מסע לצ'ונגצ'ינג - העיר המסעירה בעולם

כשאת מכינה כתבה, את לא יודעת מההתחלה מה ייצא בסוף, את פשוט כותבת, נכון? ככה זה גם עם העסק שלי, עם עסק בכלל וגם עם עיר שלמה: הדרך הכי טובה לבנות היא לבנות בלי תוכנית בכלל. בסוף יוצא משהו", אומר ליו צ'ונגחואה, בעל מפעל מזון בעיר צ'ונגצ'ינג. קשה לתאר את צ'ונגצ'ינג, אבל ליו מציע נקודת מבט לא רעה. זו עיר שקצת יצאה משליטה.

צ'ונגצ'ינג, במרכז סין, היא העיר הצומחת ביותר בעולם. בכל שנה גדל מספר תושביה בכמעט 400 אלף בני אדם, כמספרם של תושבי תל אביב. בשנה האחרונה היא עלתה לכותרות, בסין ובעולם, בכמה הזדמנויות ומכמה סיבות שונות: כעיר שחווה בום חסר תקדים, כמוקד שחיתות, וכמרכז עצמאי שמנסה פתאום, בלי סיבה ברורה, לחזור לאידאולוגיה מאואיסטית קיצונית. היא גם העיר עם מספר התחלות הבנייה הגבוה בסין ובעולם, אחת המתקדמות בשיפור איכות הסביבה, וגם העיר ששוכנת למרגלות סכר שלושת הערוצים העצום, שפגע קשות בנהר היאנגצה ובמשק המים הסיני כולו. היא עיר מלאה ביזמים פרטיים, שמתמודדים עם מגזר ממשלתי חזק מאוד המנוהל ביד קשה. היא עיר עמוסת שוטרים, שכיף מאוד לחיות בה. בקיצור, היא עיר מלאת סתירות. ועם כל החבילה הזו, היא פשוט דוהרת קדימה, בלי לדעת לאן.

ליו צ'ונגחואה (בתמונה) בונה טירות בחצר המפעל שלו וחולם על פארק שעשועים: "וולט דיסני הוא ההשראה שלי. אמריקה חזקה כל כך גם בגלל הסרטים שלו. גם בסין צריך לבנות חלומות, ולא רק בניינים" צילום: רחל בית אריה

ויש עוד עניין אחד, לא קטן בכלל: צ'ונגצ'ינג היא העיר הגדולה בעולם, במדדים של אוכלוסייה ושל שטח. יש בה 32 מיליון בני אדם, שחיים באזור בגודל של ירדן. והם זזים כל הזמן. רוב התושבים הם כפריים, עניים מאוד. מאות אלפים מהם מהגרים בשנים האחרונות מהשוליים החקלאיים אל המגדלים החדשים שצצים במרכז העיר, ומייצרים תנועת הגירה פנימית אדירה. הממשל הסיני מנסה להתמודד עם המסה הרוחשת הזו, ובשנות התשעים היתה צ'ונגצ'ינג לאחת מארבע הערים היחידות שכפופות ישירות אליו ולא להנהלת מחוז (לצד בייג'ינג, שנגחאי ועיר הנמל טיאנג'ין). צ'ונגצ'ינג השתמשה בתרגיל האדמינסטרטיבי הזה כנקודת זינוק למרכז המפה הסינית, לא רק גיאוגרפית אלא גם כלכלית־פוליטית, ומשם היא סוחפת אזורים חלשים במערב אל עבר הקידמה.

חולמי החלומות

בצק וטירות ביער של מנופים

ליו הוא רק אחד ממיליוני היזמים של צ'ונגצ'ינג, שחולמים בענק, מגדירים מחדש מהי הצלחה ולא חוששים לכופף כמה חוקים בדרך. אם סין תצמיח פעם הנרי פורד משלה, או רשת עולמית כמו מקדונלד'ס, קרוב לוודאי שהם יגיעו מצ'ונגצ'ינג. ליו (54) אפילו הולך עם החלום שלו רחוק יותר.

