• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

מה מעצבן אותנו, ולמה?

הרגזנות, מתברר בספר חדש "מעצבן: המדע של מה שמציק לנו", היא מתנה של האבולוציה

שיזף רפאלי 09:4912.05.11

לא חסרים דברים מעצבנים. יש מראות שמעלים את הדם לראש. יש צלילים שמוציאים מהדעת, למשל חריקות ציפורן על לוח. יש הסחות מטרידות כגון רעש בשעת מנוחת הצהריים. יש ריחות שמוציאים מן הכלים, ובני זוג, עמיתים לעבודה ושכנים שהתנהגותם יכולה להרתיח. בקיצור, העצבנות נמצאת בכל מקום, והגיע הזמן להתייחס אליה לא כאל עוד תופעה פסיכולוגית שולית אלא כאל תופעה אנושית שראויה לחקירה והבנה משל עצמה.

 

שני כתבי מדע ערכו את החקירה הזאת, ובימים אלה מתפרסמות תוצאותיה בספר "Annoying" (תרגום שמו המלא: "מעצבן: המדע של מה שמציק לנו"). ג'ו פלקה ופלורה ליכטמן, כתבי רשת הרדיו הציבורי האמריקאי NPR, קראו מחקרים ומאמרים קלאסיים ועדכניים בפסיכולוגיה, פילוסופיה, אנתרופולוגיה, ביולוגיה ואסתטיקה, אספו סקרים וניתוחים, וניסו לזקק מהם את פתרון התעלומה הכה יומיומית הזאת.

 

אסתכן ואחלוק איתכם את המרשם שלהם להתנהגות מרגיזה במיוחד: אם חשקה נפשכם להרתיח את הזולת, לא מספיק שתעשו משהו שהם לא אוהבים. כמובן תצטרכו להרעיש, להסריח או לעשות תנועות שקשה להתעלם מהן, אבל החוכמה האמיתית היא לתזמן את פעולתכם כך שקורבנה המיועד לא יוכל לנבא מתי היא תסתיים. למשל, לא מספיק שתעירו את כל השכונה עם האזעקה של האוטו. עליכם לוודא שהיא תיפסק ותתחדש במרווחי זמן לא קבועים. זה מה שמשותף ליתושים מזמזמים ולעמיתים לישיבה טרחנית. הם לא הכי קולניים, לא הכי מטרידים, לא הכי מעליבים. פשוט אי אפשר לדעת מתי הם ילכו כבר.

 

עטיפת הספר "Annoying" עטיפת הספר "Annoying"

מהו בכלל רגש העצבנות, זה שנגרם לנו מהזולת? לאיזה חלק ממנעד הרגשות שלנו אפשר לסווג אותו? האם ירגיז אתכם ללמוד שאפילו השאלה הזאת מקבלת תשובות שונות מחוקרים שונים? יש המגדירים עצבנות כגרסה קלה של כעס. יש מי שמקשרים אותה לתחושת הגועל והדחייה הפיזית. יש מדענים שמסווגים את הרגזנות כגרסה מוחלשת במיוחד של פאניקה. למשל התגובה השלילית החריפה לצלילים מסוימים, שמגיעה "מהבטן". העצבנות הזאת היא גרסה מקוצרת של "בוא נסתלק מכאן". ואולי, גורסים כמה חוקרים, זו פשוט היפוכה של החיבה. מוזיקה טובה אנחנו אוהבים, רעשים א־טונאליים אנחנו... ההפך. הם מרגיזים אותנו.

 

מעניין שבלי קשר לסיווג הרשמי שניתן לתחושת העצבנות, יש לה נימוק אבולוציוני: בכי בלתי פוסק של תינוק מרגיז אותנו מסיבות טובות. אם היינו שווי נפש כלפי הרגש, לא היינו קמים בלילות לספק את צורכי צאצאינו. הדחייה שאנחנו חשים מריחות מסוימים עוזרת לנו לשרוד. הכעס שמציף אותנו נוכח פלישה של אחרים למרחב האישי שלנו קשור באינסטינקטים תחרותיים בסיסיים, שהקידמה האנושית חבה להם רבות. יש חוקרים שטוענים שגם לצמרמורת מצליל החריקה על לוח יש הסבר אבולוציוני – ואולי המרשים שבהסברים הללו: הצלילים האלה, הם אומרים ומראים, דומים להפליא לקריאות האזהרה של אבותינו הקופים.

 

פלקה וליכטמן מדווחים שכתיבת ספרם היתה דווקא מלאכה מענגת ואף משעשעת. הם שמעו הררים של תלונות וסיפורים מרגיזים, שכן לכל אחד יש משהו שמרתיח אותו, ובכל תרבות אלה דברים יותר ויותר מוזרים. בחיפוש אחר הצליל המלחיץ בעולם הם מביאים תוצאות של סקר אינטרנטי בן חצי מיליון נשאלים, שבו נבחר צליל ההקאה. והם עצמם בחרו בצליל אחר לתואר מלך ההרגזות: הטלפון הסלולרי, רינגטוניו והשיחות שנשמעות בו יותר ויותר, ובכל מקום.

 

אבל הגילוי הכי מעניין – ומרגיע, אם תרצו – הוא שאפשר גם בלי. בכמה מקומות בעולם פלקה וליכטמן מצאו תרבויות שבהן העצבנות נשללת לגמרי ואסורה: אי במיקרונזיה ושבט אסקימו בצפון קנדה, לדוגמה. תרבות יכולה לנצח את מה שאנו מכנים "כעס בלתי נשלט". ואני לא רומז כלפיכם שום דבר אישי. לא להתעצבן בבקשה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x