אין דמוקרטיה, יש כלבי שמירה
תחקירים על כנופיות פשע, חשיפת שחיתות של אצולת הממון וגילויים על חטיפת ילדים לאימוץ. הדמוקרטיה מתמהמהת להגיע לסין והצנזורה דרקונית, אבל לא מעט עיתונאים סינים ממלאים את תפקידם באומץ ובסטנדרטים בינלאומיים. רחל בית-אריה ממשיכה במסעה בסין והשבוע היא פוגשת כמה מהעיתונאים שמחוללים בה שינוי אמיתי - כל עוד אינם נוגעים בשלטון המרכזי
המשרד של וואנג קה־צ'ין קטן וצפוף, מרוהט בריהוט בלוי ומלא תיקיות מהרצפה ועד לתקרה, לא מה שהייתם מצפים ממי שמכונה "העיתונאי הכי יקר בסין". אלא שהתואר לא מתאר את המשכורת או את תנאי ההעסקה של הכתב הבכיר של ה"צ'יינה אקונומיקס טיימס", אלא את הפרס שהושם על ראשו לפני כמה שנים: 600 אלף דולר היו מוכנים ראשי ארגון פשע מקומי לשלם למי שיחסל את וואנג, שחיסל את עסקיהם המפוקפקים במחי סדרת כתבות תחקיר אחת. "בסין אין חופש עיתונות כמובן, אבל זה לא אומר שאין עיתונות", מסביר וואנג בראיון ל"מוסף כלכליסט", "אנחנו כל הזמן מחפשים איפה לחשוף ולדחוף את הגבולות של עיתונות התחקירים".
זה אולי נשמע מפתיע, אבל מתברר שעל אף הצנזורה הדרקונית בסין, שמונעת מכלי התקשורת מלדווח אמת לציבור על מעשי המנהיגים, והשלטונות השולחים עיתונאים לכלא על ניסיונות לחשוף שחיתויות, ישנה במדינה חבורה לא קטנה של עיתונאים אמיצים עם סטנדרטים מקצועיים ברמה עולמית. תחת התנאים הלא פשוטים בארצם הם מבצעים תחקירי עומק, מפרסמים מאמרי מערכת משפיעים ומותחים את הגבולות לקראת יותר חופש ביטוי, תוך סיכון אישי ומקצועי גדול.
כך, למשל, רק לפני חודשיים, ערב יום השנה השלישי לרעידת האדמה במחוז סצ'ואן, פרסם העיתון הליברלי המוביל בסין "נאנפאנג" מאמר מערכת פואטי שביקש להעלות למודעות את זכרם של הקורבנות, ובאופן עקיף מעט אך נוקב התחשבן עם מי שמכסים ומדחיקים את הכשלים שגרמו להתמוטטות של חלק מבתי הספר במחוז. המאמר נמחק מגרסת הרשת של העיתון, אבל אחר כך הוחזר אליה.
שבוע אחר כך פרסם המגזין הכלכלי העצמאי יחסית "צאישין" תחקיר מקיף על תופעה מחרידה באזור כפרי במרכז סין. העיתון חשף כי פקידי ממשל מקומיים במחוז חונאן "החרימו" ילדים מהוריהם ואחר כך מכרו אותם לאימוץ. התחקיר הצליח לעלות על עקבותיהם של כמה מהילדים האלה, שחלקם נמסרו לאימוץ למשפחות בארצות הברית, שם נהפך בעשורים האחרונים אימוץ של בנות סיניות לפתרון מועדף על משפחות רבות, מתוך הנחה שמדובר בילדות שננטשו על ידי הוריהן והאימוץ מציל אותן. התחקיר של העיתון המשפיע - בעריכתה של חו שולי, "הגברת הראשונה" של התקשורת הסינית - הציב סימן שאלה גדול מעל ההנחה הבסיסית הזאת, ולכן עורר הדים גם מחוץ לגבולות סין. בתוך סין הוא הניע לפעולה דרגים גבוהים יותר בממשל, שהפסיקו לעצום עין אל מול המתרחש בחונאן ופתחו בחקירה. שאנגגואן שיאומינג, העיתונאי שחשף את הפרשה, צירף לכתבה סיפור רקע על ארבע שנים של ניסיונות מצדו לפרסם את הסיפור שנדחה על ידי כמה כלי תקשורת.