רשמית, יש לו מפעל לעוגות ועוגיות שנקרא חואה־שנג יואן. אבל הגבר הרזה וחסר המנוחה מסתובב במשרד הצנוע שלו הלוך ושוב, ומסמן מטרה אחרת: "לא מעניין אותי רק למכור עוגות. אני רוצה להיכנס לתעשיית החלומות". מהחלונות הגדולים במשרד אפשר לראות את החלומות בהקמה: המפעל נראה כמו דיסנילנד זערורי, מוקף טירות קטנות שמעטרות את הגבעות המוריקות, צצות בין העצים כאילו מדובר בממלכת נסיכוֹת אירופית.

בעיר הזו, אחוזת בולמוס הבנייה, הטירות של ליו חריגות. עובדי המפעל בנו אותן משאריות בתים שנהרסו בסביבה, וכאלה לא חסרים. קצב ההריסה והבינוי כאן מדהים: בדרך לביקור אצל ליו, בקו הרכבת הקלה שנחנך השנה וחוצה את כל העיר, אני סופרת מנופים - יער מנופים אינסופי החליף את היער הטבעי שהיה כאן פעם, ומרים לשמים שכונות מגורים שלמות בקצב מסחרר. אחרי המנוף המאה הפסקתי לספור.

ליו גאה בהתפתחות הזו, אבל לא אוהב את הבנייה האחידה. "אנחנו מחוז של איכרים שעוברים לעיר במהירות, ולכן הבתים בנויים כמו קוביות. זו טרגדיה בעיניי. לכן אני בונה טירות". את המאפייה הראשונה שלו הוא פתח במטבח ביתו ב־1983, כשהיה צלם פרילנס שנדד בין חתונות ואירועים קהילתיים. אלה היו השנים הראשונות של עידן "הרפורמה והפתיחות" שעליו הכריז מנהיג סין דאז דנג שיאופינג, וליו זיהה הזדמנות. "הבנתי שלאנשים חזר החשק לחגוג, והם התחילו לראות תמונות ודימויים ממקומות אחרים בעולם. אז עלה לי הרעיון למכור עוגות יום הולדת, והתחלתי לעצב אותן בעצמי". שם גם בנה את הטירות הראשונות שלו, מבצק וקצף, לימי הולדת של ילדים. "עכשיו עברתי לבנות טירות מלבנים. וזה רק שלב בדרך - אני עומד לבנות פארק שעשועים לפי 'המסע למערב' (סיפור פנטזיה סיני קלאסי).

קישוטי רחוב בפסטיבל האביב צילום: איי אף פי

"וולט דיסני הוא ההשראה שלי", הוא מבהיר בעיניים נוצצות, "הסיבה שאמריקה חזקה כל כך היא לא רק הכוח הצבאי והפוליטי שלה, אלא בגלל דברים כמו הסרטים של דיסני, בגלל התרבות שיצרו שם, שאהובה בכל מקום. בסין אנחנו צריכים לבנות חלומות, ולא רק בניינים".

בדרך לחלום, ליו ועובדיו אוספים כל חומר שהם מוצאים, ובונים מהר, בקטן, במאפייה, מה שיוצא. תוכנית אב, כאמור, אין. כל צ'ונגצ'ינג נראית כך - פרצי אנרגיה בדמות יוזמות מהירות. אחר כך צריך להתמודד עם המציאות. הטירות של ליו, למשל, לא עומדות בתקני הבנייה, והוא כבר קיבל צווי הריסה. בכאוס הביורוקרטי של העיר, ליו נמנע מערעור מסודר וכתב מכתב פותח לב ומלא חלומות למזכיר המפלגה המקומי בו שילאי, האיש שמאחורי צ'ונגצ'ינג והמנוע העיקרי שלה. תשובה עדיין אין, הטירות עוד עומדות, וליו טוען שהבקשה שלו "נשקלת בחלונות הגבוהים ביותר".

