פיצול אמנות
טל ר. נולד בישראל במלחמת ששת הימים לאב ניצול שואה, גדל בקופנהגן עם אובססיה לכלי נשק ונהפך לצייר מוערך ומצליח ברחבי העולם. עכשיו, עם תערוכה חדשה בתל אביב, הוא מסביר ל"מוסף כלכליסט" שמחירים של מאות אלפי דולרים לעבודות שלו בהחלט משנים את האופן שבו הוא יוצר
איך נכון לתאר את טל ר., שתערוכת הציורים שלו "הפיג'מות" מוצגת עתה בגלריה זומר בתל אביב? בהקשר הבינלאומי מדובר באחד הכוכבים הגדולים בשדה האמנות העכשווי. הוא מציג בעשרות תערוכות בכל העולם (הרשימה כוללת 41 תערוכות בדנמרק, 40 בגרמניה, 15 באנגליה, 12 בארצות הברית ועשר באוסטריה), עבודותיו נמכרות בעשרות ומאות אלפי דולרים במכירות פומביות ונכללות באוספים חשובים. בין השאר הן נמצאות אצל רוזה דה לה קרוז, אספנית גדולה ממיאמי; באוסף של אינגוילד גטץ, בעלת מוזיאון פרטי במינכן; ועתה גם באוסף דורון סבג, שרכש עבודה מהתערוכה בתל אביב (מדובר בעבודות קטנות יחסית, במחירים של 30-20 אלף יורו).
בהקשר המקומי, טל ר. (41) הוא בכלל טל שלמה רוזנצוויג, שנולד בישראל במלחמת ששת הימים לאב ניצול שואה ולאם דנית. "המיתוס מספר שבישראל, בזמן מלחמות, נולדים רק בנים", אמרה האחות שנתנה לאביו טרמפ משדה הקרב לבית החולים. כשהיה בן שלושה חודשים עזבה המשפחה את הארץ ועברה לגור בקופנהגן, שם הוא מתגורר עד היום עם אשתו ושני ילדיהם המשותפים. אך הקשר ההדוק עם ישראל נמשך. הוא אמנם אינו דובר עברית, אך מקפיד לבקר בארץ מדי שנה, ואת ליל הסדר האחרון חגג עם משפחתו במושב עמיקם, אצל אחיו, הכוריאוגרף ארי רוזנצוויג (לשעבר אחד הרקדנים הבולטים בלהקת בת־שבע).
בחו"ל מכנים אותו "האמן הדני־ישראלי". "הם חושבים שזה אקזוטי, בעיקר בגרמניה, שם זה עדיין 'אישו'", הוא אומר בראיון ל"מוסף כלכליסט", ומסביר שהוא עצמו בכלל מרגיש תייר, לא דני ולא ישראלי. "נולדתי בישראל, אפילו מלו אותי, אבל תמיד הרגשתי מיקס של הכל. זה התחיל מהשם - בדנמרק מגוחך להיקרא טל, אין שום משמעות לשם הזה, אבל הוא גם לא ממש שם יהודי. כך שכילד תמיד הרגשתי דחוי". את שם המשפחה, אגב, קיצר מרוזנצוויג לר. מסיבות פרוזאיות: "אני על סף דיסלקציה והיה לי קשה לאיית אותו בכל פעם מחדש".
פיג'מה ממחנה הריכוז
הנה עוד דוגמה לתחושת חוסר השייכות. "בגיל 23 התכוננתי ללידת בני הבכור, מקשר קודם, וזו היתה טראומה במשפחה כי אשתי לא היתה יהודייה. את יכולה לדמיין מה זה אומר. אבות אבותיי סבלו ועכשיו אני מביא הביתה גויה. אז החלטתי ללכת לרבי בקופנהגן, ללמוד תפילות, לדעת קצת יותר. הוא שאל על אמי ואמרתי שהיא התגיירה בירושלים. 'כן, אבל עם מי?', הוא שאל, 'כי אם היא לא התגיירה עם האדם הנכון אתה לא יהודי'. אמרתי לעצמי: 'אלוהים, אני אפילו לא יהודי'. 'אז מה אני עושה עכשיו?', שאלתי אותו, והוא ענה: 'אז אני אלמד אותך להיות גוי'".