במקרה אחר התייחסו בחודש שעבר שני עיתונים לדו"ח חסוי של הבנק המרכזי, שלפיו פקידים בכירים הבריחו מיליארדי דולרים לחו"ל. ב"נאנפאנג" פורסם תחקיר שעסק בחוות אורגניות שמגדלות מזון בטוח במיוחד עבור אנשי הממשל, בעוד כלל הציבור הופך ליותר ויותר מודאג מהבטיחות המפוקפקת של מוצרי המזון שנמכרים לו, ואפילו ה"צ'יינה דיילי", שמתהדר רשמית בתואר שופר של השלטון, פרסם כמה מאמרים ביקורתיים על תוכניות פינוי־בינוי באזורים שונים.
כל זה מגיע בתקופה רגישה במיוחד עבור הממשל. מאז שהחלו הזעזועים במזרח התיכון, מודאגים מנהיגי סין מתנועה דומה אצלם. כמה קריאות ל"מהפכת יסמין" בסין בפברואר לא הוציאו את ההמונים לרחובות, אבל כן הוציאו את המשטרה למצוד נרחב אחר דיסידנטים, ולגל מעצרים שלא נראה כמוהו זה שנים. הצנזורה על הרשת הוחמרה עוד יותר ועיתונאים נמצאים תחת זכוכית מגדלת. אבל בתוך כל זה, התקשורת הסינית - המסורתית והחדשה כאחת - חוצבת לעצמה טווח השפעה הולך וגדל. הדמוקרטיה עדיין מתמהמהת מלהגיע לסין, אבל כלב השמירה שלה כבר כאן: קשור בשלשלת עבה אמנם, אבל נובח חזק ונושך עמוק.
שני צעדים קדימה, אחד לאחור
וואנג הוא העיתונאי החוקר הקלאסי, כלב ציד שאינו מרפה מסיפור. הוא התחיל, כמו עיתונאים סינים רבים בדור הקודם, בכתיבת ידיעות פרופגנדה בעיתון המפלגה המקומי במחוז גאנסו, שם גדל ("תמורת כל כתבה קיבלתי סכום שהספיק לשש קערות אטריות", סיפר פעם). לחברי מפלגה צעירים בסין זהו לעתים אפיק תעסוקה שמוביל לקידום למשרה בכירה יותר במנגנון, אבל וואנג בחר אחרת: "איכרים החלו לפנות אליי עם סיפורים וחשתי אחריות, רציתי להביא אותם לידיעת הציבור", הוא מספר. ב־2002 חשף תרמית בניירות ערך במחוז, שבמסגרתה אנשי כנופיית פשע מכרו למשקיעים קטנים מניות של חברות שאינן קיימות. החשיפה הגיעה עד בייג'ינג והביאה להוצאת הפרס המפורסם על ראשו - וגם משכה את תשומת לבו של ג'ו רונגג'י, ראש ממשלת סין באותה תקופה, שנחשב לרפורמיסט והורה להביא את וואנג לבייג'ינג כדי להגן עליו ולאפשר לו להמשיך לחשוף שחיתויות. מאז חשף וואנג שורה של פרשות, בהן סיפור על תרומות דם שלא נבדקו וגרמו למאות להידבק באיידס, ומאוחר יותר, בשנה שעברה, פרשה שהסעירה את סין שבה גילה וואנג כי חיסונים לילדים הושארו בכוונה מחוץ לקירור בבתי חולים ציבוריים כדי לחסוך בעלויות חשמל ונעשה בהם שימוש אחרי תאריך התפוגה, מה שהוביל למותם של חלק מהפעוטות שחוסנו. בעקבות התחקיר הזה, שנערך במחוז שאנשי, הוזהר וואנג שלא לחזור לתחומי המחוז מחשש לחייו, אבל הפיקוח על תנאי אחסון תרופות במדינה כולה הוחמר מאוד.
אבל וואנג לא עוצר שם. נוסף על המשרה בעיתון שרשמית שייך למפלגה הקומוניסטית עצמה, הוא מגייס לעזרתו גם את המדיה החדשה, דרך ארבעה בלוגים שהוא מתחזק והחשבון הפעיל שלו בוויבו (הטוויטר של סין), שמגיעים למיליוני קוראים נוספים ומעלים לדיון ציבורי גם נושאים שהעיתונות המסורתית חוששת לטפל בהם.