אם הסינים עצמם נמצאים במסע מתמיד למערב ומתמסרים לעולם הדימויים האמריקאי, אפשר בקלות לראות איך צ'ונגצ'ינג היא מערב פרוע של חולמי חלומות, שבו המזכיר הוא השריף הקשוח. כי זו עדיין סין, ארץ האפשרויות המוגבלות. כל חלום כפוף לגחמות של צמרת הממשל. והממשל כאן מתוחכם. הוא לא אוסר, לא סוגר. רק משחיל מקלות בגלגלים.

הנה שתי דוגמאות לחולמים ומקלות בגלגלים: יין מינשנג היה אינטלקטואל בולט שישב 20 שנה בכלא כמתנגד משטר. ב־1992, לאחר שחרורו, הוא הקים את ליפאן, מחברות הרכב המבטיחות בסין. החודש, כשהייתי שם, המפעל היה סגור, בגלל היעדר חשמל. הממשל אחראי לאספקת החשמל, והוא תמיד מעדיף להקציב יותר לחברות זרות שמשקיעות בעיר ולגרום למפעלים המקומיים הענקיים לשבות בעל כורחם. יין טס לבייג'ינג כדי לזרז את פתרון הבעיה, אבל הייצור הופסק לעת עתה. ועוד אחת: יאן צ'י גדלה בכפר קטן לגדת היאנגצה ובנתה את אחת מרשתות המזון הגדולות בסין, טאורנג'ו, שמבוססת על האוכל החריף האופייני לעיר. אבל השנה אירעו ברחבי סין כמה מקרי הרעלה, והממשל של צ'ונגצ'ינג הכריז על קמפיין מאה ימים לשיפור איכות המזון בעיר. יאן וטאורנג'ו נכנסו לטירוף מערכות של עבודה מאומצת ועיכוב ניכר בתהליכים הנוכחיים והמתוכננים.

פסל חוצות ברוח בתי צ'ונגצ'ינג העתיקים צילום: אי אף פי

בו מנחית קמפיינים כאלה ללא הפסקה, מטלטל את העיר פעם אחר פעם. יש לא מעט סינים שטוענים שהוא מחולל בצ'ונגצ'ינג גרסה מוקטנת של מהפכת התרבות. יש אצלו אלמנט ברור של רדיפת פרסום: הוא כבר היה שר המסחר של סין, אבל "ירד" לניהול העיר כדי להוכיח ביצועים, לבנות לעצמו שם ולבסס עמדת זינוק טובה להנהגה הבכירה של סין, אי שם בעתיד. כי כמו כל אחד בעיר, גם למי שעומד בראשה יש חלומות גדולים.

בו הגיע לצ'ונגצ'ינג בסוף 2007, אז גם מונה לחבר הפוליטבורו של סין, ומיד החל לעשות סדר בעיר. ב־2008, כשנהגי המוניות שבתו והוא הלך לקראתם, מיצב את עצמו כמנהיג עממי. ב־2009 הוסיף טיקט של ביטחון אישי, ופתח בקמפיין מתוקשר, כמעט חסר תקדים בסין, נגד הפשע המאורגן בעיר, שעלה כפרח בעזרת אינספור היזמים הרעבים. יותר מ־2,000 בני אדם, ובהם בכירים בעירייה, נאסרו, כמה מנהיגי כנופיות אפילו הוצאו להורג. בחוגים משפטיים בסין נשמעה ביקורת קשה על ההתעלמות מהליכים משפטיים מסודרים, אפילו טענות על עינויים נשמעו, אבל בקרב תושבי צ'ונגצ'ינג ושאר סין, הפופולריות של בו הלוחם בשחיתות הרקיעה שחקים.

