה, מזכ"ל חד"ש, חוזר להיסטוריה כדי להסביר את הנתונים. "עד סוף שנות השבעים האוכלוסייה הערבית היתה אוכלוסייה של פלאחים. אחרי גזל האדמות החקלאות כבר לא היתה אופציה, ומי שיכול היה שלח את הבנים שלו ללימודים גבוהים. רק בשנות התשעים החלה להיווצר שכבה של ערבים שלמדו רפואה, הנדסה, עריכת דין ומקצועות אחרים. המעמד הזה הוא חדש, עדיין לא מגובש".

 

גרליץ (משמאל). "הערבים לא מרגישים חלק מהחגיגה" גרליץ (משמאל). "הערבים לא מרגישים חלק מהחגיגה" צילום: אוליבייה פיטוסי

 

כך, גם העמדה של המעמד הזה כלפי המחאה, הוא טוען, עדיין לא מגובשת. והוא דווקא אופטימי. "הנושא של שכר הדירה שהתחיל את המחאה ברוטשילד לא מדבר למעמד הביניים הערבי, 90% מהערבים גרים בכפרים ואין שם שוק של דירות להשכרה. ברגע שהמחאה יצאה מגבולות הדיור לשאר הסוגיות החברתיות - שכר לימוד, שכר רופאים ועובדים סוציאליים, הורים, מחירי המים והדלק - האוכלוסייה התחילה להזדהות עם המחאה". ואמנם, מספר הערבים המפגינים עלה לאורך המחאה, אוטובוסים מאורגנים כבר הובילו אותם לתל אביב, אך עודה מעריך שגם בהפגנות הענק האחרונות הוא הסתכם בעשרת אלפים בלבד מתוך יותר מ־400 אלף מפגינים.

 

שני מעמדות ביניים, אחד ברוטשילד ואחד בטירה

 

זה לא רק הלך הרוח, הייאוש, החשדנות כלפי הסולידריות. גם הבעיות הקונקרטיות שעמם מתמודדים הערבים אזרחי ישראל מרחיקות אותם מהמחאה הזאת. אם בגוש דן מתלוננים על כך שהמשכורת לא עומדת בקצב של התייקרות המחיה, הערבים מתלוננים על הקושי בכלל למצוא עבודה. זו תלונה שמשותפת לכל יושבי הפריפריה, אבל מצבם של הערבים חמור יותר.

 

"יש הרבה הבדלים בין מעמד ביניים בטירה לבין מעמד ביניים ברוטשילד", אומר וואפי שביטה. "אני, למשל, אחרי סיום הלימודים במכללה חיפשתי עבודה במשך שנתיים. לא קראו לי כמעט לראיונות, וכשכבר קראו לי היו שאלות הזויות כמו 'איך אתם מצליחים לצאת מהמחסום כל יום?'. בסוף השתלבתי בעבודה במקצוע אחר ממה שלמדתי, ועברו עוד ארבע שנים עד שהגעתי למשרה שבה אני נמצא היום".

 

משפחת חטיב. ניהאד (32), רנדה (32), מוחמד (6) ואנאס (4), עורך דין ומורה, דיר חנא. "אבא שלי לקח את כל כספי הפנסיה שלו כדי לקנות קרקע ולבנות בית לי ולאחי. אם הוא יפסיק לעבוד עכשיו לא נוכל אפילו לסיים את השלד של הבית של אחי. לקחנו הלוואות כדי לשפץ קצת, לבנות עוד חדר לילד. אם אנחנו רוצים לנסוע לחו"ל אנחנו חושבים אלף פעמים, וזה עם שתי משכורות שהן יחד 13-12 אלף שקל בחודש" משפחת חטיב. ניהאד (32), רנדה (32), מוחמד (6) ואנאס (4), עורך דין ומורה, דיר חנא. "אבא שלי לקח את כל כספי הפנסיה שלו כדי לקנות קרקע ולבנות בית לי ולאחי. אם הוא יפסיק לעבוד עכשיו לא נוכל אפילו לסיים את השלד של הבית של אחי. לקחנו הלוואות כדי לשפץ קצת, לבנות עוד חדר לילד. אם אנחנו רוצים לנסוע לחו"ל אנחנו חושבים אלף פעמים, וזה עם שתי משכורות שהן יחד 13-12 אלף שקל בחודש" צילום: אבישג שאר ישוב