"המדיה החדשה והישנה לא סותרות זו את זו - הן משלימות", הוא מסביר, ומביא כדוגמה עוד מקרה מסוף השנה שעברה, הפעם מהעיר באודינג. נהג שיכור טס שם בכביש בתוך קמפוס האוניברסיטה המקומית בסוף אוקטובר ודרס שתי סטודנטיות, שאחת מהן מתה אחר כך מהפציעה. הוא ניסה לברוח, וכאשר עוברי אורח ואנשי האבטחה המקומיים ניסו לעצור אותו הודיע להם, באמירה שנהפכה מאז למטבע לשון בסין כולה, שאין להם זכות לגעת בו כי "אבא שלי הוא לי גאנג" - ראש המשטרה המקומית.
"באותו ערב קיבלתי כמה עשרות הודעות מאנשים שנכחו במקום ויצאתי מיד לחקור את המקרה", נזכר וואנג. "כשהגעתי לשם כל העיר, וכל הרשת הסינית, היו מלאות שמועות פרועות. היתרון של המדיה החברתית הוא בהצפת הדברים באופן מיידי, אבל אז צריך שיבואו העיתונאים המקצועיים כדי לחקור, להפריד בין שמועות לעובדות מוצקות ולנסות להביא תמונה כמה שיותר שלמה". וואנג הביא את סיפור המעשה בשלמותו בבלוג שלו, וגם לאחר שעיתונו לא הסכים לפרסם כתבות מעקב על הנושא, המשיך לשלוח את התחקירנים שלו לבאודינג. אלה גילו שלי גאנג ניסה להניא את משפחת הנערה ההרוגה מלהתלונן, בשילוב של הבטחות לפיצויים ואיומים. החשיפות הועלו בבלוג של וואנג ועוררו מחדש את דעת הקהל, שדרשה עונש חמור לצעיר. בינואר שלח אותו בית המשפט, שרבים חששו שיטייח את העבירה ויסתפק בפיצויים זעירים, לשש שנות מאסר בפועל.
"הנוכחות שלי במדיה החברתית הפכה לדרך עיקרית לקבל מידע גולמי", אומר וואנג, "וזה גם הערוץ שלי לפרסם דברים שאני לא מצליח לפרסם בעיתון, אם כי עליי להיות קצת זהיר גם בבלוג", הוא מסייג. "היחס של העורכים בעיתון נע בין עידוד לביקורת. הם רוצים שאמשיך לחקור אבל לפעמים יש עליהם לחץ מלמעלה, אז הם מכנסים ישיבה ומבקרים אותי כדי שנוכל להמשיך לעבוד", הוא מסביר. העורך הראשי של "צ'יינה אקונומיק טיימס", לדוגמה, הודח בעקבות חשיפת פרשת החיסונים והועבר לתפקיד זוטר יותר בעיתון שולי. כך מתנהלת התקשורת הסינית: שני צעדים קדימה ואחד לאחור. "יש נושאים שאנחנו לא יכולים לגעת בהם בשום אופן", אומר וואנג. "אי אפשר לחקור בסין שמועות על שחיתות בצמרת, אצל הנשיא למשל או אפילו אצל מושלי מחוזות. אי אפשר לגעת בכל נושא גורלם של מתאמני הפאלון גונג. אנחנו לא חופשיים, אבל איפה שאפשר, אנחנו מאירים עם פנס. איפה שיש חושך, הפטריות צומחות פרא".
למרות האיומים שהוא עצמו ספג, וואנג קה־צ'ינג מעיר שסין לא מאוד מסוכנת לעיתונאים לעומת רוסיה למשל, או מקסיקו. "הסיכון הוא יותר לסיפורים שנגנזים, ופחות לשלמות הגוף של העיתונאי עצמו".
מאלפי הנחשים של הדרקון
ההצלחה היחסית של וואנג ואחרים, מסביר דיוויד בנדורסקי, ראש התוכנית למחקר המדיה בסין באוניברסיטת הונג קונג, נובעת מיכולת לנצל כל פרצה בחומה הסינית ולעתים לרתום את חולשות השלטון לקידום המקצוע. "השלטון מנסה לקדם מה שהוא מכנה 'פיקוח באמצעות דעת הקהל'", הוא מסביר. "מבחינתם, משמעות המושג היא שימוש בתקשורת כאחד מכמה כלים למלחמה בשחיתות או ככלי פיקוח של הממשל המרכזי על מה שמתרחש ברמה המקומית. הדרקון זקוק למאלפי הנחשים שלו, והתקשורת ממלאת תפקיד כזה. אבל עיתונאים מקצועיים רואים עצמם יותר ויותר כעובדים בשליחות הציבור, ולא למען האינטרס המפלגתי, והם מושכים את הקונספט של 'פיקוח באמצעות דעת הקהל' לכיוון שקרוב יותר למה שבמערב מוכר כחופש עיתונות".