בשנה האחרונה בו מריץ קמפיין אחר שמעורר תגובות מעורבות: הוא החליט להחיות את "רוח המפלגה הקומוניסטית", לחזור ל"עבר המפואר של הקרבה עצמית" ובעצם להפוך את צ'ונגצ'ינג לעיר האדומה ביותר בסין. מדי פעם שולח הממשל לכל מנויי הסלולר בעיר הודעת SMS עם ציטוט מדברי מאו, הפקידים יוצאים לאזורי הכפר "להתנדב" בעבודת כפיים, ולעתים תכופות מתקיימות בבתי הספר, באוניברסיטאות ובכל היחידות והחברות הממשלתיות תחרויות והופעות של שירים מהפכניים. בו שילאי, כך נדמה, מנסה להחזיר לצ'ונגצ'ינג קצת מהלהט המהפכני של מהפכת התרבות.

זו בחירה משונה: השנים 1976-1966 חקוקות בזיכרון הסיני כשנים של כאוס ואימה, וצ'ונגצ'ינג עצמה התמודדה עם כמה מהאירועים הגרועים ביותר של המהפכה. העיר הידרדרה למעשה למלחמת אזרחים של ממש, כשפלגים שונים של המשמרות האדומים השתלטו על מפעלי נשק בעיר, התחמשו ויצאו למלחמות רחוב שגבו אלפי קורבנות. ההיסטוריה של בו עצמו הופכת את הבחירה הזו לתמוהה אפילו יותר: הוא בנו של בו ייבו, מהמנהיגים הוותיקים והבכירים של המפלגה, ששירת לצד מאו שנים ארוכות והודח בתחילת מהפכת התרבות כשהעז למתוח ביקורת על היושב ראש. המשפחה כולה, כולל בו שילאי בן ה־17, נכלאה לעשר שנים, האב עונה קשות והאם הוכתה למוות.

חגיגות 90 שנה למפלגה הקומוניסטית שהתקיימו בעיר. מזכיר המפלגה שולח מסרים של מאו בהודעות sms לתושבים צילום: אי אף פי

ובכל זאת, המזכיר בצ'ונגצ'ינג חוזר אל סמלי התקופה ההיא כדי למצב את עצמו כמנהיג פופוליסטי, נאמן לצורכי העם כמו לעקרונות המפלגה. זה ציני, אבל עובד. בו שילאי הוא האיש היחיד היום בהנהגה הבכירה של סין שנחשב טיפוס לא שגרתי, שמזעזע את המערכת, משדר כריזמה ומנהל קמפיין פוליטי פומבי. המטרה שלו כרגע, כך נראה, היא מושב בוועדה המתמדת של המפלגה, גוף בן תשעה חברים ששולט בסין. הקדחת האדומה שהוא מדביק בה את כולם מכוונת אל ההמונים, אבל יותר מכך - אל הפלג השמרני של הנהגת המפלגה, שיכריע את עתידו הפוליטי.

הכסף

מושכים השקעות זרות

בינתיים, בו עושה לצ'ונגצ'ינג יחסי ציבור אדירים. העיר מככבת במהדורות החדשות בכל סין, ונהפכה לשם מוכר גם בקרב משקיעים זרים וברחבי העולם. "יש שם צמיחה אדירה והמון הזדמנויות השקעה לחברות זרות, אבל אין ספק שלאחרונה העניין של חברות זרות בעיר נובע גם מרצון לרקום קשרים עם בו, שנתפס כמי שימלא תפקיד מפתח בהנהגה הסינית בעתיד", אומר לי דיפלומט זר בבייג'ינג. מי שאחראית על קידום ההשקעות האלה ורותמת את התדמית של הבוס שלה למשיכת כסף לעיר היא ד"ר לי שירונג, מנהלת המטה לקידום השקעות וקשרים כלכליים של צ'ונגצ'ינג. לי מחייכת בסיפוק כשהיא מסתכלת מבניין המשרדים החדש שבו יושב משרדה אל מרכז העיר, המתמלא במהירות בגורדי שחקים. "כל העיר היא אתר בנייה אחד גדול", היא אומרת, בלי רמז לתלונה או התנצלות. מבחינתה כמה שיותר, כמה שיותר מהר - יותר טוב. "מרכזי התעשייה במזרח סין יאטו בקרוב, זה בלתי נמנע אחרי 30 שנה של צמיחה. אנחנו נצמח בקצב גבוה עוד יותר ובקרוב נדביק את הפער. אני צופה שב־2015 יהיו בצ'ונגצ'ינג השקעות זרות בהיקף של 50 מיליארד דולר" - כמעט מחצית מכלל ההשקעות הזרות בסין בשנה שעברה.

