• תפריט
25.8.11

א' זו אסטרטגיה

שרון שחף הצילה את חוף פלמחים, ביטלה את חוק הקסדות והמציאה כריזמה אפילו לדב חנין. ואז היא קיבלה טלפון הזוי מכמה אנשים באוהל, שכנעה אותם לצאת לצעוד ונהפכה לאסטרטגית הראשית של המחאה. בראיון ראשון היא משרטטת את היעדים הבאים: הפגנת המיליון, לחץ על השרים ובעיקר פתיחת התקציב הדו־שנתי. כי בלי זה המאבק ימות

ארי ליבסקר 11:1225.08.11

התחלה לוותה בהרבה ספקנות הדדית. מצד אחד, שרון שחף (39), קמפיינרית חברתית מנוסה מאוד, שכבר עבדה עם עמיר פרץ ועופר עיני, בנתה את דב חנין והצילה את חוף פלמחים, פטרה אותנו מחובת החבישה של קסדות אופניים ויצאה להגנתם של מהגרי העבודה. היא ידעה שהיא שווה, אבל כנראה אפילו היא לא ידעה כמה כוח יש לה.

 

מהצד האחר, כוח החלוץ של מחאת האוהלים. צעירים, נלהבים, כועסים, מאוד לא מנוסים. בימים הראשונים היא חשבה שהיוזמה שלהם קטנה ולא תמריא, הם התקשו להיסחף אחרי היוזמה שלה. היוזמה שלה, אגב, היתה לצאת לצעדה או הפגנה. בתוך פחות מחודש זה נגמר בהפגנה אחת עם יותר מ־250 אלף בני אדם.

 

"לפני שהחבר'ה עלו עם האוהלים קיבלתי SMS מיונתן לוי, אחד ממייסדי המאבק. לא זכרתי מי הוא, לא הייתי איתו בקשר, הוא כנראה כתב לכולם בתפוצה רחבה: 'יוצאים עם אוהלים! אין לנו איפה לגור!'", מספרת שחף בראיון ראשון מתחילת המחאה, ואחד היחידים בחייה. "אמרתי לעצמי שזה עוד איזו חרטבונה סתמית שלא תצליח. אבל למחרת היו יותר אוהלים וזה נראה יותר רציני. ביום ראשון יונתן התקשר אליי ואמר: 'את לא מאמינה מה קורה פה, במקום 30 יש כבר 100 אוהלים, בואי לפגישה'".  

שרון שחף שרון שחף צילום: תומי הרפז

 

שחף, בעלת משרד עצמאי לייעוץ אסטרטגי וניהול קמפיינים לארגונים חברתיים, היתה עסוקה באותו יום ראשון בסיוע לארגוני שמאל במאבק נגד חוק החרם, אבל היתה אחת הראשונות להבין שכיוון הרוח משתנה. "כמה ארגוני שמאל ביקשו ממני לעשות יחסי ציבור להפגנה נגד החוק שתוכננה למוצאי שבת. כשראיתי מה קורה ברוטשילד אמרתי שלא מעניין אותי עכשיו חוק החרם, נמאס לי מהשמאל הזה שכל מה שמעניין אותו זה הפופיק של עצמו, שמתלונן על איך לא מאפשרים לו לקבל תרומות. אמרתי להם שאני בעניין אם הם מוכנים לדבר גם על מחאת הדיור. ביום ראשון היתה ישיבה שלהם, ושכנעתי את הדורשים שכנוע".

 

השלב הבא היה פגישה עם מארגני מאבק הדיור. "הגעתי לפגישה הזויה לחלוטין, עם אנשים שאני לא מכירה, בבית הקפה ליד המאהל. אני לא הגבר בחליפת עסקים שמשדר סמכותיות, אני לא מוטי מורל שיסתום לכולם את הפה ויגיד 'עכשיו אני מדבר'. הייתי צריכה להסביר לחבורה המשולהבת הזאת למה כדאי להם להקשיב לי, גם אם אני נראית צעירה וקטנה לגילי. אני עוד מעט בת 40, אבל עדיין לא מצליחה לשדר סמכותיות. הייתי ממש צריכה לשכנע אותם שצריך לעשות צעדה, כי צעדה זה בונה - כולם הולכים יחד, זה כוח, זה סולידריות, כשצועקים אתה שומע יותר טוב, מרגיש את זה דרך הרגליים".

