א' זו אסטרטגיה

התחלה לוותה בהרבה ספקנות הדדית. מצד אחד, שרון שחף (39), קמפיינרית חברתית מנוסה מאוד, שכבר עבדה עם עמיר פרץ ועופר עיני, בנתה את דב חנין והצילה את חוף פלמחים, פטרה אותנו מחובת החבישה של קסדות אופניים ויצאה להגנתם של מהגרי העבודה. היא ידעה שהיא שווה, אבל כנראה אפילו היא לא ידעה כמה כוח יש לה.

מהצד האחר, כוח החלוץ של מחאת האוהלים. צעירים, נלהבים, כועסים, מאוד לא מנוסים. בימים הראשונים היא חשבה שהיוזמה שלהם קטנה ולא תמריא, הם התקשו להיסחף אחרי היוזמה שלה. היוזמה שלה, אגב, היתה לצאת לצעדה או הפגנה. בתוך פחות מחודש זה נגמר בהפגנה אחת עם יותר מ־250 אלף בני אדם.

"לפני שהחבר'ה עלו עם האוהלים קיבלתי SMS מיונתן לוי, אחד ממייסדי המאבק. לא זכרתי מי הוא, לא הייתי איתו בקשר, הוא כנראה כתב לכולם בתפוצה רחבה: 'יוצאים עם אוהלים! אין לנו איפה לגור!'", מספרת שחף בראיון ראשון מתחילת המחאה, ואחד היחידים בחייה. "אמרתי לעצמי שזה עוד איזו חרטבונה סתמית שלא תצליח. אבל למחרת היו יותר אוהלים וזה נראה יותר רציני. ביום ראשון יונתן התקשר אליי ואמר: 'את לא מאמינה מה קורה פה, במקום 30 יש כבר 100 אוהלים, בואי לפגישה'".  

שרון שחף צילום: תומי הרפז

כך, ביום ראשון אחד ועם מבט קדימה למוצאי שבת, שרון שחף החליפה בעצמה צעדת מחאה אחת בצעדת מחאה אחרת. שינוי קטן, שהוא בעצם שני שינויים משמעותיים: היא ניערה את ארגוני השמאל אל מחוץ לבועה המדינית, בועת המאבק בכיבוש ותחושת המיעוט הנלחם, ודחפה את אנשי מאבק האוהלים אל הקונצנזוס, אל החיבוק החם של הפגנות הענק, אל שידורי הפריים טיים מכל עצרת, אל שלמה ארצי.

ובאותו יום ראשון, כשרק נחשפה למארגני המחאה, שרון שחף כבר נהפכה לדמות מפתח בצוות ההנהגה הזה. היום כולם מסכימים שהיא יכולה להיות חתומה, בשקט, על חלק גדול מההצלחה של מחאת האוהלים, וודאי על ההפגנות חסרות התקדים שהצמיחה המחאה הזאת. לא תראו אותה על הבמות, אבל קשה מאוד להחמיץ אותה מאחורי הקלעים, מנהלת את כל העניינים ביד רמה, ובסמכותיות שנדמה לה משום מה שהיא מתקשה לשדר.

"הוא בא להפגנות, זה אקט חינוכי. אבל לא ישנתי באוהל אפילו לילה אחד. לח מדי. חשבתי לעשות את זה עם יותם לילה אחד אבל לא עשינו את זה בסוף. מה שכן קרה זה שבחודש הזה ישנתי שעה וחצי בלילה".

"אני לא מקבלת שקל על כל העבודה במאבק הזה, היא נעשית בהתנדבות. הכסף בא מלקוחות אחרים שלי, רופאים לזכויות אדם ועמותה נוספת שטרם נחשפה. עבורי זה חלום שהתגשם, זו משאת חיי. איך אני לא אתנדב לזה?".