אמנות גוף בפסטיבל שהתקיים בעיר לפני חודש צילום: אי אף פי

ההשקעות בצ'ונגצ'ינג אמנם צומחות בקצב מסחרר: מפחות ממיליארד דולר ב־2006 ל־6.3 מיליארד בשנה שעברה. ובכל זאת, ההערכה של לי נראית מופרכת. אבל צ'ונגצ'ינג כאמור בנויה מחלומות, לא רק מפלדה ובטון. יש מי שמכנים אותה "שיקגו על היאנגצה" (בגלל הערפל, המיקום בפנים הארץ והפשע המאורגן), אחרים משווים אותה לשנג'ן, עיר התעשייה הענקית בדרום סין, בסמוך להונג קונג, שלפני 30 שנה היתה כפר דייגים קטן וכיום אחראית לרוב תעשיית האלקטרוניקה העולמית. "אנחנו לא שנג'ן, אבל אין לי ספק שלצ'ונגצ'ינג יהיה תפקיד מרכזי לא פחות בהתפתחות של סין כולה", אומרת דונג דה־חונג, מנהלת אגודת היזמים לקידום השקעות בעיר.

לי מגיבה בפליאה אמיתית לשאלה אם הקידום של תרבות מהפכנית־קומוניסטית בעיר לא ירתיע משקיעים זרים. "מה פתאום שיירתעו מזה? יש כאן הזדמנות לעשות כסף, וזה כל מה שחשוב. התרבות האדומה היא בסך הכל שירים: המטרה היא לגרום לאנשים בעיר לזכור את העבר שלהם, ליצור רוח של עשייה ושל אחדות. בעיניי זה נפלא". היא עצמה משתתפת נלהבת בתחרויות שירה, "זה חלק מקמפיין של בו שילאי שדואג לבריאות התושבים. שירה בצוותא משמחת ויוצרת אוכלוסייה בריאה יותר, אבל כמובן מי שלא מעוניין בה יכול לעשות דברים אחרים". אז התחרויות הן לא חובה? "לפעמים, במשרדי ממשלה או בארגונים רשמיים, צריך לאסוף את כולם לפעילות הזאת כדי ליצור רוח צוות", היא אומרת, ומיד מבהירה שוב שהמשקיעים לא צריכים לדאוג. העובדים, מתברר, מוטרדים יותר: פקידים צעירים במנגנון הענק של העיר לא מתלהבים מהשירים המהפכניים. "צריך ללכת לאירועים האלה בשביל הקידום, כדי שהמנהיגים יראו שאתה שם", מסביר לי עובד באחת ממחלקות העירייה, ועובדת אחרת מודה: "למען האמת אני מעדיפה את שאקירה".

הצעירים בעיר הם חלק חשוב ברוח החיה והכיפית שלה. מצד אחד, הרוח הסצ'ואנית שורה כאן על הכל - דוכנים של חטיפי רחוב, המטבח החריף ביותר בכל אסיה, אלפי בתי תה מסורתיים שמושכים את בני כל הגילים, בכל השעות, למשחקי מה ג'ונג. במקביל התפתחה בשנים האחרונות סצינה של פאבים ומועדוני לילה. חיק הטבע העשיר שלה משלים את התמונה: מאות אלפי תושבים יוצאים לדוג בנהרות בכל בוקר, הגבעות הירוקות מזמינות לטיולים בכל הזדמנות, וביערות מתקיימים מדי קיץ רייבים המוניים.

