מהסינמטק למימדיון
אניני הקולנוע התייחסו עד כה לתלת־ממד בגועל מהול בבוז, קרקס ויזואלי לילדים נוירוטים. אבל אז הגיעו וים ונדרס וורנר הרצוג, המגה־סטארים של הסוגה העילית, וצילמו את החדשים שלהם בתלת־ממד. התוצאה כה מוצלחת, שבבתי הקולנוע צופים אנינים בעיגולדים מלקלקים את השפתיים
"וואו!", מתלהבת האשה שלצדי. היא מזיזה את ראשה מצד לצד תוך שהיא פוצחת במין צחקוק מופרע תחת משקפיה הכהים. אפשר לשער שהיא תחת השפעת סמי הזיה, או שזה עתה נתקלה לראשונה בדבר המטורף ביותר בעולם. אם מישהו ממאות מיליוני צופי "אווטאר" או "צעצוע של סיפור 3" היה רואה אותה שם, בוודאי היה מגחך. ברוכה הבאה למאה ה־21, גיברת, לפנייך סרט בתלת־ממד.
אכן, סרטי תלת־ממד לא נולדו אתמול, וגם לא שלשום. הרבה לפני ש"אווטאר" בכלל היה בתכנון (וגם לפני שפרדי קרוגר הושיט את ציפורניו המרושעות מבעד למסך) היה "איש בחשיכה", שיצא לאור ב־1953, סרט התלת־ממד הראשון, שגרף רווחים מרשימים בקופות. שנים לפני כן, ב־1890, חלוץ הקולנוע ויליאם פריז גרין היה האיש שרשם לראשונה פטנט על הקרנה בתלת־ממד. עם זאת, עבורי, וההרגשה היתה שגם עבור רבים מאלו שישבו לצדי בהקרנת "מערת החלומות הנשכחים" השבוע בניו יורק - החוויה הזו היתה צעד ראשון על הירח. כן, אני כבר בת 33, השנה היא 2011, אבל זו היתה הפעם הראשונה שלי.
לצייר עם האדם הקדמון
גלונים רבים של אותיות כבר נשפכו בעד ונגד טכנולוגיית התלת־ממד. "בזבוז של ממד", קרא לזה מבקר הקולנוע הנודע רוג'ר אברט במאמר ב"ניוזוויק" שכותרתו היתה: "למה אני שונא תלת־ממד". “זה לא מוסיף כלום לחוויית ההליכה לקולנוע. עבור אחדים זו הסחת דעת מעצבנת. עבור אחרים זה גורם לבחילה ולכאבי ראש", טען אברט בנחרצות, "זה לא מתאים לסרטי מבוגרים רציניים. זה מגביל את החופש של הבמאים". במאמר מאוחר יותר שהתפרסם לאחרונה ב"שיקגו סאן טיימס" פסק: "זה לא עובד עם המוח שלנו ולעולם לא יעבוד. העובדה שאנחנו נדרשים לשלם יותר כדי לראות תמונה נחותה ומבלבלת מוח באופן מהותי היא שערורייתית. התיק סגור".
אברט מייצג, בגדול, את האופן שבו רוב הציבור שמחשיב את עצמו "מבין בקולנוע" מתייחס אל תופעת התלת־ממד העכשווית: לא יותר מלהטוטנות ריקה מתוכן, קרקס חושים מעוות ומסחרי שבמקרה הטוב לא מוסיף במאום לפנתיאון היצירה הקולנועית, ובמקרה הגרוע (והנפוץ יותר) אף מחרב אותה. היחס הזה, להבדיל כמה הבדלות, מזכיר קצת את הטענות שהועלו נגד הקולנוע הצבעוני והקולנוע המדבר בתחילת דרכם.