 

כך, ביום ראשון אחד ועם מבט קדימה למוצאי שבת, שרון שחף החליפה בעצמה צעדת מחאה אחת בצעדת מחאה אחרת. שינוי קטן, שהוא בעצם שני שינויים משמעותיים: היא ניערה את ארגוני השמאל אל מחוץ לבועה המדינית, בועת המאבק בכיבוש ותחושת המיעוט הנלחם, ודחפה את אנשי מאבק האוהלים אל הקונצנזוס, אל החיבוק החם של הפגנות הענק, אל שידורי הפריים טיים מכל עצרת, אל שלמה ארצי.

 

ובאותו יום ראשון, כשרק נחשפה למארגני המחאה, שרון שחף כבר נהפכה לדמות מפתח בצוות ההנהגה הזה. היום כולם מסכימים שהיא יכולה להיות חתומה, בשקט, על חלק גדול מההצלחה של מחאת האוהלים, וודאי על ההפגנות חסרות התקדים שהצמיחה המחאה הזאת. לא תראו אותה על הבמות, אבל קשה מאוד להחמיץ אותה מאחורי הקלעים, מנהלת את כל העניינים ביד רמה, ובסמכותיות שנדמה לה משום מה שהיא מתקשה לשדר.

 

בסוף הערב, אחרי שספרה 20 אלף איש או 100 אלף או 250 אלף, היא לא חוזרת לאוהל, לעדכונים בפייסבוק או לראיון מזדמן בטלוויזיה. היא חוזרת הביתה, לדירת הגג הקטנה שלה בפלורנטין שבה היא חיה עם בנה, יותם (8). "אומרים שאי אפשר לגדל ילדים בפלורנטין, אבל הוא מרגיש פה הכי בבית", היא אומרת.

 

הוא בא איתך להפגנות? לאוהל?

"הוא בא להפגנות, זה אקט חינוכי. אבל לא ישנתי באוהל אפילו לילה אחד. לח מדי. חשבתי לעשות את זה עם יותם לילה אחד אבל לא עשינו את זה בסוף. מה שכן קרה זה שבחודש הזה ישנתי שעה וחצי בלילה".

 

זה משתלם?

"אני לא מקבלת שקל על כל העבודה במאבק הזה, היא נעשית בהתנדבות. הכסף בא מלקוחות אחרים שלי, רופאים לזכויות אדם ועמותה נוספת שטרם נחשפה. עבורי זה חלום שהתגשם, זו משאת חיי. איך אני לא אתנדב לזה?".

 

עכשיו צריך לעבוד על הפוליטיקאים ועל התקציב

 

עמק ססגון, תמנע עמק ססגון, תמנע צילום: CC by megama yeruka

 

בשבועיים האחרונים נראה היה שהמחאה קצת מורידה פרופיל. אחרי ההישג חסר התקדים של 300 אלף מפגינים באירועים מקבילים ברחבי הארץ, עם הקמת הוועדה בראשותו של מנו טרכטנברג ועל רקע הידרדרות המצב הביטחוני בדרום, הפוקוס השתנה. אחרי שסייעה בהפקת ההפגנות בפריפריה, שחף ניצלה את הרגיעה היחסית כדי לבלות עם בנה ("אני דוחה את זה כבר שבועיים, הוא כבר לא מוכן לזה יותר, רק רוצה שאנתק את הטלפון ונעשה יחד את כל מה שהבטחתי לו"), וכדי להסתכל קדימה - להרים את הפגנת המיליון המתוכננת ל־3 בספטמבר ולנסח מחדש את היעדים הקרובים של המחאה. אני עוצר אותה משטף העבודה כדי להסתכל גם קצת אחורה. וכשהיא עוצרת, היא לא מאמינה. מרוב עבודה, היא החמיצה חלק מהחוויה בדרך.