פועלי הצמיחה

האבא סבּל, הילדה עובדת בבניין

מה יישאר מכל זה עם המשך הקידמה? ברוח העשייה הבלתי נגמרת, לד"ר לי שירונג ברור שהצמיחה של צ'ונגצ'ינג בת קיימא: "אני לא חושבת שיש כאן ניצול יתר של משאבים. האזור הזה כל כך גדול, שיש מספיק משאבים לכולם. אנחנו גם מקפידים להיות ירוקים. יש כאן למשל קמפיין לנטיעת עצים, כל פקידי הממשל יוצאים לטעת עצים בעיר. בסך הכל השגנו התקדמות גדולה מאוד גם בהגנת הסביבה, גדולה יותר מבמדינות מערביות. שם מדברים הרבה, אבל אצלנו עושים הרבה".

את התושבים בצ'ונגצ'ינג זה פחות משכנע. וו דנגמינג היה קצין בצבא ואחר כך מרצה למדע המדינה באוניברסיטה המקומית. הקמפוס שלה הוא ניגוד מוחלט לקצב הכאוטי של העיר: אי ירוק ושלו, מלא עצים ששתלו וו ותלמידיו. מה שהחל בשנות השמונים כניסיון לייפות קצת את המתחם הפך את וו לאחד הירוקים המוכרים בסין, מחלוצי תנועת איכות הסביבה במדינה. בגיל 70 הוא עדיין מגיע כמה פעמים בשבוע לאזורים נידחים בשולי העיר שבהם הוא מקדם פרויקטים של טיהור מים ועוקב אחר מפעלים מזהמים.

בניינים אופייניים בצ'ונגצ'ינג. כשצריך לאכלס 32 מיליון בני אדם בעיר אחת, בונים קוביות צילום: בלומברג

וו והארגון שהקים, "המתנדבים הירוקים של צ'ונגצ'ינג", הצליחו בעשור האחרון לסגור כמה תחנות כוח פחמיות מזהמות ולהעביר את התחבורה הציבורית לשימוש בדלקים מזהמים פחות. ההישגים האלו היו כרוכים במאבקים עיקשים, אבל וו לא מפחד להתעמת עם בעלי מפעלים ועם הממשל, מה שהותיר בגופו כמה צלקות ממעצרים כואבים במיוחד. אבל בשנים האחרונות, טוען וו, הממשל נוטה לשתף פעולה עם הארגון, שמפעיל כיום כ־5,000 מתנדבים. "כשהתחלנו הממשל אמר שזה לא ענייננו, שזה לא תפקיד הציבור להתערב בהחלטות שלו. היו אז פחות מעשרה ארגונים סביבתיים בכל סין. היום הממשלה משקיעה הרבה מאוד בשיפור הסביבה, ניקוי נהרות ומעבר לאנרגיה אלטרנטיבית, יש בהחלט התקדמות וזו מדיניות רשמית היום. אבל צריך לזכור שהכל התחיל מלחץ מלמטה, ממעורבות שלנו, האנשים הפשוטים". על השינוי מעידה יותר מכל העובדה שב־2008 וו הוכר על ידי השלטונות כגיבור מקומי, ונבחר להיות נציג העיר שרץ ברחובות עם הלפיד האולימפי, בדרך לבייג'ינג.

איך הרוח הירוקה הזו מסתדרת עם הגל האדום ששוטף עכשיו את צ'ונגצ'ינג? וו נהיה פתאום זהיר. גם הוא מכיר את קורותיו של פאנג חונג, תושב העיר שלעג לבו שילאי בפורום באינטרנט ונשלח לאחרונה לשנת חינוך מחדש במחנה עבודה. "אני לא חושב שיש סתירה בין קידום תרבות אדומה לקידום איכות הסביבה", וו אומר לי. "אם איכות החיים משתפרת, אני מרוצה".

