שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שאול אמסטרדמסקי

עוד שלב בהתפכחות

גם במחאת הקוטג' וגם במחאת האוהלים זה אותו הסיפור: מעמד הביניים שמכלה את עצמו בעמל כפיים, אך לא רואה בו ברכה

שאול אמסטרדמסקי 07:5118.07.11

1. בכיינים, מפונקים, תקועים באחוריים של עצמם, תל אביביים שחיים בבועה. אפשר לקרוא לחבר'ה שהתנחלו בשדרות רוטשילד בתל אביב בהרבה שמות, ובכל זאת, חיפוש נקודות החולשה במחאת האוהלים יחטא למטרה הכוללת. החבר'ה האלה, יהיו אשר יהיו, עשו משהו: הם יצאו לרחוב. יותר מזה, הם יצאו לרחוב ונשארו ברחוב. משהו הפריע להם עד כדי כך שהם העדיפו להקריב את שגרת היומיום שלהם ויצאו החוצה, לנסות להתניע את הציבור הישראלי ואת מנהיגיו. בין שיצליחו ובין שלא, אם מחאתם תאריך ימים ואם לאו, יש לתת להם את מלוא ההערכה על כך.

 

מאהל המחאה בת"א מאהל המחאה בת"א צילום: אוראל כהן

 

כבר עתה, עוד לפני שברורות תוצאותיה, ברור מאליו שמחאת האוהלים היא עוד נקודה בסולם האבולוציוני של התעוררות מעמד הביניים שמחאת הקוטג' היוותה עד לאחרונה את נקודת הציון המשמעותית שבו. אף שבמבט ראשון השחקנים נראים שונים, הרי שגם במחאת הקוטג' וגם במחאת האוהלים זה אותו הסיפור: סיפורו של מעמד הביניים שמכלה את עצמו בעמל כפיים, אך לא רואה בו ברכה. לא משום שאין ברכה בעמלו, אלא משום ששורה ארוכה של גורמים מקפידה לקצוץ אותו עד דק - כחבורה של צבועים המתנפלים על גופה - עד שלא נותר לו במה להתנחם.

 

2. נתוני הלמ"ס לא משאירים מקום לספק: אחרי דשדוש של כמה שנים, הזינוק המשמעותי במחירי השכירות חל בשלוש השנים האחרונות, מאז המשבר הכלכלי העולמי. בתקופה זו, מיוני 2008 ועד היום, זינקו מחירי השכירות (בממוצע כלל־ארצי שמטבע הדברים לא משקף את התמונה לפרטי פרטיה) ב־31.5%. כלומר, מי ששילם 3,500 שקל לחודש באמצע 2008, משלם היום 4,600 שקל. עבור רבות ממשפחות מעמד הביניים, אלה מספרים דמיוניים ממש. לשם השוואה, המדד הכללי עלה בתקופה זו ב־10.6% בלבד. במילים אחרות, מחיר השכירות התייקר פי שלושה לעומת ההתייקרות הכללית במשק.

 

וזה, כמובן, עוד לא הכל: השכר הממוצע בשלוש השנים האחרונות (מאפריל 2008 עד אפריל 2011) עלה ב־8.8% בלבד. זהו פער של כמעט פי ארבעה. כשהפער בין עליית השכר לעליות המחירים הוא כל כך גדול, אין פלא שגב הגמל נשבר.

 

למרות העלייה המשמעותית במחירי השכירות, הרי שאת מרכז הפוקוס התקשורתי והציבורי תפסה עד כה עליית מחירי הדירות, שזינקו עוד יותר ממחירי השכירות. אלא שאלה שני צדדים של אותו הסיפור. כשמחירי הדירות עלו ועלו ועברו כל פרופורציה אנושית סבירה, נותרו בידי משפחות מעמד הביניים שתי אפשרויות בלבד: להמשיך לשכור דירה או לגור אצל ההורים. ברגע שגם מחירי השכירות עברו את סף ההיגיון והגיעו אל מחוזות הגרגרנות, לא נותרה למעשה בידי מעמד הביניים שום אפשרות ריאלית.

 

3. הגרגרנות היא השורה התחתונה כאן. גם היא, כמו שבירת מעמד הביניים, משמשת כקו משותף למחאת הקוטג' ולמחאת האוהלים. התרבות הכלכלית הישראלית הפכה בשנים האחרונות, ואולי במשך תקופה ארוכה יותר, לתרבות מקסום רווחים מוחלטת. זהו גלגול לא נעים של תודעת ה"אסור לי לצאת פראייר", שפוגעת עמוקות במרקם החברתי הישראלי. כששר הביטחון וראש הממשלה לשעבר (וראש תנועת הפועלים לשעבר) מעמיד את דירתו במגדלי אקירוב למכירה ודורש עליה לא פחות מ־40 מיליון שקל, איך אפשר להלין על מישהו שמנסה לסחוט כל רווח אפשרי מדירת סבתו המנוחה?

 

מעמד הביניים החליט להציב בפני הגרגרנות הזו מראה ציבורית לא נעימה. אלא שהפעם, במחירי השכירות, אלה גם הפנים שלנו. אנחנו המשכירים ואנחנו השוכרים. אין כאן בעלי הון לזרוק עליהם את האשמה. גם אם ידן של כל ממשלות ישראל לדורותיהן במעל, הרי שאנחנו לא יכולים להתחמק מהאחריות שלנו. הפנמנו את תרבות מקסום הרווחים עד לנקודה שהיא לא מאפשרת לנו לנהל מרקם חברתי הגיוני. אם כל משכירי הדירות היו מורידים בבת אחת את מחירי השכירות ב־30%, איש לא היה יוצא ניזוק ביחס לרעהו, והמחירים היו נמוכים יותר. אלא שאיש לא רוצה לצאת כאן פראייר; גם אלה שמשכירים את דירתם במחירי שיא, ובוכים על כך שילדיהם לא מצליחים למצוא דירה במחיר נורמלי.

 

קבלו ניוזלטר יומי המסכם את חדשות היום ישירות למייל שלכם. לחצו להרשמה

בטל שלח
    לכל התגובות
    x