 

זהר, עורך הדין הצעיר, מכיר את הבעיה היטב. "כשחיפשתי משרד במרכז הארץ להתמחות בו קיבלתי תשובות שליליות. בסוף מצאתי משרד בנצרת, וחזרתי הנה". אמיר עוואד מספר שהבעיה קיימת גם במקצועות רווחיים פחות מהייטק ועריכת דין: "ההבדל שאני רואה בין משפחות ערביות ליהודיות מתבטא בעיקר במצוקה בתחום התעסוקה. הביטחון בעבודה חסר לאנשים". למשל אשתו נילי (31). כבר לפני שמונה שנים היא קיבלה תואר בסטטיסטיקה ותעודת הוראה לכיתות א' עד ו'. "מאז היא מנסה להתקבל למשרד החינוך, בכל שנה אנחנו מגישים בקשה ובכל שנה זה נדחה", הוא אומר.

 

גרליץ מוסיף קצת נתונים: ייצוג האוכלוסייה הערבית בסקטור הציבורי ובדירקטוריונים של חברות ממשלתיות נמוך מאוד, ואילו במגזר הפרטי סובלים הערבים מאפליה מתמשכת מצד מעסיקים. "אם ניקח את ענף ההייטק, שהכניס משפחות רבות למעמד הביניים המבוסס, מתוך כ־248 אלף עובדיו רק 4.3% הם ערבים", מדגים גרליץ, שהעמותה בראשו ניתחה את המצב בהתבסס על נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. לדבריו, היעדר מקומות תעסוקה ביישובים ערביים ותשתית כושלת של תחבורה ציבורית מקשים גם על נשים ערביות להשתלב בשוק העבודה, ורק בחמישית מהמשפחות שני בני הזוג עובדים. בעיה אחרת היא החינוך. "ההשקעה בחינוך ביישובים ערביים נמוכה בכ־20% לעומת יישובים יהודיים", אומר גרליץ, "והצפיפות בכיתות גדולה בהרבה. כשמשקיעים פחות בתלמידים זה מייצר מעגל קסמים, הישגים נמוכים ושיעור נמוך של זכאות לבגרות, קושי להגיע לאוניברסיטאות ומשם גם יכולת נמוכה להשתלבות בשוק העבודה בג'וב טוב ומכניס", מסביר גרליץ. במילים אחרות, בכמה מהסוגיות המרכזיות של המאבק החברתי יש לערבים הרבה יותר על מה להתלונן.

 

ואגב, את הדוגמה האחרונה לאפליה תעסוקתית אפשר היה למצוא, מכל המקומות, דווקא בוועדת טרכטנברג. בתחילה מנה הצוות 14 חברים, אף לא אחד מהם ערבי. כאילו גם כשהמדינה מנסה לתת מענה לבעיות, או לפחות לייצר מראית עין של מענה, הבעיות של הערבים לא מעניינות. ח"כ אחמד טיבי, שהתראיין בעניין לרזי ברקאי בגלי צה"ל, תהה איך תיתכן ועדה כזו ללא חבר ערבי: "אולי יש נהג ערבי, מישהו שמגיש קפה ערבי. זה אומר הרבה על היחס של ראש הממשלה למצוקה". מלשכת ראש הממשלה מיהרו למסור בתגובה כי איימן סיף, מנהל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר המיעוטים, יצטרף כחבר לוועדת משנה של טרכטנברג. כמה ימים לאחר מכן עתרה עמותת איתך־מעכי לבג"ץ, ובעקבות פנייתה צורפה לפני כשבועיים לצוות ד"ר רביע בסיס מדלית אל־כרמל.

 

כל החוקים והרפורמות של נתניהו בכלל לא רלבנטיים

 

כדאי לחזור לגפרור שהצית את המחאה, מצוקת הדיור. בתל אביב יקר לשכור דירות, בכל גוש דן קשה מאוד לקנות דירות בלי הון עצמי משמעותי, אבל ביישובים הערביים, בחלק גדול מהמקרים פשוט אין איפה לגור. וואפי שביטה גר בטירה, בדירה שכורה. כשהתחתן לפני עשר שנים ושכר דירה הוא היה חריג בנוף; היום עוד ועוד צעירים שוכרים. אז נכון, במונחים של המחאה התל־אביבית הדירה שלו היא מציאה - 1,800 שקל בחודש ל־150 מ"ר. אבל מצוקת הדיור מחמירה גם בטירה, וגם שם המחירים עולים. והאפשרות לקנות דירה מתרחקת גם ממנו, גם בטירה.