בו שילאי (בתמונה) מטפס לצמרת סין דרך הנהגת העיר. הוא מיצב עצמו כמנהיג עממי בשביתת מוניות, נלחם בפשע המאורגן, ועכשיו שוטף את התושבים בגל קומוניסטי של הודעות SMS, שירים ומחנות עבודה צילום: בלומברג

הרבה מהפיח השחור שאפיין את צ'ונגצ'ינג כבר נעלם, אבל היא עדיין מוכרת בסין כ"עיר הערפל" ואפופה ערפלים רוב ימות השנה. זיהום מים וריחות רעים עוד ניכרים בחלקים רבים של העיר, בעיקר באזור הרציפים של היאנגצה. שם, בשעת בוקר מוקדמת, אני פוגשת את האנשים שנושאים את החלומות של העיר ואת הפיתוח המטורף שלה על גבם. מילולית.

צ'ונגצ'ינג יושבת על מדרונות תלולים. את האופניים והתלת־אופן שמשמשים להעברת מטענים ברחבי סין כמעט שאי אפשר למצוא כאן. כדי להעביר את הסחורות מהאוניות הבאות למרכזי הלוגיסטיקה, מהמחסנים לחנויות, מהמפעלים לאוניות היוצאות - מעמיסים אותם על סבלים. מאות אלפי חיילים יש ב"צבא הבאנג־באנג" (באנג הוא מוט סבלים) - עובדים לא מיומנים, רבים מהם מהגרים כפריים, שבהיעדר פתרון אחר מוצאים מקל במבוק, קושרים אליו חבלים ומציעים את עצמם לכל המעוניין, לפי שעה ובשכר זעום של כמה עשרות יואנים ליום (שבדרך כלל מסתכמים ב־10-3 דולרים). הם נמצאים בכל מקום בעיר, סוחבים לבנים או מלט באתרי הבנייה, פורקים ומעמיסים סחורות במפעלים וברציפים, מחכים לקונים ביציאה מהסופרמרקט ומסייעים להם לסחוב את השקיות הביתה. על תחרויות השירים המהפכניים הם לא שמעו, בו שילאי לא מעניין אותם, רק עוד כמה יואנים.

רוב הבאנג־באנג לא ממהרים להתלונן. "זאת לא עבודה רעה, אני שומר על גוף בריא ככה", אומר יה (44), שלפני חמש שנים בא לצ'ונגצ'ינג מכפר סמוך, כשהבין שהשדה המשפחתי לא יכול לפרנס אותו עוד. כמו אחרים, הוא מפגין אופטימיות ולוקאל פטריוטיזם. "טוב שצ'ונצ'ינג מתפתחת מהר כל כך. זה אומר שיש הרבה עבודה, וכמובן אני גאה בעיר שלי", אומר וו, שמסתובב עם מוט הבמבוק שלו בעיר כבר עשר שנים. הוא מודאג בעיקר מהאינפלציה. "קערת אטריות שעלתה 2 יואן לפני שנה עולה היום 5 יואן, וזה הרבה. הבת שלי לא הצליחה לסיים את חטיבת הביניים כי לא היה כסף, והיא עובדת עכשיו בבניין".

"הממשלה לא דואגת לחינוך ולא לאנשים פשוטים כמונו", מוסיף יה, "אני גם לא מצפה שתדאג. כל אחד מאיתנו צריך להסתדר בעצמו, להשתדל לחיות". ליאו, אחת הנשים היחידות שנראות על הרציפים, עובדת כבאנג־באנג כבר 12 שנה, אבל את שני הבנים שלה הצליחה לשלוח לבית ספר מקצועי: הם עובדים בחברת לוגיסטיקה, אבל לא כסבלים, וזה מה שחשוב בעיניה. חלומות ההתעשרות, החלום האדום או חלום על ממלכת טירות נראים אחרת לגמרי במדורים התחתונים של העיר. כאן חולמים בסך הכל על יום עבודה מלא שיניב מספיק כסף לקיום.