לדברי בנדורסקי, יש היום בסין בלבול גדול בעקבות האביב הערבי וחילופי השלטון הקרבים. "תנאי העבודה של עיתונאים החמירו בגלל הבלבול הזה ונוצרו עוד יותר מגבלות, אבל מצד שני הבלבול גם מהווה הזדמנות לאלה שמבקשים לדחוף ליותר חופש עיתונות. מאז שנות התשעים, בכל פעם שהתקשורת בסין חוותה פריצת דרך זה היה בזכות תנאים חיצוניים לה שיצרו איזשהו בלבול כזה והזדמנות מסוימת".
"אין בסין חופש עיתונות, אבל המסורת של עיתונות חוקרת היא ארוכת שנים, ובאופן אירוני, מי שדחפו אותה בתחילת המאה ה־20 היו דווקא הקומוניסטים, בימים שהם היו תנועת מחתרת", אומר גם העיתונאי וחוקר המדיה ג'או ג'ינג שידוע יותר בכינוי הרשת שלו, מייקל אנטי. אנטי הוא כותב הטור הבינלאומי ב"נאנפאנג", אולי מקביל לפאריד זכאריה או תומס פרידמן בארצות הברית, הוא אחד הבלוגרים הראשונים בסין, וגם מלמד עיתונות בשתי אוניברסיטאות מקומיות. הוא מפתיע בהערכה הגבוהה שלו את העיתונות בסין. "אם משווים ליפן למשל, אני חושב שהעיתונות כאן מקצועית יותר, דוחפים יותר לעשות תחקירים וחשיפות, ביפן יש חופש עיתונות ודמוקרטיה אבל התקשורת עצמה מאוד שמרנית, מאוד זהירה בביקורת שלה, ולא מעודדת ביקורת על הממסד. לעיתונות הסינית יש את המכשול של השלטון הלא־דמוקרטי, אבל בתוך הגבולות הצרים שמוקצבים לה היא כל הזמן מנסה להתקדם. זאת לא הרמה של העיתונות בארצות הברית כמובן, אבל אני חושב שבתוך אסיה, סין היא אחת המדינות עם התקשורת הכי מקצועית".
עיתונות תחקירים, מוסיף אנטי, היא דרך עבור עיתונאים צעירים להתקדם ולכן יש לא מעטים שמוכנים לקחת את הסיכון הכרוך בעבודה. "אם אתה מצליח בזה ומביא תחקירים טובים, אתה רוכש מעמד בארגון שלך וגם בציבור הרחב", אנטי מתאר. "התחקירנים הטובים בסין, כמו וואנג קה־צ'ינג, מוכרים היטב. זאת דרך להגיע ליותר ביטחון כלכלי, והפרסום גם מספק הגנה חלקית מרדיפה, אז יותר ויותר רואים עיתונאים צעירים שזאת השאיפה המקצועית שלהם".
המתחרים משתפים פעולה
אחד הסודות של המקצוע הוא שהעיתונאים בסין מרבים לשתף פעולה זה עם זה. "יש תחרות על רייטינג ותפוצה כמובן, אבל יש המון שיתופי פעולה בין גופי תקשורת שונים, והמון למידה הדדית", טוען אנטי. אחד המקרים הבולטים ביותר של שיתוף פעולה כזה התרחש בשנה שעברה, כאשר עורך בכיר ב"אקונומיק אובזרוור" הסיני הצליח לגייס 13 עיתונים שונים שפרסמו בשעריהם מאמר מערכת משותף (בהשראת יוזמה דומה של ה"גארדיאן" הבריטי) שקרא לממשלה לבטל את שיטת רישום המגורים הנהוגה בסין - שיטה היוצרת אפליה חריפה של אוכלוסייה כפרית לעומת עירונית. העורך, ג'אנג חונג, פוטר מיד בהוראת מחלקת הפרופגנדה (למעשה הוא נשאר לעבוד בעיתון בפרופיל נמוך וחזר לתפקידו הקודם אחרי כמה חודשים, פרקטיקה שמתרחשת לעתים קרובות). "בסופו של דבר, עם כל ההתקדמות, חופש עיתונות אמיתי יבוא רק כשיגיעו שינויים פוליטיים של ממש", אנטי מבהיר, "זה לא יכול לבוא מתוך התקשורת".
