"מה שקורה עכשיו הוא בפירוש מהפכה, וזאת מהפכה פמיניסטית"

"המאבק הזה הוא על אג'נדה של נשים, גם אם הוא לא מוצג כך. ואם הוא יצליח בצורה הרדיקלית שבה מנסים לעשות את זה, אין לי ספק שהמרוויחות העיקריות יהיו נשים", אומרת ד"ר מירי רוזמרין, מרצה בתוכנית למגדר ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, כשהיא מסתכלת על מחאת האוהלים המתרחבת. כשאני שואל למה, היא מונה שלל השלכות של המחאה הזאת על השוויון בין המינים בישראל, כל השלכה מהפכנית יותר מהשנייה.

"הדבר הבולט הראשון הוא שבין מנהיגי המחאה בולטות נשים, וזה חדש. לא רק משום שאין הרבה נשים בפוליטיקה הגבוהה, אלא גם כי זה אומר משהו על סדר יום חדש, שהוא לא סדר יום ביטחוני. סדר היום הביטחוני שייך לגברים, מי שמוסמכים לדבר על ביטחון הם גנרלים לשעבר, ובכל עת חירום הם משתלטים על האג'נדה ודוחקים הצדה את הנשים שמובילות בתקשורת. ברמה הזאת, לראות את הנשים כחלק מהאג'נדה של המאבק זה מעודד, זה נותן דוגמה לכל ילדה שרואה חדשות ויכולה לראות גם את עצמה בשורה הראשונה של ההנהגה החברתית.

"הדבר המשמעותי הבא במחאה קשור לכך שכיום דאגה לאחרים היא עבודה נשית מובהקת. גם בבית וגם בהיבט המקצועי, מי שאמון על הדאגה בחברה שלנו לחולים, לילדים, לקשישים, לכל מי שזקוק לתמיכה כזו או אחרת, הן בעיקר הנשים. הן עיקר העוסקים בעבודת ה־caring, שעליה לא מקבלים שכר גבוה או הכרה - מורות, עובדות סוציאליות, מטפלות בקשישים. הן גם מטפלות רוב הזמן בילדים, בנטל העבודה בבית, בהורים המזדקנים במשפחה.

"לכן בקידום ערכים של שיתוף, סולידריות, אחריות ואכפתיות, בקריאה לשים סייג לתחרותיות, לדורסנות ולאינדיבידואליזם, שהם בעצם תוצר לוואי של הקפיטליזם, יש היבט מגדרי. הדברים האלה בדרך כלל נדחקים לשוליים של המעמד החברתי, כי הם מזוהים עם נשים. כשערכים כאלה מגיעים למרכז השיח הציבורי, אני קוראת לזה מהפכה".

חלק ממנהיגות המחאה - דפני ליף, סתיו שפיר ושיר נוסצקיצילום: יובל חן

מהפכה זה לא להחליף את השלטון?

"אני חושבת שאם זה יצליח זאת תהיה ממש מהפכה, ברמה הרעיונית. מדובר בלהחליף את הדנ"א של החברה, לא פחות מזה".

עד כדי כך? קצת רדיקלי לומר את זה.

"כן, לחלוטין כן. ואני אומרת את זה משום שפתאום לאנשים שפופים מותר לזקוף את הראש".

אז זו המהפכה שתביא סוף סוף את השוויון בין המינים?

"בעיניי, המהפכה הזאת היא מהפכה של אג'נדה חברתית מגדרית. היא מעבירה את כל השיח המגדרי למקום מרכזי, בתוך המשפחה ובמעגל הרחב של החברה. אם זה יצליח, לאנשים יהיה קל לצאת מהעבודות, מהמקצועות ומהמקומות שבהם הם נתקעו, לצאת מהמצב המשוגע שבו החברה אומרת לנו לעשות ילדים, אבל גם לעבוד מינימום עד שש בשביל להרוויח משהו שהוא לא משכורת רעב".

מי זוקפים ראש, ומי משלמות את המסים העקיפים

בשלושת השבועות האחרונים רוזמרין, מהמרצות המוערכות באוניברסיטת תל אביב, עוקבת מקרוב אחר מחאת האוהלים. היא גרה ברוטשילד, ולהבדיל מדיירים אחרים ברחוב, ההתרחשות ההומה שם ממש לא מפריעה לה. "אנחנו רגילים לזה שיש המון סוגים של בלגן ברחוב", היא אומרת, "רוטשילד הוא לא רחוב שקט. כל הדברים שאמרו על התנהגות יוצאת דופן של אנשי האוהלים - זה ממש לא כך. הם מאוד מנומסים".