ובכל זאת, לעובדה שנולדת בששת הימים יש השפעה על חייך?
"כילד הייתי אובססיבי עם כלי נשק. היינו מגיעים לישראל לבקר אצל הדודים והסבים, חלקם אנשים מבוגרים שמילאו לי את הפה בבזוקה ובאגוזי, ותמיד היתה לי שאלה אחת: 'יש לך אקדח?'. לדוד שלי בעפולה היה רובה מתחת למיטה. הם היו נותנים לי את הרובה והייתי יושב איתו בשקט במשך שעות. אוצר התערוכה שלי במוזיאון לואיזיאנה בדנמרק (אחד מחללי התצוגה הנחשבים באירופה - ד"ג) הלך לראיין את אמי ומצא תמונה שלי בעפולה עם הרובה. התמונה הזו מופיעה בקטלוג. החלום הכי גדול שלי אז היה להיות חייל בצבא".
מה קרה לחלום הזה?
"היה לי חבר דני שחי בישראל, הוא היה קצת מבוגר ממני ושירת בצבא. פעם סיפרתי לו שאני רוצה לעשות את אותו הדבר והוא היכה אותי. הוא אמר לי: 'יש לך הזדמנות לא לעשות את זה, לי אין'. כילד הרצון שלך ללכת לצבא לא קשור לאידאולוגיה. הפטנזיה קשורה לסיבות פסיכולוגיות ופרוידיאניות, מין מיקס בין סרטים מצוירים וזיגמונד פרויד. בכל מקרה, יכול להיות שאלו המכות המוצדקות ביותר שחטפתי עד היום".
ואולי המשיכה לנשק והרצון לשרת בצבא קשורים גם להיותך דור שני לשואה?
"לא גדלתי על התורה ועשרת הדיברות אלא על מריל סטריפ במיני־סדרה 'שואה'. השואה ליוותה את כל הילדות שלי, מין קומבינציה מוזרה של 'ניסיון מיד שנייה' של השואה, גרסה מעוותת של מדע בדיוני. כמובן גם גדלנו על הרעיון של ישראל, ואם אתה עושה אחד ועוד אחד ודאי שאתה רוצה להיות חייל. זה דבר נורמלי. אתה רוצה אקדח".
אביך בעצם סיפר על השואה בימים שבהם חלק גדול מהניצולים העדיפו שלא לדבר.
"אבי בחר לדבר על זה כמה שהוא רק היה יכול. הייתי אומר שהוא הושפע מאוד מהסקנדינבים, מהרעיון של פתיחות, וגם אמי עודדה אותו לדבר. כילד לא ידעתי איך להתייחס לזה, איך לא להיות לגמרי משותק".
זה קשור לציור "הפיג'מות", שמוצג בתערוכה בתל אביב ונדמה שרואים בו ילד לבוש במדי אסיר?
"לפני שאענה על זה אתאר לך איך אני עובד, ואני אשתמש במילה אינטואיציה. אני לא מכריח את עצמי להמציא משהו חדש אלא עובד עם כל מה שנמצא שם כבר, עם מה שקיים. אני מנסה להפשיט את הנושאים האלה מההקשרים ההיסטוריים שלהם, אני יותר מעוניין בנושאים האלה כרוחות שנודדות בהיסטוריה.
"מובן שב'הפיג'מות' יש קונוטציה למדים של המחנה. אבל באותה מידה זו גם תמונה של הבן שלי מלביש מסיכה אפריקאית על הראש. אפשר לקרוא את זה גם כציור ידידותי, יש בו משהו יפה אבל גם מפחיד, רועד. יש שם משהו שלא נח. בגרמניה לא הייתי קורא לתערוכה בשם הזה, 'הפיג'מות', אף אחד לא היה מבין את זה. כאן רציתי שהקהל יוכל לקרוא את העבודה גם בקונטקסט הזה".