עכשיו צריך לעבוד על הפוליטיקאים ועל התקציב

עמק ססגון, תמנע צילום: CC by megama yeruka

בשבועיים האחרונים נראה היה שהמחאה קצת מורידה פרופיל. אחרי ההישג חסר התקדים של 300 אלף מפגינים באירועים מקבילים ברחבי הארץ, עם הקמת הוועדה בראשותו של מנו טרכטנברג ועל רקע הידרדרות המצב הביטחוני בדרום, הפוקוס השתנה. אחרי שסייעה בהפקת ההפגנות בפריפריה, שחף ניצלה את הרגיעה היחסית כדי לבלות עם בנה ("אני דוחה את זה כבר שבועיים, הוא כבר לא מוכן לזה יותר, רק רוצה שאנתק את הטלפון ונעשה יחד את כל מה שהבטחתי לו"), וכדי להסתכל קדימה - להרים את הפגנת המיליון המתוכננת ל־3 בספטמבר ולנסח מחדש את היעדים הקרובים של המחאה. אני עוצר אותה משטף העבודה כדי להסתכל גם קצת אחורה. וכשהיא עוצרת, היא לא מאמינה. מרוב עבודה, היא החמיצה חלק מהחוויה בדרך.

ההצלחה של ההפגנה הראשונה שחררה את החסמים בין שחף למארגנים; הם הבינו שיש להם עם מי לעבוד, מישהי שתרוץ איתם רחוק. אבל במקביל גם המאהל התרחב, והופיעו גורמים אחרים שהטילו ספק. "בכל יום הגיעו למאהל יועצים שרצו להתנדב, אמרו שהם מבינים בלוגיסטיקה, באינטרנט, במה לא. אבל אחרי ההפגנה החבר'ה התחילו יותר לסמוך עליי, הכניסו אותי לתוך הקבוצה ועירבו אותי בפגישות שלהם.

"החבר'ה האלה שחיים בחום ובלחות נמצאים בלחץ מטורף - רובם לא היו מעורבים במאבקים קודמים, עובר עליהם המון, הם לא ישנים. כל מיני אנשים פונים אליהם ורוצים מהם משהו. והם ברובם אנשים צעירים וחסרי ניסיון. אבל לחבורה הזאת יש אינטליגנציה טבעית מאוד חדה, שגורמת לי להעריץ אותם. הם עומדים בלחצים גדולים מאוד כי המחלוקות הפנימיות גדולות מאוד. אנשים באים ואומרים: 'מי קבע שאתם מנהיגים? מי אמר שאתם מחליטים?'. כשאני רואה את זה אני חוטפת בחילה. יש מאהלים שעסוקים רק בזה כל היום, בוחשים. בהפגנה הגדולה הציפייה שלי היתה שאותם מאהלים שעסוקים באינטריגות יעזבו לרגע את האוהל וייצאו לשווק את ההפגנה. אבל כנראה זה טבעו של מאבק חברתי, תמיד יהיו התנגדויות, זה חלק מרעשי הרקע".

"מהניסיון שלי בעבודה עם פוליטיקאים, לא משנה אם הם בעד או נגד, ברגע שהם מבינים שהחמאה מרוחה בצד שלך - הם איתך. שרים כמו משה כחלון ושרי ש"ס ואחרים מהליכוד צריכים להבין שהאלקטורט שלהם בסכנה ושהכיסא שלהם מתנדנד ושביבי רק מזיק להם. זה חלק מהאתגר, להפעיל לחץ על גורמים בממשלה. הדבר הכי נורא שיקרה למאבק זה שהאוהלים יתקפלו ושטרכטנברג ימרח אותנו חצי שנה. ביבי יישאר על כיסאו ויאמר: 'הנה, ניצחנו את העם', ומה שיישאר במקרה הטוב זה הישג ציבורי שאולי יתבטא בבחירות. לכן הייתי מעדיפה שיהיה פה משהו קונקרטי - פתיחת התקציב הדו־שנתי. זה מהלך שאני מובילה כבר כמה שבועות. איך עם תקציב סגור אפשר למלא את הדרישות החדשות? זו דרישה שהיא נכונה בעיניי. בלעדיה שום דבר לא יזוז".