באותו רחוב, עוד לפני האוהלים, היא עקבה מקרוב אחרי דחיקתם של הצעירים מתל אביב. היא גרה ברוטשילד כבר שנים, ומספרת שכאשר הגיעה הוא היה מוזנח למדי, מלא צעירים, סטודנטים ואמנים. היום הוא במובהק אזור עשיר. "אתה רואה מי זוקף את הראש", היא אומרת בתיעוב, "אלה אנשי הממון שהולכים גאים ברחובות. 

מתהדרים במכוניות יקרות ומנקרות עיניים מדגמים נדירים, ברחוב שנהפך לסמל העושר. ועכשיו מי שמרים כאן את הראש אלה אנשים אחרים, לא אנשים ממגדלי הפאר והדירות הנוצצות והריקות שלהם. אלה אנשים שעושים עבודת קודש - מורים, עובדים סוציאליים".

חלק מהמהפכה, מבחינת רוזמרין, היא לעזוב לרגע את הצורך להשחיל נשים לצמרת, "לשבור את תקרת הזכוכית", ובמקום זאת להתמקד בחיזוק תחומים "נשיים" במובהק. "ברגע שהעבודות האלה נעשות בשכר מינימום, זה אומר ששכר הנשים נמוך. המאבק מבטיח מאוד בעיניי משום שהוא מנסה לקדם את המקצועות האלה, שבדרך כלל מתייחסים אליהם בזלזול, ואין בהם כסף וסטטוס. יש פה מעגל קסמים. גבר שירצה להיות מורה לא יצטרך להתמודד רק עם הדימוי הנמוך של המורה, אלא גם במבט שיראה בו סוג של לוזר נשי רופס. המעגל הזה שומר על נחיתות של המקצועות האלה בשוק העבודה. אם העבודות האלה יקבלו כבוד גדול יותר, שזה אומר שכר הוגן, תנאים סוציאליים, תקנים, המצב ישתנה".

ויש עוד עניין: גם המאבק על הורדת מסים עקיפים, אלה שמורגשים בחנות ובארנק (מע"מ וכדומה), במקום התמקדות במסים הישירים - הוא מאבק פמיניסטי. "כשאומרים שרוצים להוריד את מס ההכנסה זה לא נוגע לנשים, כי רבות לא מגיעות למדרגות המס הנמוכות. לעומת זאת, אם מדברים על מסים עקיפים זה כן רלבנטי".

ד"ר מירי רוזמריןצילום: אוראל כהן

קפיטליזם הוא שוביניסטי, מדיניות רווחה היא הכרח

ועדיין, גם אם כל זה ישתנה, מי שרוצה לשרוד צריך להביא כמה שיותר כסף לתא המשפחתי. גברים עובדים קשה, נשים מקריבות הרבה בשביל הקריירה, ובעצם בשביל לפרנס.

"שוק העבודה נגיש יותר לאנשים שכאילו אין להם משפחה, אף שאין בארץ כמעט אנשים שאין להם ילדים. יש תחומים גדולים מאוד בסקטור הפרטי שמתייחסים לילדים כאילו הם גחמה אזוטרית. לגברים כרגע יש חסמים לקחת חלק פעיל בחיי המשפחה שלהם, וגם מבחינת הגבר - ואנחנו באים עם מטענים שונים, נשים וגברים - הוא אומר בראש ובראשונה: נולד לי ילד, אני צריך לפרנס. וכשהוא מתפרנס, הוא חוזר הביתה בשמונה ולא יכול לראות את הילד שלו. מבחינת החברה, הוא ממלא את תפקידו. אבל אשה שהיתה עושה עבודה דומה תמיד היתה מרגישה רע, כי בראש ובראשונה היא צריכה להיות שם בשביל הילד. זה חסם גדול. תלמידה שלי שעובדת בחברת הייטק סיפרה לי שהבוס שלה עושה המון מילואים, כמה חודשים בשנה. החברה לא רק מאפשרת לו לעשות את זה, אלא גם מתהדרת בזה וקיבלה על כך אות הוקרה. מצד שני, כאשר אותו בוס מראיין מועמדים לעבודה, ברגע שמגיעה מולו אשה עם ילדים, הסיכויים שלה קטנים, כי יש סיכוי שהיא תפסיד ימי עבודה. זאת הדרך שבה העבודה בונה וממסדת סדר עדיפויות ערכי.