הרצוג. מקום 13 בטבלת שוברי הקופות צילום: איי אף פי
גם ורנר הרצוג, במאי "מערת החלומות האבודים" - הסרט התיעודי התלת־ממדי הראשון בהיסטוריה, שמציג בימים אלו ב־120 בתי קולנוע ברחבי ארצות הברית - שותף בגדול לתפיסה הזו. כשהמפיק של "מערת החלומות האבודים" הציע לו לראשונה לצלם את הסרט בתלת־ממד, הרצוג חשב מיד שזה רעיון גרוע. הבמאי האקסצנטרי ("גריזלי מן", "גם גמדים התחילו קטנים", "פקד מושחת"), שמאמין אגב שאחת התכונות החשובות אצל שחקנים היא היכולת לחלוב פרה ושכדי ללמוד קולנוע יש ללכת אלפי קילומטרים ברגל, ראה בחייו רק סרט תלת־ממד עכשווי אחד, "אווטאר". קשה להגיד שהוא נהנה במיוחד: "אני לא אוהב את הסיפור, אני לא סובל את אווירת הניו אייג' שהוא יוצר", אמר באחרונה בראיון למגזין "GQ".
בכל זאת, הרצוג השתכנע בסופו של דבר שתלת־ממד היא הטכנולוגיה הנכונה ביותר עבור סרטו החדש, שצולם בתוך מערת שובה (Chauvet) בדרום צרפת. במערה, שגילתה משלחת חוקרים פרטיים ב־1994, נמצאים הציורים העתיקים ביותר המוכרים לאדם - מלפני כ־30 אלף שנה. הציורים המרהיבים, לצד עצמות, גולגולות, עקבות של בני אדם ושל בעלי חיים שכבר נכחדו, השתמרו בצורה מדהימה בזכות סלע שחסם את הכניסה למערה לפני כ־20 אלף שנה.
מאז גילויה נחסמה המערה שוב, בדלת פלדה, כדי לשמר את ייחודה. רק קומץ מדענים מורשים להיכנס אליה - וגם זה רק לכמה שעות בכל פעם ובלא יותר מאשר שבועות ספורים בכל שנה. עבור רובנו, סרטו של הרצוג הוא הזדמנות של פעם בחיים לראות את הנכס התרבותי הנדיר הזה, והממד השלישי הופך את החוויה למוחשית ומהפנטת. ההחלטה להשתמש בטכנולוגיה הכי עדכנית שיש כדי לתאר את הטכנולוגיה הפרימיטיבית ביותר נשמעת אולי משונה, אבל היא בדיוק מה שיוצר בצופה את התחושה שמרחק הזמן כאילו נפרס בפניו. זה בהחלט לא גימיק, אלא אמצעי שמאפשר לנו להיות שם, במערה - ולו להרף עין - עם האנשים הקדמונים שציירו את הציורים האלה. האמנים הראשונים.
מתוך "מערת החלומות האבודים". הזדמנות של פעם בחיים לראות את המערה מבפנים , והמימד השלישי הופך את החוויה למוחשית ומהפנטת צילום: איי אף פי
“יש לך שפה חדשה, תלת־ממד, שיכולה להעצים את המציאות בדרכים מדהימות ויכולה לקחת אותך למקומות אמיתיים", אמר בראיון לבלומברג הבמאי וים ונדרס, "ומה שהאולפנים עשו עד עכשיו זה לקחת את זה מחוץ לעולם. זה די חבל". לעומת הרצוג, ונדרס (“מלאכים בשמי ברלין", “בואנה ויסטה קלאב") דווקא חושב ש"אווטאר" הוא אחת היצירות המוצלחות שיש. הוא צפה ב"אווטאר" שוב ושוב במהלך ההכנות לסרטו "פינה" - סרט מחול תלת־ממדי שעוסק ביצירתה של הכוריאוגרפית המנוחה פינה באוש ושזוכה בימים אלו להצלחה בבתי הקולנוע ברחבי אירופה. “תלת־ממד ומחול נועדו זה לזה", אמר ונדרס בראיון למגזין הבריטי "ליטל ווייט לייז", "רוב חובבי הקולנוע הכירו את התלת־ממד כאטרקציה, כנסיעה ברכבת הרים. מעטים לקחו אותו ברצינות כשפה חדשה, מדיום חדש שיכול לחולל נפלאות... אתה רואה יותר דברים, הזיעה, השרירים והמאמץ, אתה כל כך הרבה יותר שם".