שרון שחף צילום: תומי הרפז

המאמצים של הנהגת המחאה מרוכזים עכשיו בישיבות השולחן העגול, שמאחדות את מובילי המאבקים השונים (הדיור, העגלות, הקוטג', הרפתנים, נהגי המוניות), נציגים של מגוון ארגונים חברתיים וצוות מומחים שריכז פרופ' אביה ספיבק. המסמך שגיבשו אמור להיות הבסיס לעבודתם של חברי הכנסת החברתיים מכל המפלגות, בעבודה השוטפת ובעיקר בדיוני התקציב, ועיקרו שינוי מהותי בפרדיגמה הכלכלית של ישראל. ובשביל שינוי כזה, כולל רפורמה בגביית מס, היא מתעקשת שחייבים לפתוח את התקציב.

ודרך הידברות עם הצוות של טרכטנברג לא תוכלו להשיג שינוי כזה?

"אני שוללת לחלוטין את ועדת טרכטנברג, מכיוון שעד עכשיו לא ברור בכלל מה המנדט שלה. רק אם יתברר מה המנדט נוכל לדון איתם, להבין בכלל על מה מדברים".

איך דתייה בת 17 מפעילה את הסנטימנט של המפגינים

הגדולה של שחף כאסטרטגית היא מפתח מרכזי בהצלחה של המחאה הזאת: היא יודעת לשלב זרמים שונים, לחבר קצוות פוליטיים, לאחד את השבטים של ישראל, לתת מקום לכולם. הקו שאליו משכה את המחאה התל־אביבית, הקו שאפיין את כל ההפגנות, הוא כזה שיוצר מטרייה מספיק גדולה כדי שלכולם - אפילו ל־300 אלף בני אדם - יהיה בה מקום. הסתכלו על רשימת הדוברים בעצרות עד כה: לצד החשודים המיידיים אפשר היה למצוא שם גם רבנית מכפר שלם שבדרום תל אביב, נערה דתייה מלוד, אם יחידנית מאשדוד, רב מהזרם הדתי־לאומי.

למה לדחוף את המעמדות הנמוכים לתוך המאבק בכוח? הרי מה שהוציא מאות אלפים מהבית בשבועות הראשונים היה קריסת מעמד הביניים, לא מצוקת השכבות המוחלשות. מתעוררת אי־נוחות, כאילו אתם משתמשים במעמדות הנמוכים כאופורטוניזם זול, בדרך לגזור איזה קופון.

"אנחנו לא מסתכלים על המעמדות המוחלשים מגבוה, מרחמים או נותנים נדבות. זה נראה לי נכון יותר פסיכולוגית, כי כשאתה רואה את השכבות המוחלשות כמעמד ביניים, אתה אומר 'אני עלול להגיע לשם'. ואני חושבת שמעמד הביניים כן רוצה לראות על הבמה נערה בת 17, דתייה, שמפרנסת את המשפחה שלה. זה משהו שהיה פעם בישראל, זה לא רציונלי אלא זו סנטימנטליות שגורמת למעמד הביניים להתחזק".

"היו ביקורות שאמרו שהמחאה היא של ילדי שמנת, זה התבשל אצל יועצי התקשורת של הליכוד. הם ירו לעצמם ברגליים - נרגילה, סושי, זה טפח להם על הפנים. כי המאבק הזה אמיתי, רוצים תשובות אמיתיות. לילדי השמנת האלה אין איפה לגור".

