עד כמה נורא מצב ההשכלה?

זו מסקנתו של מחקר שנערך במשך ארבע שנים ושתוצאותיו פורסמו בדין וחשבון פסימי, ביקורתי ומתוקשר שהתפרסם בספר שיצא באחרונה ובמאמר מקיף שיצא מיד אחריו. בספר, " Academically Adrift" (בתרגום חופשי: "האקדמיה נסחפת"), מסכמים ריצ'רד ארום וג'וסיפה רוקסה, מומחים לסוציולוגיה וחינוך באוניברסיטאות העילית של ניו יורק ווירג'יניה, את המעקב שערכו בשנים 2007-2005 אחרי 2,000 סטודנטים לתואר ראשון ב־24 מוסדות שונים ברחבי ארצות הברית. החוקרים השוו את נתוניהם במבחן הכישורים האקדמיים CLA, שבודק יכולת אנליטית, חשיבה ביקורתית ויכולת לפתור בעיות בשלושה מועדים שונים – לפני תחילת הלימודים, אחרי שנתיים, ובסוף התואר, שבארצות הברית דורש ארבע שנות לימוד. הם גם עקבו אחריהם ואחרי תוכני לימודיהם בפקולטות, ואספו עוד מקורות מידע חיצוניים על המערכת האקדמית האמריקאית.

ואלה התוצאות הקודרות: אחרי שנתיים של לימודים, כ־45% מהסטודנטים לא הראו כל שיפור ביכולותיהם האנליטיות. בתום לימודי התואר הראשון, 36% לא הראו שיפור מאז ערב תחילת הלימודים. כן, הם כנראה למדו פריטי מידע שיסייעו להם להשתלב בשוק העבודה, אבל אינטלקטואלית הם דרכו במקום במשך ארבע שנות השכלה גבוהה.

הסיבות ניכרות לעין: מדגמים גילו שכשליש מהסטודנטים באמריקה נדרשו לקרוא פחות מ־40 עמודים בשבוע, ולא השתתפו בקורסים שדרשו כתיבה של יותר מ־20 עמודים בסמסטר. סטודנט ממוצע משקיע בשבוע פחות מ־15 שעות לימוד עצמי. ב־1980 הממוצע היה 30 שעות. הנתונים האלה, דרך אגב, לא מתייחסים לתלמידי המדעים המדויקים, שביצועיהם טובים, וגם באוניברסיטאות ליגת הקיסוס ובעוד כמה אוניברסיטאות יוקרה נרשמו תוצאות טובות יותר. אך בשאר אוניברסיטאות אמריקה המצב קשה. ועוד גילוי שעולה מהמחקר הוא שמי שמושכים זה שנים את הממוצע האינטלקטואלי כלפי מטה הם תלמידי התארים למינהל עסקים. הללו, מתברר, מעולם לא הגיעו לאוניברסיטה כדי לקבל ממנה כלי חשיבה ורעיונות חדשים. הם שם בשביל הרזומה, וייתכן שתמיד היו.

האצבע המאשימה מופנית בעיקר אל חברי הסגל, שדרישותיהם נשחקו, השקעתם הצטמקה והאכפתיות שלהם מתנדפת. אמנם, ארום ורוקסה אומרים, עיקר העבודה נחוצה ברמות ההשכלה הנמוכות יותר – בבתי הספר היסודיים ובתיכונים, שהידרדרות רמתם היא שייצרה דורות של סטודנטים בינוניים ועם הזמן של מרצים בינוניים. אך גם המרצים צריכים לשנות לחלוטין את גישתם, לבטל את המטלות הקבוצתיות שנהפכו לנוהג נרחב באמריקה, ולהחזיר את המבחנים ומטלות הכתיבה שבמשך עשרות שנים השאירו תלמידים ערים עד שעות מאוחרות.

המעקב אחרי 2,000 הסטודנטים נמשך גם כיום, אחרי שסיימו את לימודיהם והצטרפו לשוק העבודה. ארום ורוקסה מתכננים לפרסם בעוד שלוש שנים "המשכון" שיציג את איכות תפקודם של בוגרי האוניברסיטאות של דורנו.

המחקר עורר סערה בממסד האקדמי והעמיד מבקרים שתקפו את שיטת המחקר ואת הנחות היסוד והזכירו שעם כל הכבוד, תלמידי העולם עדיין עומדים בתור לאוניברסיטאות האמריקאיות.

ולנו, בישראל, נותר רק לתהות מתי יעמדו לרשותנו נתונים שיאפשרו לבחון אובייקטיבית את ההשכלה הגבוהה שלנו, ובינתיים לחשוש ממה שהנתונים האמריקאים רומזים על המתרחש אצלנו.