 

ההפגנה הראשונה למשל, 23 ביולי. יותר מ־20 אלף בני אדם צועדים מכיכר הבימה לרחבת מוזיאון תל אביב. אפילו המארגנים לא יכלו לדמיין כאלה מספרים. "אני לא צעדתי. הייתי בסמוך לבמה, לא האמנתי שזה קורה, אבל אנשים שצעדו סיפרו לי שזאת היתה חוויה מדהימה. היו שם אנשים שלא צעדו בחיים שלהם בהפגנות, צעירים שזאת ההפגנה הראשונה בחייהם. אומרים שזה היה מרגש מאוד, אבל לא חוויתי את זה, הייתי טרודה מדי בארגון. יום למחרת הבנו שיש לנו כוח, שהמדינה מתחילה לבעור. התחלנו להבין שיש פה סיפור אמיתי - לא רק עניין של דיור, אלא שזאת השיטה שהביאה אנשים לרחובות. אנשים התחילו לדבר על 'השיטה', על מה שאומר כבר 20 שנה פרופ' דני גוטווין, הסוציולוג שמדבר על כרסום מעמד הביניים והפרטת נכסי המדינה".

 

ההצלחה של ההפגנה הראשונה שחררה את החסמים בין שחף למארגנים; הם הבינו שיש להם עם מי לעבוד, מישהי שתרוץ איתם רחוק. אבל במקביל גם המאהל התרחב, והופיעו גורמים אחרים שהטילו ספק. "בכל יום הגיעו למאהל יועצים שרצו להתנדב, אמרו שהם מבינים בלוגיסטיקה, באינטרנט, במה לא. אבל אחרי ההפגנה החבר'ה התחילו יותר לסמוך עליי, הכניסו אותי לתוך הקבוצה ועירבו אותי בפגישות שלהם.

 

"החבר'ה האלה שחיים בחום ובלחות נמצאים בלחץ מטורף - רובם לא היו מעורבים במאבקים קודמים, עובר עליהם המון, הם לא ישנים. כל מיני אנשים פונים אליהם ורוצים מהם משהו. והם ברובם אנשים צעירים וחסרי ניסיון. אבל לחבורה הזאת יש אינטליגנציה טבעית מאוד חדה, שגורמת לי להעריץ אותם. הם עומדים בלחצים גדולים מאוד כי המחלוקות הפנימיות גדולות מאוד. אנשים באים ואומרים: 'מי קבע שאתם מנהיגים? מי אמר שאתם מחליטים?'. כשאני רואה את זה אני חוטפת בחילה. יש מאהלים שעסוקים רק בזה כל היום, בוחשים. בהפגנה הגדולה הציפייה שלי היתה שאותם מאהלים שעסוקים באינטריגות יעזבו לרגע את האוהל וייצאו לשווק את ההפגנה. אבל כנראה זה טבעו של מאבק חברתי, תמיד יהיו התנגדויות, זה חלק מרעשי הרקע".

 

כמי שנהפכה לדמות מפתח באירועים, היא לא תמיד מצליחה להתחמק מרעשי הרקע. באותה הפגנה ראשונה, היא מספרת, העניינים כמעט יצאו משליטה כשאחד המוחים הבין שלא יתאפשר לו לעלות לבמה לנאום. "אתה לא יודע איזה בלגן היה פה, הבן אדם כמעט הרביץ לי. הוא היה אלים, כמעט חשבתי להזמין משטרה. יש במאבק הזה המון אמוציות", היא עוצרת רגע לנשום אוויר, "ואותי זה מאוד מאתגר, אם כי מתיש ושוחק".

 

בעצרת השנייה, ב־30 ביולי, ההפקה עלתה מדרגה. כ־100 אלף בני אדם כבר התאספו בחום ובלחות, זועקים שהם רוצים צדק חברתי, ושחף שוב היתה מאחורי הבמה ברחבת המוזיאון, מתרוצצת בין אנשי הסאונד והתאורה, מקבלת את פני הנואמים, לא עוזבת את הטלפון, מדברת עם דפני ליף, רגב קונטס, יהודה פוליקר, ברי סחרוף. היא קטנה וצנומה, שיערה ארוך, נראית צעירה מאוד ועם זאת נראית כמו המבוגר האחראי, אי של יציבות בכאוס הכללי, כאילו במו ידיה היא מפעילה את החוטים של כל הפקת הענק הזאת. שבוע אחר כך, באותה התנהלות, שחף כבר הרימה את ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל.