בהתחלה הייתי מאוהבת במאבקים, ואז באה הפוליטיקה

את היכולת שלה לחבר את השבטים הישראליים היא הוכיחה, קודם כל, בחיים הפרטיים שלה. היא ילידת נתניה, שגדלה בבית דתי לאומי והלכה לאולפנה. אבל אז הצטרפה לנוער מרצ, השמיעה בכל הזדמנות דעות פוליטיות חריגות בסביבתה, והיתה היחידה בשכבה שלא עשתה שירות לאומי אלא התגייסה ושירתה בחיל האוויר. אחרי השחרור נכנסה לעולם התקשורת - עבדה בחדשות המקומיות של הכבלים בנתניה, עברה להיות תחקירנית ב"במבט נשי" ובתוכנית של יאיר לפיד בערוץ 1 ("הוא היה אז מאוד צעיר ומאוד נחמד"), וערכה את "דוקומדיה" באותו ערוץ.

אי אפשר להיות עסוקים רק בסיכויי ההצלחה. זה משתק

אחרי שהחלימה, החלה לחפש עבודה. חבר טען שיש לה בעיה להסתדר עם בוסים, והציע לה לפתוח עסק עצמאי. "בהתחלה חשבתי בצורה שמרנית, שאצטרך להעסיק עובדים, לשכור משרד. ואז הבנתי שאני לא צריכה משרד, רק לפטופ וסלולרי, והשגתי לקוחות". הדגש היה חברתי־סביבתי. כך, למשל, שחף מייצגת את תושבי הערבה שנאבקו בתוכנית להקים מלונות בשמורת הטבע שבעמק ססגון (בקעת תמנע); המאבק כבר נשא פרי בדמות צמצום תוכניות הבנייה, אך הוא ממשיך עד לביטולן המלא.

גם במקרה הזה היתה זו שחף שהתניעה את העניינים בכיוון הנכון. גם הפעם מתחת לפני השטח כבר רחש ציבור מוכן וצמא, שההיענות שלו הפתיעה אפילו אותה. "אחרי זמן קצר אמרתי לדב: 'בוא נתחיל להזיז את העניינים, אם לא אכפת לך, עוד שנה יש בחירות'. הכרזנו על הקמת תנועת 'עיר לכולנו', ציפינו ל־80 אנשים והגיעו 300. ואז זה היה כמו עכשיו, המון קשיים, נלחמנו בשמרנות של אנשים, במאבקים פנימיים של תנועה שמצטרפים אליה כל פעם אנשים חדשים, גם שם היתה טינה למייסדים. זו היתה הפלטפורמה שמאפשרת את המאבק עכשיו, אבל המאבקים הפנימיים חוזרים גם עכשיו".

וכבר ב"עיר לכולנו" היא שמה דגש על חיבור בין הקצוות. חנין בא מחד"ש ומהצפון הישן, אבל במקום השני הוצב אהרון מדואל, ליכודניק, פעיל שכונות מכפר שלם. "בעבר זה נראה חסר סיכוי לחבר בין צפון ודרום, רוכבי אופניים וחד־הוריות, אבל דב היה אחד הדבקים החזקים של העניין הזה". דב חנין לא נבחר לראשות עיריית תל אביב, אבל הקמפיין שהובילה שחף נחשב הצלחה, הן במיתוג של האיש עצמו והן ביצירת סחף ציבורי נרחב בנושאים החברתיים והסביבתיים. היא גמרה אותו גמורה. "נקלעתי לעימותים גדולים ושילמתי מחיר כבד. שאלו אותי 'מי מינה אותך, למה שאת תחליטי'. הגעתי למצב שלא ראיתי את הילד שלי תקופה ארוכה. הודעתי ללקוחות שלי שאני מתפטרת, ובסוף הקמפיין עברתי משבר אישי והתגרשתי".

טוטאלית, כבר אמרנו. הלקוחות שלה בדרך כלל מרוויחים מזה. היא הולכת עם הראש בקיר, עד הסוף. לפעמים היא מצליחה להפיל ככה גם מצוקים, כמו במקרה של חוף פלמחים. שחף בנתה את האסטרטגיה ואת הקמפיין להצלת החוף, ובמפתיע - הצליחה. "רוב המאבקים שבהם הייתי מעורבת נראו חסרי סיכוי, כמו הסיפור עם פלמחים, שבו היתה כבר הסכמה לבנייה מאושרת בחוק", היא אומרת. "כל המומחים אמרו שאין סיכוי למאבק הזה, מעולם לא בוטל אישור בנייה מאושר. אבל חשבנו צריך לנהל את המאבק הזה כי הוא נכון, והצלחנו בו".

