חקר ביצועים: גליון הערכה שבועי
ועדת טרכטנברג יצאה לדרך, המאבק כובש בניין, בדלק נדל"ן דוחים את הקץ והדיקטטור הלובי הופל
טרכטנברג
בחשיפת יתר
רק השבוע התכנסה הוועדה בראשותו לראשונה, אבל כבר יש אוברדוז מפרופ' מנואל טרכטנברג. ציוצים בכל עניין, ערוץ ביוטיוב, דף בפייסבוק ושידורים ישירים מהדיונים. אז כן, טרכטנברג מנסה להתחבר לעולם של המוחים. אבל לטובתו, עדיף להיזהר במינונים. לא כל אפצ'י מחייב תיעוד, וחשיפת יתר מייצרת גם ציפיות יתר. אם הוא ימשיך להתנהל מול התקשורת ככוכב עליון, כולם יתחילו להאמין שהוא יעשה כאן מהפך אדיר. מספיק להיזכר איך זה פעל לרעת אובמה, למשל, כדי להבין שזה לא יוכל להיגמר טוב.
גולן פרידנפלד
הבית בדב הוז
הוא נקודת מפנה עירונית
ההשתלטות על הבית הנטוש ברחוב דב הוז היתה מתבקשת. המחאה הרי מנקזת מגוון של כעסים ארוכי שנים, והמתחם הזה מכעיס: מתנוסס לו במרכז תל אביב, מרתק ומנקר עיניים ומעורר פנטזיות, כבר שנים, וכלום לא קורה. בכל עיר יש מתחמים שקל מאוד לדמיין מה אפשר לעשות איתם, וקל להפוך אותם להצלחה אורבנית וכלכלית בהשקעה נמוכה יחסית.
חלק מהאחריות של העיריות היא לאתר מתחמים כאלה ולהפוך אותם למוקדים ש"ירימו" את העיר. אם על הדרך הם גם יקלו על מצוקת הדיור, בכלל טוב. אבל לרון חולדאי היה דחוף לפנות את הפולשים, כי "מדובר בעבירה". מילא שהוא מתעלם מכך שזהו אקט מקובל בעולם, שעשה רק טוב ללא מעט ערים. אבל חבל שהוא לא עצר רגע לחשוב, להקשיב ולומר, אפילו אחרי הפינוי: "העירייה מבטיחה להפוך את המתחם למרכז קהילתי, שיכלול גם דיור לאוכלוסיות מועדפות, ותוך שיתוף התושבים". אחרי שעשה לא מעט למען העיר, יכול להיות שהשבוע, בדב הוז, הקדנציה הבאה של חולדאי התחילה לרעוד.
אדוה קיזלשטיין
גבאי
עד הטיפה האחרונה
נעמה סיקולר
אינטל
מתחילה לפנטז
"אינטל אינסייד"? בהחלט. אבל רק במחשבים אישיים, לא בסמארטפונים וטאבלטים. נתח השוק של אינטל בשבבים למחשבים הוא כ־80%, אבל את הניידים היא הפסידה כבר ל־ARM, שמחזיקה ב־95% מהשוק הצומח בעולם. ניסיונותיה של אינטל להתמקם באייפון ובאייפד של אפל ולהקים מערכת הפעלה עם נוקיה לא עלו יפה, והשבוע התברר כי את המחיר היא תשלם גם במחשבים: אפל מתכננת להוציא את השבבים של אינטל גם מהמחשבים שהיא מייצרת, לטובת שבבים של ARM. אולי מתוך ייאוש, בניסיון לפזר איזה ענן עשן, אינטל הכריזה השבוע כי היא הולכת לשלם לסופרי מדע בדיוני כדי שיכתבו עבורה סיפורים עתידניים, על טכנולוגיות שעוד לא חשבנו עליהם בכלל. יכול להיות שמדובר בניסיון לאתר את הרעיון הגדול הבא. ויכול להיות שמדובר בסימפטום אנושי מוכר: כשאתה מיואש מההווה, אתה פשוט מתחיל לפנטז.
אסף גלעד
תשובה
בפליק פלאק מביך
עומרי כהן
ברננקי
לא ייצא מזה טוב
נגיד הבנק המרכזי האמריקאי יישא מחר (שישי) את הנאום המרכזי בכנס השנתי של הבנק, ולא משנה מה הוא יגיד שם - הוא יחטוף. הציפייה היא שבן ברננקי יכריז על תוכנית סיוע שלישית, שתזרים מאות מיליארדי דולרים ותחלץ את המשק מסכנת המיתון, שוב. לא שבפעמים הקודמות, עם הזרמה של 2.3 טריליון דולר, זה עזר: המשק האמריקאי עדיין מדשדש בין מיתון לקיפאון. עכשיו גם האינפלציה שם מרימה ראש, והזרמת מיליארדים עלולה רק להחמיר את המצב. ברננקי לכוד: מצד אחד אורבים לו המשקיעים שרוצים סיוע, מנגד הרפובליקנים מטילים עליו את האחריות למצב המשק. וכשאתה נתון בצבת בין משקיעים לפוליטיקאים, שום דבר טוב לא יכול לצאת לך מזה.
גבי קסלר
קדאפי
והניצחון הבלתי נמנע
פרשן לענייני ערבים שהתראיין באחרונה לבי.בי.סי הגדיר את מועמר קדאפי "הפיקאסו של הפוליטיקה המזרח־תיכונית". הוא הסביר כי במקום תקופה כחולה, ורודה או קוביסטית, התהליך היצירתי של קדאפי התחלק לתקופה הפאן־ערבית, האסלאמית והפאן־אפריקאית - גיוון בלתי נמנע בכהונה של יותר מ־40 שנה. קץ השלטון האכזר, גם אם מוקיוני לפרקים, של קדאפי התרחש מול שעריו הירוקים של הארמון, למעשה המבצר, באב אל־עזיזיה, שאליו פרצו כוחות המורדים. "חופש הביטוי הוא זכותו של כל אדם, גם אם האדם הזה בוחר להתנהג באופן בלתי שפוי", כתב פעם קדאפי בספרו הירוק, מסמך שפירט את השקפת עולמו. ראש פסלו של הרודן שהתגלגל השבוע על שביל הגישה למבצר שימש עדות מוצקה לכך שבין אם זה ירוק או כחול - סופו של חופש הביטוי לנצח.
תמר טוניק
דוסטויבסקי
מספק שמחה קטנה
גם בצל האירועים הביטחוניים וקריסת מעמד הביניים מותר להתרגש מעניינים שנראים פעוטים. למשל, העובדה
שבימים הקרובים ייצא "האחים קרמזוב" של פיודור דוסטויבסקי, בתרגומה של נילי מירסקי. כבר שנים שמירסקי עובדת על תרגום הרומן האחרון של הגאון הרוסי, ואוהבי הספר מלאי ציפייה. לא ברור אם "האחים" ישחזר את ההצלחה של "אנה קרנינה", גם הוא בתרגום מירסקי, וייהפך לרב־מכר מפתיע, אבל זה גם לא ממש משנה. העיקר שזה סוף סוף קורה, והעיקר שאפשר לשמוח מזה. כי הנה משהו שהמחאה הזכירה לנו: מותר לדרוש את מה שמגיע לנו, וזה נכון גם כשמדובר בתרבות גבוהה.
מיכל פלד פליישר
