המכבסה היקרה בעולם
המוזיאון הלאומי שסין חונכת כעת בכיכר טיאנאנמן הוא, כמתבקש, המוזיאון הגדול בעולם. אבל מעבר לממדים המפלצתיים, מדובר במונומנט חד־פעמי בעוצמתו של שכתוב ההיסטוריה: הממשל אישר כל פריט, סילק כל רמז לפשעי השלטון בעבר והתמקד בעוול שעשה לו העולם. מתברר שבהשקעה של 400 מיליון דולר אפשר לשבור שיא חדש במאבק לעיצוב התודעה של מיליארד בני אדם
פסל אדיר של קונפוציוס, הפילוסוף שעיצב את דמותה של סין העתיקה, ניצב בכניסה למוזיאון הלאומי של סין מיום פתיחתו, צופה אל כיכר טיאנאנמן. אלא שהוא לא הספיק להתנוסס שם זמן רב. לפני כשבועיים, כחודש בלבד אחרי הפתיחה, הוא הועבר בחופזה אל חצר פנימית, כנראה כדי שלא יתחרה בתמונת הענק של מאו מעברה השני של הכיכר. הצעד הזה הוא גמגום של התחלה, אבל הוא גם הסמל המובהק ביותר למה שהמוזיאון מנסה לעשות: לכתוב מחדש את ההיסטוריה של סין וכך לעצב את העתיד שלה. בדרך, חלל התצוגה במוזיאון, הגדול ביותר בעולם, נהפך לשדה קרב על התודעה, שאת המהלכים בו קובעים בכירים במסדרונות הממשל.
כך זה נשמע: "האומה הסינית היא אומה גדולה שאנשיה חרוצים, אמיצים, אינטליגנטים ורודפי שלום, ותרומתם לציוויליזציה האנושית אינה מוטלת בספק", נכתב בפתח התערוכה "הדרך להתחדשות". "דורות על דורות חלם העם הסיני על חוסן לאומי ושגשוג. לאחר שהושפלו למעמד חצי־קולוניאלי וחצי פיאודלי בזמן מלחמות האופיום (1840) היום האומה הסינית ניצבת איתנה במזרח וצופה אל עתיד מזהיר של התחדשות. חלומם רב־השנים של הסינים יתממש לבטח".
5,000 שנות היסטוריה מנסה המוזיאון הלאומי לסכם, אבל השלטון סינן אותה היטב. מוזיאון לאומי, בכל מקום, נועד לפאר את גדולתה של האומה ולמחוק את רגעי החולשה שלה, אבל בסין כמו בסין, הכל חזק יותר, דרמטי יותר ובעיקר גדול יותר. המוזיאון הגדול בעולם שוכן בבניין אחד באורך 300 מטר, מחולק ל־49 אולמות תצוגה ונפרס למעשה על פני 192 אלף מ"ר. אולם המבואה שלו כה גדול, שגם בימים העמוסים ביותר אין בו כל הרגשה של דוחק. להפך: בין הדקלים מפלסטיק ושאר העציצים המלאכותיים, הוא נותן תחושה שכולנו בובות צעצוע באדיבות השלטון הסיני. מהפלסטיק הסיני הזול הזה הדרך מובילה אל ההיסטוריה המשוכתבת של האימפריה, סין כפי שהשלטון הנוכחי מדמיין אותה. ואם צריך יותר ממיליון מוצגים בשביל זה, שיהיו יותר ממיליון מוצגים.
מה מהללים, מה מוחקים
ההיסטוריה, כידוע, נכתבת בידי המנצחים. עם ההיסטוריה העתיקה של סין אין להם הרבה מה לעשות - בתערוכת הקבע הראשונה במוזיאון הלאומי יש מוצגים מאלפי שנות היסטוריה, כולל כלי ברונזה מרהיבים בני יותר מ־3,000 שנה, אמנות בודהיסטית, כלי נגינה מסורתיים ופורצלן סיני מעודן. מרשים, אבל לא העיקר, בדיוק כפי שקונפוציוס פונה מהכניסה. העיקר הוא תערוכת הקבע השנייה, "הדרך להתחדשות", שסוקרת את סין ב־150 השנים האחרונות, מאז מלחמות האופיום. ביקור בתערוכה מספק הצצה יעילה להיסטוריה כפי שמפלגת השלטון הסינית היתה רוצה לראות אותה. כל פרט בה אושר על ידי הדרגים הבכירים ביותר במפלגה ומציג את חזונם, את ראיית העולם שלהם, ולא פחות מכך - את הדברים שהם מנסים להסתיר. לו רק אפשר היה למצוא אותה.