סרטיהם של הרצוג וונדרס ללא ספק הביאו את התלת־ממד לטריטוריות חדשות. לא רק שהם הראשונים להתנסות בתלת־ממד בקולנוע האמנותי והדוקומנטרי - הניסוי שלהם גם עבר בהצלחה מרובה, והסרטים זכו לאינספור ביקורות משתפכות. "הוושינגטון פוסט" טען, למשל, ש"לקרוא ל'מערת החלומות האבודים' סרט נהדר יהיה יותר מאנדרסטייטמנט", ואפילו הקטגור הנחרץ אברט נאלץ להודות שהרצוג צדק כשצילם אותו דווקא בטכנולוגיה הבזויה. "מרטיט ומהפכני", הכריז "האובזרבר" על "פינה", בעוד "הדיילי טלגרף" קבע שמדובר בהוכחה לכך ש"הממד השלישי יכול להיות כל כך הרבה יותר מציפוי על עוגה".
"מערת החלומות" ו"פינה" לא לבד. רשימת הסרטים מהז'אנר המכונה "איכותי", "אירופי", "עצמאי", "שוליים" או בקיצור "לא הוליוודי" שחצו את הקווים אל הממד השלישי הולכת ומתארכת. בפסטיבל קאן שהתקיים לאחרונה היה "חרקירי: מותו של סמוראי" של היפני טקאשי מיקה לסרט התלת־ממד הראשון בהיסטוריה אי פעם שהשתתף בתחרות הרשמית של הפסטיבל. באותו פסטיבל הוצג גם "מאחורי הקירות", סרט אימה אמנותי וצרפתי בתלת־ממד, ובאופן כללי היו בפסטיבל השנה 50 הקרנות תלת־ממד - עלייה של 50% מהשנה שעברה. אפילו הבמאים הוותיקים והמוערכים מרטין סקורסזי וברנרדו ברטולוצ'י עמלים בימים אלו על התלת־ממד הראשון שלהם.
במקביל, הז'אנר ממשיך להתרחב לכיוונים שונים, ספורט למשל, עם הסרט התלת־ממדי "TT3D: קרוב יותר לקצה", שמתעד את מירוץ האופנועים המפורסם TT באי מאן. "TT3D", שמציג כרגע בבתי הקולנוע באנגליה, הוא כבר אחד מעשרת הסרטים התיעודיים המכניסים בתולדות הממלכה המאוחדת.
מתוך "מערת החלומות האבודים" CC by The Adventurous Eye
לשטף הזה יש סיבות רבות, חלקן אמנותיות וחלקן מסחריות. הטכנולוגיה משתכללת, נעשית זולה יותר וזמינה יותר - בזמן שאולמות הקולנוע המצוידים במקרנים מתאימים הולכים ומתרבים. אבל לפני הכל, זו דרך להוציא מהבית אנשים שמזמן שכחו איך נראה בית קולנוע מבפנים. קחו למשל אותי. יש לי ספה נוחה ומינוי לספריית הווידיאו האמריקאית "נטפליקס", שיש בה יותר מ־100 אלף סרטים, חלקם נשלחים הביתה בדואר לפי בקשה, השאר זמינים לצפייה מיידית בכמות בלתי מוגבלת. כל זה קצת מוריד לי את המוטיבציה לצעוד 20 דקות ולשלם 12 דולר כדי שמישהו שאני לא מכירה יסתיר לי או ילעס לי פופקורן באוזן. עם כל החיבה שלי לורנר הרצוג, והיא גדולה, אין מצב שהייתי טורחת ללכת לקולנוע כדי לראות את "מערת החלומות האבודים" לולא היה מצולם בתלת־ממד.