 

ולאן הולכים מכאן? מה היעד הבא?

"מהניסיון שלי בעבודה עם פוליטיקאים, לא משנה אם הם בעד או נגד, ברגע שהם מבינים שהחמאה מרוחה בצד שלך - הם איתך. שרים כמו משה כחלון ושרי ש"ס ואחרים מהליכוד צריכים להבין שהאלקטורט שלהם בסכנה ושהכיסא שלהם מתנדנד ושביבי רק מזיק להם. זה חלק מהאתגר, להפעיל לחץ על גורמים בממשלה. הדבר הכי נורא שיקרה למאבק זה שהאוהלים יתקפלו ושטרכטנברג ימרח אותנו חצי שנה. ביבי יישאר על כיסאו ויאמר: 'הנה, ניצחנו את העם', ומה שיישאר במקרה הטוב זה הישג ציבורי שאולי יתבטא בבחירות. לכן הייתי מעדיפה שיהיה פה משהו קונקרטי - פתיחת התקציב הדו־שנתי. זה מהלך שאני מובילה כבר כמה שבועות. איך עם תקציב סגור אפשר למלא את הדרישות החדשות? זו דרישה שהיא נכונה בעיניי. בלעדיה שום דבר לא יזוז".

 

שרון שחף שרון שחף צילום: תומי הרפז

 

המאמצים של הנהגת המחאה מרוכזים עכשיו בישיבות השולחן העגול, שמאחדות את מובילי המאבקים השונים (הדיור, העגלות, הקוטג', הרפתנים, נהגי המוניות), נציגים של מגוון ארגונים חברתיים וצוות מומחים שריכז פרופ' אביה ספיבק. המסמך שגיבשו אמור להיות הבסיס לעבודתם של חברי הכנסת החברתיים מכל המפלגות, בעבודה השוטפת ובעיקר בדיוני התקציב, ועיקרו שינוי מהותי בפרדיגמה הכלכלית של ישראל. ובשביל שינוי כזה, כולל רפורמה בגביית מס, היא מתעקשת שחייבים לפתוח את התקציב.

 

ודרך הידברות עם הצוות של טרכטנברג לא תוכלו להשיג שינוי כזה?

"אני שוללת לחלוטין את ועדת טרכטנברג, מכיוון שעד עכשיו לא ברור בכלל מה המנדט שלה. רק אם יתברר מה המנדט נוכל לדון איתם, להבין בכלל על מה מדברים".

 

איך דתייה בת 17 מפעילה את הסנטימנט של המפגינים

 

הגדולה של שחף כאסטרטגית היא מפתח מרכזי בהצלחה של המחאה הזאת: היא יודעת לשלב זרמים שונים, לחבר קצוות פוליטיים, לאחד את השבטים של ישראל, לתת מקום לכולם. הקו שאליו משכה את המחאה התל־אביבית, הקו שאפיין את כל ההפגנות, הוא כזה שיוצר מטרייה מספיק גדולה כדי שלכולם - אפילו ל־300 אלף בני אדם - יהיה בה מקום. הסתכלו על רשימת הדוברים בעצרות עד כה: לצד החשודים המיידיים אפשר היה למצוא שם גם רבנית מכפר שלם שבדרום תל אביב, נערה דתייה מלוד, אם יחידנית מאשדוד, רב מהזרם הדתי־לאומי.

 

אבל מבחינת שחף, "המהלך הכי חשוב של המאבק היה בשבוע שבו שמנו את הדגש על הפריפריה", ומתייחסת לשבת הראשונה שבה לא התקיימה הפגנה בתל אביב, ב־13 באוגוסט, והדגש עבר להפגנות גדולות בפריפריה.