מתוך המבואה הבלתי נגמרת מובילים עוד ועוד גרמי מדרגות רחבים אל אולמות התצוגה, אבל למרות בקשות הכוונה חוזרות ונשנות מאנשי המוזיאון, בכל פעם שניסיתי להגיע אל הדרך להתחדשות מצאתי את עצמי שוב בסין העתיקה. אולי כך מרגישים מנהיגי סין כאשר אחרי כל המהפכות הם קוראים לחזור לקונפוציוניזם כתרופה לבעיות במדינה.
לבסוף הגעתי אל היעד. על ספסל מחוץ לאולם שבו מוצגים הישגי המהפכה הקומוניסטית יושבת גברת צ'ן, מנהלת חברת יצוא קטנה מהעיר דאליאן שבצפון־מזרח המדינה. היא עייפה מההליכה המתמשכת ומעט מאוכזבת ממה שראתה עד כה: "הסיפור ההיסטורי טוב מאוד, אבל אפשר היה לעשות את התערוכה מלהיבה ואינטראקטיבית יותר. היא קצת מיושנת ומשעממת, לא מתחרה במוזיאונים גדולים בעולם", היא קובעת.
הסקירה המיושנת והמשעממת מתחילה באמצע המאה ה־19, בתיאור מצבה הקשה של הקיסרות הסינית
וההתעקשות של הבריטים להחדיר כמויות עצומות של אופיום למדינה. סין התנגדה, ונגררה למלחמה שבה ספגה הפסד צורב. אחריה הגיעו עוד תבוסות, השפלות ומקרי ניצול שונים, שמוצגים לאורך כמה וכמה גלריות בעזרת שלל ממצאים היסטוריים: החוזים שאילצו את הסינים לפתוח את הנמלים לזרים, המדים של כוח השיטור הבינלאומי בשנגחאי, מודלים של בתי כלא בפיקוח בריטי, תמונות של עובדי כפייה סינים ביפן, הפקודות לכוחות האמריקאיים לשרוף את בייג'ינג. הכתוביות מדגישות את ההשפלה ואת המסקנה המתבקשת: כל סיני צריך לזעום על הפשעים האלה גם היום. על פניהם של מעט אנשי המערב, שבלטו בין מבקרי התערוכה, היתה נסוכה המבוכה.
ההשפלות הסתיימו עם מאורע שאוצרי התערוכה מכנים "רעידת אדמה" - הקמת המפלגה הקומוניסטית ב־1921. הקונגרס הראשון והמאוד מצומצם של המפלגה התקיים על רקע תנועת הארבעה במאי, פעילות סטודנטיאלית שהובילה מחאות המוניות בבייג'ינג ב־1919 והשפיעה מאוד על מייסדי המפלגה הקומוניסטית. עכשיו, בארונות זכוכית, מוצגים שלטים שהניפו אז הסטודנטים ועיתונים מחתרתיים שהדפיסו. במעבר המוביל לגלריה הבאה יש חלון עצום שמשקיף אל כיכר טיאנאנמן, הומה מבקרים ומוקפת דגלים אדומים ומצלמות אבטחה. 70 שנה בדיוק אחרי תנועת הארבעה במאי, הכיכר הזו שוב התמלאה בסטודנטים. למאורע ההוא, שהסתיים בטבח ובפינוי הכיכר ב־1989, אין שום זכר בתערוכה.
כמה נפלאים אנחנו
זה המסר העיקרי שעולה מהמוזיאון. הוא הכי גדול, הושקעו בו 400 מיליון דולר ומשרדי אדריכלות מכל העולם נאבקו על הזכות לתכנן אותו ולהוביל שיפוץ של שש שנים, אבל התכנים אומרים כולם - סין זוכרת מה העולם עשה לה, אבל לא מה היא עשתה לסינים. מבקרים יכולים להצטלם עם פסל של מאו מכריז על הקמת הרפובליקה העממית, אבל אם ירצו ללמוד על הרעב ההמוני ב־1961-1958, הם יתקשו לעשות זאת. בפינה חשוכה מוצגים רק שלושה מסמכים שמתעדים את ה"חקירה באזורי הכפר". למה היה צריך חקירה? לכו בררו בעצמכם ותגלו איך במסגרת "הזינוק הגדול קדימה", השם המכובס למדיניות הכלכלית הקטסטרופלית של מאו, גוועו למוות 30-20 מיליון כפריים. הזוועה הוסתרה מהציבור אז, ומוסתרת ממנו גם היום. מבחינת הממשלה, מה שהציבור צריך לדעת הוא שב־1961 המדיניות הכלכלית שונתה "כדי להתגבר על קשיים מסוימים שהתעוררו". גם מהפכת התרבות - תקופה טראומתית בחייהם של עשרות מיליונים שנמשכה עשר שנים, משנות השישים - מכובסת כאן לכדי שלוש תמונות בלבד, שאינן מספרות את הסיפור.