 

"100% מקרקעות טירה הן פרטיות, אין כאן קרקעות של מינהל מקרקעי ישראל", הוא מספר. "אין יד מכוונת מלמעלה, אין מי שיקצה קרקע לזוגות צעירים". באופן כללי, הוא מציין, טירה לא ממש מתאימה עצמה לזוגות צעירים: "אין כאן אפילו פארק אחד שאני יכול לרדת אליו עם הילדה, מסלול הליכה או מדשאה, אפילו לא במרחק נסיעה". ובכל זאת, אם היה מצליח היה קונה פה בית. רק שאין לו איך. "יש בעיה קשה של משכנתאות. ברוב הכפרים הבנקים לא מעוניינים לתת משכנתה בגלל בעיות רישום היסטוריות על הקרקע. המשכורת שלי מספיק גבוהה כדי לאשר את ההחזר החודשי, אבל רוב הסיכויים שאמשיך לחסוך עד שיהיה לי את הסכום המלא. אני מעדיף לא לחשוב כמה זמן זה ייקח, בואי נגיד שלפחות עשר שנים".

 

בעיית הקרקעות במגזר הערבי היא אחת מבעיות הנדל"ן החמורות בישראל, אבל גם השינויים האחרונים שנעשו בתחום לא ניסו לתת לה מענה. כך, הרפורמה במינהל מקרקעי ישראל שבנימין נתניהו מוביל ואמורה לפשט מאוד את הביורוקרטיה של הבנייה לא רלבנטית למגזר הערבי, כפי שמסבירה עו"ד רולה דלה־מובאריקי ממשרד גלוזמן שם טוב חוברס ברויד ושות'. "הרפורמה מעבירה קרקעות בחכירה לבעלות פרטית כדי להוריד עומס מהמינהל ולחסוך ביורוקרטיה. במגזר הערבי כל הקרקע פרטית, אז זה לא ישנה דבר. כך גם השינויים במיסוי: העלו מס רכישה לדירה שנייה, זה לא רלבנטי לנו - אנחנו לא קונים, אנחנו בונים והנכס מתגלגל בירושה. במגזר הערבי זה לא שוק של דירות, זה שוק של קרקעות".

 

הרשויות מתעלמות מהייחוד של שוק הנדל"ן הערבי ממש בכל היבט, מסביר מתכנן הערים נאיף אבו שרקיה. "החוק לא מביא בחשבון את נושא הקרקע שעליה כל משפחה רוצה לבנות ולשמור לדורות הבאים. צריך להכין תוכניות דיור שמתאימות ליישובים הערביים, לפתור את נושא החלוקה בין היורשים ולהכניס רפורמות לעידוד בנייה שמתאימות גם לקרקע פרטית". אבו שרקיה מספר על תוכנית פיתוח ממשלתית ל־13 יישובים ערביים, ובהם נצרת, טמרה, סחנין, אום אל־פחם וכפר קאסם. התוכנית כבר אושרה בממשלה במרץ האחרון, והיא מדברת על השקעת כ־800 מיליון שקל בסך הכל, בנושאי תעסוקה, תחבורה וגם דיור, שלו הוקצו כ־250 אלף שקל. חלק גדול מהתקציב אמור לשמש לקידום תוכניות מתאר ופיתוח מגורים. אלא שאישור תוכנית מתאר יכול להימשך גם 20-15 שנה, ו"בינתיים קצב גידול האוכלוסייה הערבית הוא 3% בערך בשנה, ובתוך היישובים נוצר ביקוש גבוה ומתפתחת תופעה של בנייה לא חוקית. התקציב שנתנו אמור לעשות סדר בבנייה, אבל זה רק ביישובים שנכנסו לרשימה וזה ייקח הרבה מאוד זמן".