"כשהתחלתי לעבוד איתם החלטתי להיות צנטרליסטית, שאני היחידה שמחליטה איך לפעול. מובילי המאבק כבר הגיעו אחרי שהם היו בתקשורת ויצאו לרחוב, והיזמים מצדם כבר הקימו גדר, חסמו את הכניסה לים והתחילו להפעיל דחפורים. בדרך כלל אני אוהבת לעבוד בשיתוף, אבל במקרה הזה היו יותר מדי מחלוקות פנימיות והיה צורך בהחלטות מהירות וצעדים קיצוניים: הזמנתי את מבקר המדינה, הזמנתי את השר להגנת הסביבה גלעד ארדן, והחלטתי שהפעילה עדי לוסטיג תהיה הפרזנטורית של המאבק. זו היתה החלטה מאוד משמעותית בעיניי, היא עוררה הרבה מחלוקת, אבל אני לא מצטערת עליה לרגע. לוסטיג היתה נורא אחראית ואינטליגנטית והסכימה לשתף פעולה איתי ועם המסר שהיזם הוא לא הרע בסיפור הזה, אלא המדינה והרגולטור. היזמים הם אנשי עסקים, הם לא אשמים.

"אחרי הצעדים האלה ארדן הגיע והלך, וכחצי שנה לא שמענו ממבקר המדינה. הוא התעכב עם הוצאת הדו"ח, והתקשורת לא התעניינה. אנחנו עשינו בינתיים עבודה חזקה מאחורי הקלעים, אצל חברי כנסת, ויצאנו נגד השיטה שמאפשרת למינהל מקרקעי ישראל למכור חופים. זה עורר המון ביקורת אצל חברי הכנסת, אבל התחיל ליצור שינוי. ואז יום אחד נודע לי מעיתונאי שהמבקר עומד להוציא דו"ח חריג ביותר, ובסוף מי שהציל את המאבק היה ארדן. פעיל מרכזי במרכז הליכוד ארגן לו פגישה איתו, ואז הוא כבר נרתם כל כולו למאבק, דיבר איתנו עשר פעמים ביום, הוא עשה מעל ומעבר. והוא עשה את זה כי הוא הבין שיש לזה פוטנציאל אלקטורלי, כמו שאני חושבת ששרים צריכים להבין עכשיו, במאבק החברתי".

העבודה של שחף - בניית אסטרטגיה, הרצת קמפיין, לובינג - שווה היום הרבה מאוד כסף. אנשים שעושים אותה עבור גופים פרטיים, למשל צבא הלוביסטים והיחצנים של הטייקונים במאבק על תמלוגי הגז, משתכרים הרבה מאוד כסף. אבל שחף נלחמת בשביל מי שלא ממש משלם. היא מתפרנסת מזה, אבל "אני לא אתעשר כנראה בשנים הקרובות".

"יש לי פריבילגיה שאין להרבה אנשים, לקום בבוקר ולעשות מה שאני אוהבת. עזוב אותך מהגישה של להסתכל במראה ולומר 'אין לי ייסורי מצפון, אני מרוצה ממה שאני עושה, אני לא מקיאה על עצמי'. אני מעבר לזה. אז כן, אני לא אתעשר, אבל אין לי גם הרבה הוצאות. אין לי משרד ויש לי רק עובדת אחת שעובדת עם רופאים לזכויות אדם. ואני יכולה לעבוד עם מי שאני רוצה ולעשות מה שאני הכי אוהבת בעולם ולהתפרנס מזה". וזה כבר הישג כשלעצמו, במצבו הנוכחי של מעמד הביניים.