"אין שום סיבה שמקומות עבודה יגדירו בחוזה, או סתם בנורמה לא כתובה, שאם את יוצאת בחמש מהעבודה, כלומר תגיעי הביתה בשש, את עדיין יוצאת נורא מוקדם, ובגלל זה את לא עובדת רצויה ולא תתקדמי. במקביל החברה מאדירה את אותן נשים שנתפסות כנשות קריירה ולוקחות מטפלות שיגדלו את הילדים שלהן. אני לא חושבת שהדבר שאנחנו רוצים כחברה הוא שיאפשרו לנו כל יום לאפסן את הילדים איפשהו עד שמונה בערב, כדי שנוכל לעבוד ולקדם את עצמנו. מי שעושה ילדים, מן הראוי שהוא יהיה שם קצת בשבילם. צריכים לאפשר לאנשים הורות סבירה".

איך אפשר לשנות את סדר העדיפויות הערכי הזה?

"ברגע שהחברה תאמר שילדים הם אינטרס חברתי, לא רק בהקשר הדמוגרפי ושזה לא יבוא לידי ביטוי רק במימון של טיפולי פוריות, המצב ישתנה. בעצם הפתרון פשוט: מצד אחד צריך לחזק את המסגרות לילדים, לא תמורת סכומי עתק שהם לפעמים יותר ממשכורת ממוצעת של אשה, ולכן מוציאים נשים רבות ממעגל העבודה. מצד אחר צריך לחשוב ולהבין מה לדרוש מהעובדים. בשדרה מדברים באופן רדיקלי על ריסון שעות העבודה במשק. נשים רוצות להמשיך לעבוד, להמשיך את מסלול הקידום שלהן, אבל הן גם רוצות להיות נוכחות בגידול הילדים, וגם גברים רוצים זאת. צריך לטפל בשאלות המהותיות של שעות עבודה, של מהו יום עבודה, באמצעות חקיקה או ביצירת נורמות".

בעצם מה שמשתמע מכל זה הוא שהשוק החופשי, במהותו, לא יכול לאפשר שוויון בין המינים.

"לחלוטין כן. השוק החופשי מטפל רק בעניין הכלכלי, לא בערכים. לא באיך שאנחנו מבינים את האדם, את מכלול היחסים שלו עם אנשים אחרים. המודלים הקפיטליסטיים והליברליים, שתומכים זה בזה, תופסים את החברה כאוסף של פרטים שצריך להגביל כמה שפחות, ותופסים את האדם כמי שיש לו בבית תחום פרטי, שהוא לא חלק מהקיום החברתי שלו. הילדים שלך, הצרכים הפיזיים שלך, הם בתחום הפרט. זה מודל שפותח במאה ה־17, עבור גברים שיוצאים מהבית לעבוד, מביעים את דעתם הפוליטית וחוזרים הביתה לרכוש שלהם. הרכוש שלהם הוא גם האשה.

"אם רוצים לשנות את הדימוי של האדם, אומרים שיש לו גם אחריות כלכלית חברתית. הוא שותף בקהילה, יש לו אחריות כלפי הילדים שלו, יש לו עבודה גם בבית. לכן המהפכה הזאת היא שינוי בתפיסת האדם ומה שמרכיב אותו. צריך ערכים חדשים, כמו לדאוג לזולת - ולא לזולת מופשט אלא לזולת קונקרטי, למשל ההורים שלך. היום כל אדם שמנסה לעזור להורים שלו מסכן גם את מקום העבודה שלו, כי מה לעשות שאנשים זקנים נופלים באמבטיה לא לפי הזמנה, ואתה צריך לקחת אותם לרופא, אבל אתה לא יכול לעשות את זה לפני שמונה בערב? ברגע שאתה מתחיל לעשות את זה אתה לא עובד טוב, לדאוג להורים זה לא מתאים לצורת העבודה שהקפיטליזם כופה היום, שכולנו חייבים לאמץ בשביל להתפרנס. וזה שוב מחזיר אותי לנשים, כי לצערי, הן אלה שעושות את זה. לכן מול קפיטליזם, מדיניות רווחה היא שינוי ערכי שמבין שלאדם יש הורים ויש ילדים. זה אינטרס חברתי־לאומי".