קרוקודיל לבן בתלת־ממד
נכון, יש משהו בחוויה השבטית, בצפייה במסכים גדולים באולמות גדולים וחשוכים, אבל זו בדיוק הנקודה - התלת־ממד רק מעצים את העובדה הזו. ועכשיו מתברר שדווקא עבור סרטים עדינים יותר, שקטים, אלו שבמקום פיראטים, ג'סטין ביבר ודובי פנדה שמתמחים בקונג פו יש בהם רקדנים מודרניים, ציורים של אריות וקרוקודילים לבקנים (הרצוג, אל תשאלו) - דווקא סרטים כאלה יכולים להשתמש בטכנולוגיה עכשווית כדי למשוך שוב את הצופים, בין אם אל האולמות או אל בתי קולנוע ביתיים המצוידים בטלוויזיות תלת־ממד, ולהחזיר את הקולנוע אל המקום המיתי של "חוויה גדולה מהחיים".
גם מבקר הקולנוע הישראלי יאיר רוה כתב לא מזמן בבלוג שלו, סינמסקופ, בפוסט שכותרתו "תלת־ממד? אני בעד", שהוא מעריך שסרטיהם של ונדרס והרצוג יזכו להקרנות מסחריות בארץ רק בזכות התלת־ממד - ושאלמלא האלמנט הזה הם היו נחשבים אזוטריים מדי לאולמות הישראליים. "אמרו מעתה: התלת־ממד מציל את הקולנוע בישראל", כתב רוה, "לא רק לסרטי ילדים וסרטי ג'אנק וקומיקס, אלא גם לסרטי איכות".
מתוך "פינה", סרט מחול תלת מימדי שעוסק ביצירתה של הכוריאוגרפית פינה באוש וזוכה להצלחה בבתי הקולנוע באירופה
וכמובן, לסרטי תלת־ממד יש ממד נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו: אי אפשר, בינתיים, להעתיק אותם בלי לאבד חלק משמעותי. או כפי שאמר הרצוג בשיחה בתום אחת ההקרנות: "סרטי תלת־ממד חסינים בפני פיראטים".
לאפקט המסחרי יש כבר ראיות בשטח. נכון לכתיבת שורות אלה, "מערת החלומות" רץ כבר חמישה שבועות, הכניס 2.8 מיליון דולר ומציג ב־120 בתי קולנוע. הוא ממוקם במקום ה־13 בטבלת שוברי הקופות בארצות הברית, וההכנסות עולות בהתמדה. ההכנסות שלו בממוצע לאולם בסוף השבוע הפותח היו הגבוהות של הרצוג אי פעם. זה אולי נשמע כמו קליפות בוטנים רקובים לעומת ה־760 מיליון דולר של "אווטאר" (בארצות הברית בלבד) או אפילו 70 מיליון הדולרים שהכניס "קונג פו פנדה 2" בסוף שבוע אחד, אבל בהתחשב בסוג הסרט, זה הישג מרשים. עלויות ההפקה של "מערת החלומות" אינן ידועות, אבל סביר שאינן גבוהות במיוחד, מאחר שהוא צולם בחלקו במצלמת חובבים ומאחר שרק ארבעה אנשי צוות הורשו להיכנס למערה, והרצוג בעצמו שימש כתאורן. אגב, סרטו המכניס ביותר עד היום (והוא עשה 60) היה "לשרוד עד החופש" (2006) - סרט פעולה עלילתי מיינסטרימי למדי שהרוויח 5.5 מיליון דולר בארצות הברית. דווקא ל"מערת החלומות", סרט דוקומנטרי על מערה פרהיסטורית בצרפת, יש סיכוי טוב לשבור את השיא.