 

אחד הכלים לזירוז תהליכים בענף הנדל"ן הוא חוק הווד"לים, שנועד לייצר "מסלולים מהירים" לאישורי בנייה שיאפשרו הוספת יותר מ־100 אלף יחידות דיור בתוך שנתיים. אבל גם הוא כמעט לא רלבנטי למגזר הערבי. "החוק מדבר על אישור מהיר של תוכניות שנעשו על קרקע שלפחות 80% מהבעלות עליה היא של המינהל וכוללת לפחות 200 יחידות דיור", מסבירה עו"ד דלה־מובאריקי. "ברוב היישובים הערביים יש רק קרקעות פרטיות ואין תוכניות בינוי גדולות. גם לאחר הפחתה ל־100 יחידות דיור ביישובים ערביים והוספת אופציה של בנייה על קרקע פרטית זה לא יעבוד, כי אלו תוכניות שיהיה קשה לאתר".

 

אני חוזרת עם זה לוואפי שביטה. למה לא לבנות לגובה, אני שואלת. בכפר סבא, קרוב מאוד לדירה השכורה שלו בטירה, יש בניינים חדשים ובהם לפחות עשר קומות. "לא מקובל עליי הפתרון הזה", הוא אומר. "גם בעמק חפר וברמת הכובש אין בנייה רוויה. כשיש שם עוד עשרה זוגות פשוט מפשירים להם קרקע. הרי בטירה יכולים לבנות עוד שני בניינים של 150 דירות ולגמור את הסיפור, אבל זאת לא הכוונה. צריך להקצות פה קרקע של המינהל לזוגות צעירים ואז יעשו גם וילות וגם בניינים. בכפר סבא אתה גר בבניין, אבל יש לך פארק מתחת לבית, קניון, קאנטרי קלאב. כאן זה לא ככה". אם יתכננו בטירה שכונות כאלה יהיו קופצים, הוא מבטיח. "לפני 25 שנה בנו כאן את הפרויקט היחיד של שיכונים ואנשים רצו לקנות. בטח שיש היום אפשרות לעשות את זה, אבל בשביל זה צריך קרקע ציבורית ולא פרטית".

 

לכל הבעיות האלה יש כבר השפעות ברורות על החברה הערבית, שההשלכות ארוכות הטווח שלהן עדיין לא ידועות. כסף שיסייע לצמצם את הפערים בחינוך אין. הרוקח בסאם מחמיד מספר שקונים פחות, אפילו תרופות. ניהאד חטיב מדיר חנא מספר שהצעירים פשוט מתחתנים פחות. "לפני שלוש שנים היו פה ארבע חתונות בשבוע, בעונה האחרונה היתה חתונה אולי פעם בשבועיים. אנשים לא מתחתנים כי אין להם כסף לבית. עכשיו גם בשוק הקטן של השכירות אין פה מספיק דירות, אנשים עומדים בתור ומוכנים להיכנס לגור גם בבית לא גמור. הבעיה היא אמיתית".

 

ובסוף, גם בענייני הנדל"ן, הכל פוליטיקה ולאום

 

בדרך לאוהל המחאה של טירה קשה להתעלם מתנופת הבנייה בכפר סבא השכנה. בטירה צריך לחפש את סימני ההתרחבות בזכוכית מגדלת, ובמאמץ רב אנחנו מזהים כמה קומות שנבנות על בתים קיימים. גם את מאהל המחאה קשה למצוא. לבסוף, בחצר העירייה, מתגלה צלון עם כיסאות פלסטיק. שומם למדי.

 

"כשהצעירים היהודים מפגינים ברוטשילד הם יודעים שיש מישהו שמקשיב להם. פה אף אחד לא מאמין שנותנים לו גב מלמעלה. אם על המפגינים שם אמרו שהם מפונקים עם סושי ונרגילות, כאן יגידו שזו עבריינות", אומר פאדי סמארה (33), מהנדס בניין עצמאי וממקימי עמותת מתכננים למען טירה. בטירה התייאשו כבר, הוא אומר, בהמתנה לאישור תוכנית המתאר של העיר. 12 שנה התוכנית היתה תקועה במוסדות התכנון, ולפני כחודש הופקדה סוף סוף, אחרי ש־400 דונם הועברו למועצה האזורית דרום השרון. השטח הזה היה אמור לשמש את המשפחות המקומיות שאין להן קרקעות, ולצאת למכרז של המינהל במחירים נמוכים, בהגרלה לבני המקום, כמו שעושים בשדרות או אופקים. "כשחתכו אותו, חתכו את העתיד של הילדים שלנו", אומר עיראקי תמים, מורה וחבר מועצת העיר, בשנות ה־50 לחייו. "מדובר בדור של צעירים שלא יהיה להם כסף ולא תהיה להם אדמה".