מי שאמונה על שיתופי פעולה וקידום אג'נדה תקשורתית לוחמנית היא וואנג יונגצ'ן (אין קשר משפחתי) - עיתונאית הרדיו והטלוויזיה הוותיקה שמנהיגה כבר שנים מאבק ציבורי נחוש להצלת הנהרות המידלדלים של סין, ומכונה משום כך "הדודה הירוקה". וואנג מובילה כמה פעמים בשנה משלחות של עיתונאים לאגני נהרות, בעיקר במערב המדינה, שפיתוח מואץ ובניית סכרים מסיבית מאיימים עליהם. היא עושה את זה בתקציב מזערי ולעתים תוך עימותים עם רשויות מקומיות, שהדבר האחרון שהן רוצות הוא חבורה של כלבי שמירה שירחרחו בענייניהם. "אף שמדובר בשלטון ריכוזי, לתקשורת יש השפעה. חד־משמעית. את המאבק על הסכרים בעמק נוג'יאנג הובילה התקשורת, והממשלה שינתה מדיניות כתוצאה מהסיקור שלנו", היא אומרת בהתייחסה לפרויקט מתוכנן במחוז יוננאן, סמוך לגבול עם בורמה. באזור הנידח והעשיר בטבע תוכננו לקום 12 סכרים הידרואלקטריים גדולים שדרשו פינוי של עשרות אלפי תושבים והרס גדול של הסביבה הטבעית. ב־2004 הורה ראש הממשלה וון ג'יה־באו על עצירת הפרויקט אחרי מחאה ציבורית רחבה שוואנג היתה אחת המובילות שלה, אבל האינטרסים הכלכליים לא נעלמו והשנה הפרויקט עלה שוב על השולחן.
שכר עלוב ומשרדי יח"צ חזקים
אבל לצד הסיפוק המקצועי, חיי העיתונאים המקומיים - בעיקר אלה שנמצאים בתחתית ההיררכיה של המקצוע - מורכבים מהרבה תסכול ולחצים כלכליים. "עיתונאי מתחיל משתכר בסין פחות מפועל בסדנאות יזע", אומרת עיתונאית לשעבר ב"צ'יינה דיילי" בשנגחאי שפרשה מהמקצוע. "כמעט כולם משלימים הכנסה דרך משרדי יחסי הציבור שמשלמים תמורת סיקור". התופעה ידועה כ"חונג באו", מעטפה אדומה (שבתוכה ניתן הכסף), וגורמת לחוסר אמון גדול של הציבור בסין בעיתונות, ולא רק בגלל הצנזורה. "חונג באו זה משהו שרואים כל הזמן", מספר גם עיתונאי בגרסת האונליין של מגזין נחשב בבייג'ינג. "הסכומים הם לפעמים 1000 יואן לאדם במסיבת עיתונאים - יותר מהמשכורת החודשית של הרבה עיתונאים מתחילים. אני מנסה לסרב לקבל כסף, ולפעמים ממש דוחפים לי את זה לידיים. היום אני מאוד פסימי לגבי התחום, כי אפילו כשאין צנזורה ישירה, אני מרגיש שאני מצנזר את עצמי כדי להימנע מסנקציות או פיטורים". והעיתונאית משנגחאי מוסיפה: "רציתי להיות עיתונאית כדי להאיר חיים של אנשים שלא שמים לב אליהם, וחלמתי לעבוד ב"נאנפאנג" ולשנות את סין, אבל מצאתי את עצמי לוקחת שוחד. זה לא התאים לי". שניהם ביקשו ששמותיהם לא יוזכרו.
ועיתונאי המגזין הנחשב מעלה בעיה נוספת שאינה ייחודית לסין: "המנהלים והעורכים הבכירים נמצאים בלחץ לקצץ בהוצאות ולהראות רווח. הם מהססים להשקיע בתחקירים יקרים, ולכן זה משהו שקשה לנו להוציא לפועל". לעומתו, מייקל אנטי דווקא סבור שהמסחור של התקשורת - כלי תקשורת רבים בסין עברו בעשור האחרון ממעמד של יחידה ממשלתית לגוף נושא רווחים - הוא מגמה חיובית. "אני מכיר את הטענות בעולם המערבי נגד השטחה וסנסציוניות שנובעות ממסחור יתר, אבל כאן המצב שונה. כאן הבעיה היא השליטה הממשלתית, והחדירה של עקרונות השוק מצמצמת אותה. אנשים התרגלו לקבל ברשת האינטרנט מידע שהוא מעבר לקו הממשלתי, והם רוצים את זה גם מהתקשורת שלהם, וכדי להרוויח, התקשורת תצטרך לספק את הרצון הזה של הציבור. לכן אני רואה בכוחות השוק במקרה הזה רק יתרון".