 

למה לדחוף את המעמדות הנמוכים לתוך המאבק בכוח? הרי מה שהוציא מאות אלפים מהבית בשבועות הראשונים היה קריסת מעמד הביניים, לא מצוקת השכבות המוחלשות. מתעוררת אי־נוחות, כאילו אתם משתמשים במעמדות הנמוכים כאופורטוניזם זול, בדרך לגזור איזה קופון.

"אנחנו לא מסתכלים על המעמדות המוחלשים מגבוה, מרחמים או נותנים נדבות. זה נראה לי נכון יותר פסיכולוגית, כי כשאתה רואה את השכבות המוחלשות כמעמד ביניים, אתה אומר 'אני עלול להגיע לשם'. ואני חושבת שמעמד הביניים כן רוצה לראות על הבמה נערה בת 17, דתייה, שמפרנסת את המשפחה שלה. זה משהו שהיה פעם בישראל, זה לא רציונלי אלא זו סנטימנטליות שגורמת למעמד הביניים להתחזק".

 

זו לא היתה תגובת נגד לכל הביקורת ברוח "החבר'ה ברוטשילד מפונקים, מה פתאום מי שלא רעב ללחם מתחיל לבכות"?

"היו ביקורות שאמרו שהמחאה היא של ילדי שמנת, זה התבשל אצל יועצי התקשורת של הליכוד. הם ירו לעצמם ברגליים - נרגילה, סושי, זה טפח להם על הפנים. כי המאבק הזה אמיתי, רוצים תשובות אמיתיות. לילדי השמנת האלה אין איפה לגור".

 

ובכל זאת, אתם כל פעם מתיישרים לפי המתקפה הזאת, רוקדים לפי החליל שלהם. אמרו נרגילות וסושי, מיד קפצתם לפריפריות.

 

"היתה דרישה מצד המאהלים בפריפריות לשים אותם במרכז. זאת היתה דרישה נכונה שהוכיחה את עצמה. מעולם לא צעקו כל כך הרבה אנשים בפריפריות. וזה לא בא אחד על חשבון השני, גם השכבות המוחלשות וגם מעמד הביניים לא רוצים להרגיש פראיירים".

 

בהתחלה הייתי מאוהבת במאבקים, ואז באה הפוליטיקה

 

את היכולת שלה לחבר את השבטים הישראליים היא הוכיחה, קודם כל, בחיים הפרטיים שלה. היא ילידת נתניה, שגדלה בבית דתי לאומי והלכה לאולפנה. אבל אז הצטרפה לנוער מרצ, השמיעה בכל הזדמנות דעות פוליטיות חריגות בסביבתה, והיתה היחידה בשכבה שלא עשתה שירות לאומי אלא התגייסה ושירתה בחיל האוויר. אחרי השחרור נכנסה לעולם התקשורת - עבדה בחדשות המקומיות של הכבלים בנתניה, עברה להיות תחקירנית ב"במבט נשי" ובתוכנית של יאיר לפיד בערוץ 1 ("הוא היה אז מאוד צעיר ומאוד נחמד"), וערכה את "דוקומדיה" באותו ערוץ.

 

האג'נדה החברתית־סביבתית כבר היתה שם, והתחזקה בג'וב הבא, כעורכת ורכזת מערכת ב"בולדוג" של מיקי רוזנטל בערוץ 8. "ב'דוקומדיה' ו'בולדוג' למדתי כל מה שאני יודעת על תקשורת", היא אומרת היום. "ב'דוקומדיה' למדתי לקרוא עיתון בצורה ביקורתית, וב'בולדוג' למדתי לעמוד על שלי ולקבל תשובות". אני זוכר אותה מ"בולדוג", ביימתי שם את אחד הפרקים. לא היה נושא שהיא לא היתה מעורבת בו, היא ריכזה להפליא את כל המערכת, וניכר היה שבלעדיה הכל יקרוס. אבל היא כבר התחילה להתעייף, ואחרי "בולדוג" עזבה את הטלוויזיה. "הייתי כבר תשע שנים באותו תחום, ובטלוויזיה אתה לא יודע לאן אתה הולך בכל פעם שמסתיימת עבודה, זה תחום שוחק".