להוציא את האמנות מהמוזיאון
גם תחילת דרכו של טל ר. כאמן קשורה לבית שבו גדל ולסיפורים ששמע. "בכל כיתה יש ילד שרושם", הוא מספר. "כתלמיד בבית ספר יהודי בקופנהגן הייתי המומחה לרישומי נשק. ידעתי לצייר עוזי מושלם, וגם צלבי קרס מושלמים. דמייני לעצמך ילד בן שמונה שמתמחה בציור צלבי קרס בבית ספר יהודי. הם הבינו שאני לא נאצי. הייתי פשוט ילד יהודי, בן דור שני, שמצייר צלבי קרס.
"אחרי שסיימתי את הלימודים אבי לקח אותי לעבוד בחברה שלו, שעסקה בליטוש יהלומים. הדבר היחיד שידעתי לעשות היה לצייר, וכדי לצאת משם אמרתי שאני רוצה ללכת לבית ספר לאמנות. אחרי כמה שנים הבנתי שרציתי לחזור להרגשה של לשבת ולעשות מה שאתה יכול, מה שממלא אותך, ולא מה שאתה צריך לעשות (הוא למד ב־Billedskolen בקופנהגן ובאקדמיה הדנית המלכותית לאמנות). אני עובד מהאישי, כל הדימויים בתערוכה מגיעים מעולמי הפרטי, אבל הם אף פעם לא נשארים שם, אחרת הם יהיו ציורים רעים. הם לא יכולים להישאר כרוזנצוויג, כיהודי או כמחנה. הם חייבים להיות מופשטים מהקונקרטיות שלהם ולהפוך לחלק מעולם הרוחות, הציור".
ואמנם, מלבד אותו ציור ספציפי, שמדבר בעיקר ללב יהודייה רגישה, קשה לשייך את הציורים של טל ר. להיסטוריה מסוימת, והם רחוקים מרחק עצום משיוכם לקטגוריית ציורי שואה או ציור יהודי. להפך - כל עבודותיו מאופיינות בשפה בינלאומית, בצבעוניות מרהיבה ובתחושה של חיות ונדיבות. זה בא לידי ביטוי לא רק בתוצריו האמנותיים, אלא גם בכל שיתופי הפעולה המעניינים שבהם השתתף.
למשל, חברת האופנה שייסד עם חברים, moonspoonsaloon, ובה קולקציה של פריטים שמחירם נע מ־100 דולר עד 100 אלף דולר. הם נמכרים בחנויות בניו יורק, יפן ולונדון, אבל מדובר בקולקציה מוגבלת - כשיהיו בה 99 פריטים שונים, החברה תיסגר ותונצח בספר שיתעד את כל העיצובים. "רצינו להתקיים בעולם האופנה ולא רק במוזיאון", הוא מסביר את הרציונל. "זו דרך מאוד נדיבה לתת משהו לאנשים. כולנו יודעים שאנחנו עומדים להיהפך יום אחד לאבק, אבל בינתיים, בזמן שאנחנו כאן, למה לא ללכת עם לבוש מדהים?".
המחשבה הזו ניכרת גם ב־50 הכיסאות המעוצבים שהכין בהזמנה לציון 50 שנה ל"כיסא הביצה" המפורסם שעיצב האדריכל והמעצב הדני ארנה יעקובסון. כאספן אובססיבי של בדים החליט טל ר. לכסות את הכיסאות בפרגמנטים של בדים, שנאספו בכל העולם וחוברו יחדיו.
עבודה מרכזית אחרת שלו היא ציור הקיר שהכין במיוחד לחדר הישיבות של ידידו, נסיך דנמרק פרדריק, במעון החורף שלו, ושנעשה במחשבה על הצופה. "לא חשבתי על כך שהוא הנסיך, אלא מישהו שעומד לראות את הציור הזה כל יום. מתוך המחשבה הזו ציירתי כמה ציורים של ספינות מפליגות, שנעשות קטנות יותר ויותר, עד שבסוף הן נעלמות".
מפחד ליפול לעצלנות
הדימויים בציוריו לקוחים מהתרבות הגבוהה והנמוכה. יש בהם מהתחום הגרפי, מהקומיקס ומציורי הרחוב. בשנה האחרונה חל שינוי בולט בסגנון: העבודות נהיו נרטיביות יותר, מחויבות יותר לאמנות הגבוהה, ויש בהן גם תחושה של סתירה, שיוצרת אי־שקט. עדות לשינוי הזה אפשר לראות בסדרת הציורים בגלריה זומר ובתערוכה מקבילה שמוצגת בימים אלו בהמבורג תחת הכותרת "The Elephant Behind the Clown". העבודות כוללות דמויות מוזרות ואקסצנטריות, חיות קרקס, יש בהן משהו מציורי המערה והציור הפרימיטיבי, כמו גם ציטוטים מתולדות האמנות.