מבחינת חלק מהסינים, זה בסדר גמור. "התערוכה מסבירה את הדברים היטב. אנחנו עדיין זוכרים מה קרה שם ולכן לא צריך לעסוק בזה יותר מדי", אומר לי, מנהל חשבונות בגמלאות ממחוז חביי, שמבקר במוזיאון עם אשתו וחברים. "חשוב להראות את הדברים הטובים. התערוכה חינוכית, היא מראה יפה באיזה מצב נורא היינו וכמה התקדמנו. היא מרגשת מאוד".
ואמנם, החלק האחרון בתערוכה מספר את הסיפור המוכר של סין ב־30 השנים האחרונות: כהונת דנג שיאופינג וההיפתחות לכלכלת שוק, גורדי שחקים, כבישי ענק, המסע לחלל, התעצמות כלכלית והאולימפיאדה. "העתיד יהיה אפילו טוב יותר", קובע השלט ביציאה. שלטי ההסבר בתערוכה מלאים בכרזות כאלו.
קשה להיות תרבותי
הבניין שבו שוכן המוזיאון הלאומי נבנה ב־1959 על הגדה המזרחית של כיכר טיאנאנמן, במקביל לבנייתו של היכל העם, מושב הפרלמנט (הגדול בעולם), שחולש על הכיכר (הגדולה בעולם כמובן) ממערב. כראוי לתקופה, שני המבנים מציגים סגנון סובייטי־סטליניסטי אדיר ממדים ומגמד, עם כמה מאפיינים סיניים. בבניין המקורי שוכנו שני מוזיאונים: מוזיאון ההיסטוריה הסינית ומוזיאון המהפכה. שניהם נפתחו ב־1961 ונסגרו כבר ב־1966, כמו כמעט כל מוסדות התרבות הסיניים, כשפרצה מהפכת התרבות. מאז 1979 המוזיאונים נפתחו ונסגרו לסירוגין, ולאף אחד בעצם לא היה ברור מה אפשר לעשות עם חלל עצום כל כך ואיך אפשר להפוך אותו לידידותי למשתמש. המוצגים, חלקם עתיקות יקרות ערך, שכבו מאובקים בתצוגה מיושנת ולא אטרקטיבית, בבניין שלא עורר עניין רב.
ב־2001 זכתה בייג'ינג במכרז לאירוח המשחקים האולימפיים, והעיר נכנסה למתקפת פיתוח כדי להיהפך למטרופולין בינלאומי. באותה שנה גילו מנהיגי סין, לתדהמתם, שמכון מחקר בבריטניה דירג את העיר בתחתית רשימה ארוכה של ערים מובילות וקוסמופוליטיות, ובין השאר הסביר שאין בה מוזיאונים ומוסדות תרבות מובילים. השלטונות החליטו לתקן את המצב, ומאז נפתחו בבייג'ינג בית אופרה מרשים, אולמות קונצרטים וכמה מוזיאונים, חלקם מוצלחים מאוד, בניסיון לייצר מובילות תרבותית שמשתווה למובילות הכלכלית של סין. אבל לשם כך דרושה פתיחות שמפלגת השלטון לא ממש מסוגלת לה.
התמקדות בהיסטוריה של סין היתה אמורה להיות פשוטה יותר, אבל התגלתה גם היא כמשימה מסובכת. חנוכת המוזיאון הלאומי היתה מתוכננת לשנת האולימפיאדה, אך התאריך נדחה בשל חוסר הסכמה בקרב היוזמים לגבי השיפוץ והתכנים. התאריך החדש נקבע ל־2009, שנת ה־60 של הרפובליקה העממית, ואז נדחה שוב. רק במרץ הוא סוף סוף נפתח, ומאז מספר המבקרים בו עומד על כ־8,000 ביום.
לעורר את הנאורות
השאלה איך להציג חלקים בעייתיים בהיסטוריה של עם אינה ייחודית לסין. היא מעסיקה מוזיאונים בכל העולם: מהמוזיאון הבריטי, שתצוגות רבות בו מבוססות עד היום על אוצרות שנגזלו מהקולוניות, ועד המוזיאון להיסטוריה של השחורים בארצות הברית, שאמור להיפתח בוושינגטון ב־2015 ועדיין מנסה להבין איך להציג את ההיסטוריה הכאובה הזאת. גם מוזיאונים בישראל מתלבטים בשאלות של אמת היסטורית ונרטיבים מתנגשים. בסין השאלה נפתרה באופן חד וברור: ההיסטוריה היא מה שהנהגת המפלגה אישרה. והנהגת המפלגה, לפחות כרגע, לא פתוחה לשאלות, התנצלויות וביקורת עצמית.