 

ב־2004 היא השתלבה במשרד יחסי הציבור של יובל פורת וזיו פרמינגר. הלקוח הראשון שלה שם היה ההסתדרות, בתקופת מאה ימי העיצומים. שחף נסחפה למאבק, ובכל בוקר, במקום ללכת למשרד, הלכה לבית ההסתדרות. "פשוט עבדתי כאילו אני עובדת הסתדרות. אחרי שישה חודשים, כשנגמרה השביתה, חזרתי לעבוד במשרד ולא הרגשתי טוב שם. חשבתי שאני מתה משיעמום. יחצנות רגילה זה לא בשבילי". בכירי ההסתדרות הציעו לה לעבוד איתם קבוע. שלוש שנים היא היתה סגנית הדובר ואחר כך מנהלת יחסי הציבור, לצדם של עמיר פרץ ואחריו עופר עיני.

 

"בהתחלה הייתי מאוהבת", מספרת שחף, "הייתי מגיעה לשם בשש בבוקר. ניהלתי את משבר הלנות השכר של הרשויות המקומיות, נורא לקחתי את זה ללב. זה היה נורא, כי עובדים לא קיבלו את השכר שלהם, ארבעה חודשים ארגנו הפגנות וכל מיני גימיקים, וביום שרצינו להתחיל את השביתה הכללית במשק פרצה מלחמת לבנון השנייה. ואז התחלנו את המאבק לפיצוי עובדים שלא הצליחו לעבוד מכיוון שהם לא יצאו מהמקלטים".

 

הלהט נשחק תחת הפוליטיקה הארגונית, "רעשי הרקע של המאבקים החברתיים", כפי שקראה להם קודם, בהקשר של המאבק הנוכחי. ההזדהות שלה נפגעה. "הרגשתי שהורחקתי מהפמליה הקרובה של עופר עיני מאיזושהי סיבה. לקח לי זמן להבין שאני צריכה לעזוב. העניין עם המשכורות לא ממש נגמר ודעך, חלק קיבלו פיצויים, חלק לא קיבלו".

 

כבן אדם טוטאלי, המשבר בעבודה ניכר בה. שחף חלתה, שכבה במיטה כשלושה חודשים, יצאה וחזרה מהמחלקה למחלות זיהומיות באיכילוב. היא ירדה במשקל וסבלה מחום גבוה. רק בסוף באה האבחנה: מחלת הנשיקה. "הרופא אמר לי שכל הקריירה שלו לא ראה מקרה כזה".

 

אי אפשר להיות עסוקים רק בסיכויי ההצלחה. זה משתק

 

אחרי שהחלימה, החלה לחפש עבודה. חבר טען שיש לה בעיה להסתדר עם בוסים, והציע לה לפתוח עסק עצמאי. "בהתחלה חשבתי בצורה שמרנית, שאצטרך להעסיק עובדים, לשכור משרד. ואז הבנתי שאני לא צריכה משרד, רק לפטופ וסלולרי, והשגתי לקוחות". הדגש היה חברתי־סביבתי. כך, למשל, שחף מייצגת את תושבי הערבה שנאבקו בתוכנית להקים מלונות בשמורת הטבע שבעמק ססגון (בקעת תמנע); המאבק כבר נשא פרי בדמות צמצום תוכניות הבנייה, אך הוא ממשיך עד לביטולן המלא.

 

היא כבר רשמה לזכותה לא מעט הצלחות, אבל נדמה כאילו כל מאבק קורע אותה מחדש. כל מאבק קשה, קשה מאוד. "הצלחנו, למשל, לבטל את החוק שמחייב לחבוש קסדות, גם אם אתה רוכב בקיבוץ מהבית שלך לחדר האוכל. זה חוק שעבר בקריאה שלישית, ובדרך כלל לא מבטלים חוקים. היתה אמורה להיות הצעת חוק ממשלתית למניעת הסתננויות, לסילוק כל פליט שייכנס דרך מצרים וגם את אלה שמסייעים להם. גם את זה לא היה סיכוי לבטל, אבל ייצגתי את הפורום לזכויות פליטים, קבוצת גג של עשרה ארגונים, ובסופו של דבר ההצעה הזאת נמשכה חזרה.