למה הציורים הצבעוניים והמופשטים שלך נהפכו לדימויים ברורים וסיפוריים?
"הרגשתי שהצבע והאורנמנטיקה (קישוטיות) הם סוג של בריחה, ורציתי שהציור יהיה מחויב לנרטיב. לכן גם התחלתי להשתמש בטכניקה של פיגמנטים מעורבים בדבק שעשוי מעור ארנבת. זו טכניקה מסורתית שלא מאפשרת עבודה עם הרבה שכבות, ולא מאפשרת לברוח. יש דדליין. אם שמת יותר מדי שכבות, הצבע מתחיל להיסדק ואפשר לזרוק את הקנבס. הציורים האלה הרבה יותר תרבותיים, הם מדברים בשפה של 500 שנות ציור. מבחינתי זה אתגר להצליח לצייר ציורים כאלה. עד שאתה לא עושה את זה אתה לא צייר אמיתי, אתה תמיד קצת מזייף".
אז זה בעצם סימן להתבגרות שלך כאמן?
"לא, כי זה לא מקום שאשאר בו. כרגע הוא פורה עבורי ומזין. באיזשהו שלב אפליג למקום אחר".
אין חשש ששינוי הכיוון יאכזב את האספנים?
"עבודות הקולאז' שלי זכו להצלחה כבירה ונמכרו במחירים גבוהים מאוד. הן היו מורכבות מבחינת העשייה אבל מבחינה אמנותית הן נהיו קרפט, אומנות, כמו לייצר שטיחים פרסיים. בנקודה זו הרגשתי שאני לא רוצה להמשיך בזה. לא מסיבות נאצלות אלא משום שבבסיסי אני עצלן מאוד. אם משהו מפסיק להדליק אותי אני לא יכול לעשות את זה, אני לא יכול לעבוד. אני תמיד צריך להיאבק עם החומר ועם הרעיון, אחרת העצלנות שלי משתלטת".
העבודות שלך נמכרות היום בסכומים גבוהים. איך אתה מרגיש עם זה?
"לפני 14 שנה, כשרק התחלתי למכור ציורים ועבדתי בכל מיני עבודות, הגיע אליי אדם לסטודיו ואמר: 'אם אתה נותן לי חמישה ציורים אני נותן לך אלף דולר'. כל כך התרגשתי רק מהרעיון שיהיה לי כל הכסף הזה בכיס ואוכל ללכת ברחוב ולהיכנס ולצאת מחנויות. המשכתי להתרגש מזה עד שהמחירים עברו את ה־20 אלף דולר. אחר כך אתה מפסיק לספור ולחשוב שיש לך משהו בכיס. זה כבר משהו שיש לך בחשבון הבנק, זו כלכלה אחרת שמנוהלת בידי הגלריסטים שלי בלונדון ובברלין. אני כבר לא מעורב בזה.
"יש לי חברים שהתפתחו באותו אופן, מכלכלה של אלף דולר לכזו של 10 מיליון. יש אמנים שיש להם שליטה על מה שקורה והם מאוד מעורבים, אבל רוב הציירים שאני מכיר לא ממש בשליטה, וזה מפחיד אותם מאוד".
למה?
"כי רובם מרגישים שעשיית אמנות היא דבר טבעי להם, ומחירים כאלה מכניסים אותם לעצבנות. אבל אני מדבר עליהם, לא עליי".
ואתה?
"הכסף מעניין אותי רק עד הרגע שבו אני כבר לא צריך לדאוג לגביו, והיום אני כבר לא דואג. אבל אין לי שום התרגשות מלקנות שעון יקר או מכונית יוקרה. זה רק גורם לי להיות אמביציוזי יותר באמנות שלי. זה מאפשר לי חופש לקחת לעצמי אתגרים חדשים ולהרגיש יותר עצמאות בעבודה".