יועצים שהשתתפו בשיפוץ המוזיאון מספרים על תהליך ארוך שבו כל החלטה עיצובית או תוכנית נבדקה וצונזרה ישירות על ידי הוועדה המתמדת של הפוליטבירו, הגוף בן תשעת החברים ששולט למעשה בסין. הצעות מוקדמות דווקא כללו ניסיונות להתמודד עם ההיסטוריה הקרובה: מומחים הציעו להכניס תצוגות נרחבות של הזינוק הגדול קדימה ושל מהפכת התרבות כדי לקדם מחקר והערכה מחודשת של האירועים, וההצעות אף זכו לתמיכה בתוך המפלגה. בסופו של דבר הן נפסלו, ובתום תהליך ממושך של מחקר, ריכוז הממצאים, סינון, עיצוב וויכוחים קשים עומד על תלו מוזיאון שהמוטיב הבולט בו הוא ההיעדר.
אפילו בתערוכה על סין העתיקה, שאמורה לכאורה להיות פחות שנויה במחלוקת, ניכרת ידה של מחלקת הפרופגנדה. תצוגה יפהפייה של פסלים בודהיסטיים עתיקים כוללת גם חלק ובו פסלים מטיבט הכבושה, עם שלט שמכריז: "הפיסול הבודהיסטי של טיבט שואב ממסורות זרות כמו אלה של הודו וקשמיר ולכן תמיד היה חלק חשוב ומיוחד של הפיסול הסיני".
באופן אירוני משהו, בין האגף העתיק לאגף המודרני מוצגת התערוכה הבינלאומית הראשונה שמתארחת במוזיאון. תחת השם "עידן הנאורות" מוצגות עבודות שריכזו כמה מהמוזיאונים המובילים בגרמניה - יצירות מאירופה של המאה ה־18, מעידן של הוגים שדחו את העריצות והטיפו לחופש וסובלנות (בכלל, מוזיאונים וחברות גרמניות היו פעילים במיוחד בכל תהליך השיפוץ של המוזיאון הלאומי). יאנג לי (24), פקידה במשרד עורכי דין ממחוז שאנשי, התרשמה מ"עידן הנאורות". את "הדרך להתחדשות" היא לא טרחה לראות. "מה כבר יכולים להראות לי שם שלא למדתי בבית הספר?", היא תוהה. "אנחנו הצעירים לא מתעניינים בדברים כאלה".
התערוכה האירופית נפתחה בעיצומו של גל מעצרים של מתנגדי משטר ופעילי זכויות אדם שכמוהו לא נראה בבייג'ינג מאז 1989, והמארגנים הגרמנים בטוחים שיש כאן מסר לאומה. "בדיוק בגלל זה חשוב שנהיה כאן", אמר מרטין רות, מנהל מוזיאון דרזדן, ל"הניו יורק טיימס". אבל יאנג לי לא התרשמה שיש בתערוכה מסרים נגד שלטון דיקטטורי או
ביקורת סמויה על השלטון. "מדובר בדיכוי שהיה בסין בעבר", היא מתעקשת, "זה לא קיים היום". ואמנם, צריך חושים חדים במיוחד בשביל להבין את הקשר בין סין המודרנית לנאורות האירופית, שמוצגת כאן על המסרים ה"קלים" שבה, כמו שיבה אל הטבע ונישואים מתוך אהבה, בלי הדיון הרחב בדמוקרטיה.
יום לאחר שהתערוכה נפתחה, ב־3 באפריל, האמן הידוע ביותר בסין, איי ווי ווי, נעצר בנמל התעופה, ומאז איש אינו יודע היכן הוא נמצא. מחוץ למבנה הענק של המוזיאון משתרך תור אינסופי. מעבר לכביש, בכיכר טיאנאנמן, משוטטות מכוניות משטרה, והאבטחה בשערים מוגברת. בשבועות האחרונים צצו באינטרנט קריאות להפגנות נגד המשטר, ושמועה עיקשת טוענת שסטודנטים מאוניברסיטת בייג'ינג מתכוונים להניף שלטי מחאה בכיכר. המוזיאון אולי לא ממש נאמן להיסטוריה המודרנית של סין, אבל יש סיכוי קטן שהוא יקים אותה לתחייה.