 

"כשאני נכנסת למאבק אני לא שואלת את עצמי אם אני אצליח. אני לא יכולה לעבוד ככה, זה משתק. אי אפשר לקום בבוקר עם חרדה ולשאול אם כיף לי עכשיו. צריך פשוט לעשות ולהשקיע את הנשמה".

 

את ההשקעה הגדולה ביותר, ואת המחיר הגדול ביותר, שילמה ב"עיר לכולנו". למעשה דב חנין היה הלקוח הראשון שלה, והקשר איתו היה הדוק ועמוק. "הוא היה פרלמנטר מצטיין ואף אחד לא ידע את זה, אני בקושי ידעתי מי הוא. הוא היה צריך את הכוח החברתי־ציבורי כדי לקדם הצעות לחוקים ירוקים וחברתיים, והעבודה איתו היתה נהדרת. הוא למד את כללי המשחק, למד לדבר מול קהל, עם עיתונאים, מדובר באדם סופר־אינטליגנטי עם יחסי אנוש מצוינים". זמן קצר לאחר שהחלה לעבוד עם חנין הוא הציג בפניה את הפרויקט לשינוי פני תל אביב, שאז נקרא "אדום ירוק" - שמונה אנשים שהתכנסו על גג ביתו של חנין וחשבו איך להפוך את העיר לירוקה ומתקדמת.

 

גם במקרה הזה היתה זו שחף שהתניעה את העניינים בכיוון הנכון. גם הפעם מתחת לפני השטח כבר רחש ציבור מוכן וצמא, שההיענות שלו הפתיעה אפילו אותה. "אחרי זמן קצר אמרתי לדב: 'בוא נתחיל להזיז את העניינים, אם לא אכפת לך, עוד שנה יש בחירות'. הכרזנו על הקמת תנועת 'עיר לכולנו', ציפינו ל־80 אנשים והגיעו 300. ואז זה היה כמו עכשיו, המון קשיים, נלחמנו בשמרנות של אנשים, במאבקים פנימיים של תנועה שמצטרפים אליה כל פעם אנשים חדשים, גם שם היתה טינה למייסדים. זו היתה הפלטפורמה שמאפשרת את המאבק עכשיו, אבל המאבקים הפנימיים חוזרים גם עכשיו".

 

וכבר ב"עיר לכולנו" היא שמה דגש על חיבור בין הקצוות. חנין בא מחד"ש ומהצפון הישן, אבל במקום השני הוצב אהרון מדואל, ליכודניק, פעיל שכונות מכפר שלם. "בעבר זה נראה חסר סיכוי לחבר בין צפון ודרום, רוכבי אופניים וחד־הוריות, אבל דב היה אחד הדבקים החזקים של העניין הזה". דב חנין לא נבחר לראשות עיריית תל אביב, אבל הקמפיין שהובילה שחף נחשב הצלחה, הן במיתוג של האיש עצמו והן ביצירת סחף ציבורי נרחב בנושאים החברתיים והסביבתיים. היא גמרה אותו גמורה. "נקלעתי לעימותים גדולים ושילמתי מחיר כבד. שאלו אותי 'מי מינה אותך, למה שאת תחליטי'. הגעתי למצב שלא ראיתי את הילד שלי תקופה ארוכה. הודעתי ללקוחות שלי שאני מתפטרת, ובסוף הקמפיין עברתי משבר אישי והתגרשתי".

 

האם הטייקונים יקנו גם את הלוביסטית החברתית?

טוטאלית, כבר אמרנו. הלקוחות שלה בדרך כלל מרוויחים מזה. היא הולכת עם הראש בקיר, עד הסוף. לפעמים היא מצליחה להפיל ככה גם מצוקים, כמו במקרה של חוף פלמחים. שחף בנתה את האסטרטגיה ואת הקמפיין להצלת החוף, ובמפתיע - הצליחה. "רוב המאבקים שבהם הייתי מעורבת נראו חסרי סיכוי, כמו הסיפור עם פלמחים, שבו היתה כבר הסכמה לבנייה מאושרת בחוק", היא אומרת. "כל המומחים אמרו שאין סיכוי למאבק הזה, מעולם לא בוטל אישור בנייה מאושר. אבל חשבנו צריך לנהל את המאבק הזה כי הוא נכון, והצלחנו בו".