 

בעודם מעכלים את השינוי, החלה להתחמם זירת הריסת הבתים, וסכנת הריסה מרחפת על כ־450 בתים בעיר. "לפני שנתיים היה כאן מאבק אמיתי", מספר עו"ד ויאם שביטה, תושב העיר ומומחה בנושאי הפקעות, "2,500 אנשים ישבו באוהל הזה, ממש כאן, וניסו למנוע את הריסת הבתים. ביקשנו גם מיהודים שיבואו להפגין איתנו, שלא יבואו לפה רק בשביל לקנות ולנגב חומוס בשבת, שיבואו לראות ולשמוע מה קורה כאן באמת פעם אחת. אפילו הנשיא שמעון פרס הגיע, אבל אמר שהוא לא עוסק בעניינים פוליטיים".

 

במילים אחרות, אומרים לי בטירה, המחאה שלהם היא חבית חומר נפץ. "אם יתחילו פה הפגנות יהיה פיצוץ", אומר סמי פאדילה (58), נהג במקצועו. "האדמה פה זה נושא פוליטי, לא יעזור. תבוא המשטרה ויבוא הצבא ויהיה פה רצח".

 

אחרי השיחה שלנו באוהל הוא יחזור הביתה, שם עדיין גרים שלושת ילדיו, בני 21, 28 ו־30. "אנחנו שלושה גברים עובדים, אני הייתי נהג אוטובוס באגד ובמטרופולין והיום אני בחברת הסעות, בן אחד עובד באיטום, בן שני שיפוצניק, השלישי גמר עכשיו ללמוד חשמלאות בניין, והם לא יכולים לשכור דירה". הוא מספר שהגיש בקשה לקבל היתר בנייה כדי לבנות בתים לילדים על הקרקע הפרטית שלו. שנתיים וחצי כבר עברו, והוא התייאש והתחיל לבנות בלי אישור. "זו הקרקע שלי. אני לא גונב מאף אחד אבל לא יכולתי לחכות. עד מתי הם יחיו איתנו בבית?", הוא שואל בכעס, וניכר שלא נוח לו לגרור גם את ילדיו למועדון הבנייה הבלתי חוקית, בצל סכנת צווי ההריסה, הפינוי והקנסות. גם בסאם ואמל מחמיד, הרוקח והעובדת הסוציאלית מאום אל־פחם, מתמודדים עם הקושי הגדול לקבל היתרים על הבית שבנו, וכבר נגררו למאבק משפטי בעניין ולקנסות. הקשיים הם מנת חלקן גם של הרשויות המקומיות. ראש עיריית טירה עבד אל־חי מאמון מצטרף לשיחה, ומספר שהפך לשנוא התושבים בגלל סוגיות הבנייה. "אני עובד חזק נגד הבנייה הלא חוקית, אבל כשצריך לקבל החלטה מאיזשהו מוסד ממשלתי זה נעשה בלתי אפשרי", הוא אומר.

 

גם עו"ד שביטה מכיר את התלאות האלה היטב. הוא מספר על הפקעת קרקעות בג'לג'וליה, על כשלים בהתמודדות עם המצוקה ועם הבנייה הלא חוקית באופן שיאפשר יצירת תוכנית מתאר ריאלית ויעילה. והוא מספר גם על מה שכאילו רוחש, כל הזמן, מתחת לקשיים בהתמודדות עם הרשויות. "בשמיעת ההתנגדויות בג'לג'וליה היה תושב מכפר הס שביקש שלא יאשרו את התוכנית עד שטירה תחזיר גופות שנלקחו בקרב שהיה שם ב־1948. כאילו שמישהו מחביא את הגופות האלה פה עד היום... זה לא משנה כמה אנחנו מבקשים, לא רוצים להפוך כאן את הבנייה לחוקית. כאילו אומרים לנו: 'תישארו כמו שאתם, תבנו איך שנוח לכם. אנחנו לא נתכנן לכם, לא נדאג לכם לתשתיות, לא נחבר אתכם לתחבורה אף פעם'. זאת הגישה כלפינו". ועם תחושה כזאת, קשה לצאת להפגין.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x