 

איך מצליחים במאבק אבוד מראש?

"כשהתחלתי לעבוד איתם החלטתי להיות צנטרליסטית, שאני היחידה שמחליטה איך לפעול. מובילי המאבק כבר הגיעו אחרי שהם היו בתקשורת ויצאו לרחוב, והיזמים מצדם כבר הקימו גדר, חסמו את הכניסה לים והתחילו להפעיל דחפורים. בדרך כלל אני אוהבת לעבוד בשיתוף, אבל במקרה הזה היו יותר מדי מחלוקות פנימיות והיה צורך בהחלטות מהירות וצעדים קיצוניים: הזמנתי את מבקר המדינה, הזמנתי את השר להגנת הסביבה גלעד ארדן, והחלטתי שהפעילה עדי לוסטיג תהיה הפרזנטורית של המאבק. זו היתה החלטה מאוד משמעותית בעיניי, היא עוררה הרבה מחלוקת, אבל אני לא מצטערת עליה לרגע. לוסטיג היתה נורא אחראית ואינטליגנטית והסכימה לשתף פעולה איתי ועם המסר שהיזם הוא לא הרע בסיפור הזה, אלא המדינה והרגולטור. היזמים הם אנשי עסקים, הם לא אשמים.

 

"אחרי הצעדים האלה ארדן הגיע והלך, וכחצי שנה לא שמענו ממבקר המדינה. הוא התעכב עם הוצאת הדו"ח, והתקשורת לא התעניינה. אנחנו עשינו בינתיים עבודה חזקה מאחורי הקלעים, אצל חברי כנסת, ויצאנו נגד השיטה שמאפשרת למינהל מקרקעי ישראל למכור חופים. זה עורר המון ביקורת אצל חברי הכנסת, אבל התחיל ליצור שינוי. ואז יום אחד נודע לי מעיתונאי שהמבקר עומד להוציא דו"ח חריג ביותר, ובסוף מי שהציל את המאבק היה ארדן. פעיל מרכזי במרכז הליכוד ארגן לו פגישה איתו, ואז הוא כבר נרתם כל כולו למאבק, דיבר איתנו עשר פעמים ביום, הוא עשה מעל ומעבר. והוא עשה את זה כי הוא הבין שיש לזה פוטנציאל אלקטורלי, כמו שאני חושבת ששרים צריכים להבין עכשיו, במאבק החברתי".

 

העבודה של שחף - בניית אסטרטגיה, הרצת קמפיין, לובינג - שווה היום הרבה מאוד כסף. אנשים שעושים אותה עבור גופים פרטיים, למשל צבא הלוביסטים והיחצנים של הטייקונים במאבק על תמלוגי הגז, משתכרים הרבה מאוד כסף. אבל שחף נלחמת בשביל מי שלא ממש משלם. היא מתפרנסת מזה, אבל "אני לא אתעשר כנראה בשנים הקרובות".

 

אולי אחרי כל המאבקים האלה דווקא אחד הטייקונים יציע לך עבודה.

"יש לי פריבילגיה שאין להרבה אנשים, לקום בבוקר ולעשות מה שאני אוהבת. עזוב אותך מהגישה של להסתכל במראה ולומר 'אין לי ייסורי מצפון, אני מרוצה ממה שאני עושה, אני לא מקיאה על עצמי'. אני מעבר לזה. אז כן, אני לא אתעשר, אבל אין לי גם הרבה הוצאות. אין לי משרד ויש לי רק עובדת אחת שעובדת עם רופאים לזכויות אדם. ואני יכולה לעבוד עם מי שאני רוצה ולעשות מה שאני הכי אוהבת בעולם ולהתפרנס מזה". וזה כבר הישג כשלעצמו, במצבו הנוכחי של מעמד הביניים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x