האם העולם מתייבש?

הסיסמה "חבל על כל טיפה" חקוקה באתוס הישראלי. בכל טיול לחו"ל התפעמנו משפע המים ששאר העולם נהנה ממנו, מהנהרות השוצפים והגשם העז, מהיכולת של השוויצרים, האמריקאים, הצרפתים והטורקים לרחוץ כלים תחת זרם חזק ובלתי פוסק, ובלי לחוש אשמה. והנה, פתאום מגיע צ'רלס פישמן, כתב בכיר במגזין האמריקאי "פאסט קומפני", ומגלה שלא רק ישראל מתייבשת.

פישמן, עיתונאי ותיק שב־2006 תיאר באופן קולע את התרבות התאגידית החדשה באמריקה ברב־מכר "אפקט וול־מארט", פרסם בשבוע שעבר את ספרו השני, "הצמא הגדול" ("The Big Thirst"). הספר גורס שעידן שפע המים בעולם תם. העידן הזה היה כה תמים עד שהוא יצר חברה מערבית מפונקת ובזבזנית, וכרגע המערב מבזבז מדי דקה כל כך הרבה מים ובאופן כל כך בלתי נמנע, עד שכולנו, כדבריו, במצב חירום. לא חדש למי שחי בישראל, אבל הפעם ההשלכות קשות יותר.

זהו "עידן המים השלישי", הוא כותב. העידן הראשון הסתיים בתחילת המאה ה־20, כאשר ברחבי העולם הותקנו תשתיות צנרת חדשות שהובילו מים טריים אל הבתים. המהפכה הזאת הביאה את העידן השני, העלתה את תוחלת החיים ושינתה את אורחותיהם מהקצה לקצה. במרוצת המאה האחרונה חוו את העידן הזה חמש שישיות מהאנושות, ו־1.6 מיליארד בני אדם נותרו ב"עידן הראשון" של המים. זה שבו נשות המשפחה צריכות לסחוב מדי יום עשרות ליטרים של מים הביתה, לשימוש המשפחה. אלא שכעת, מי שנהנו מהעידן השני עוברים לעידן השלישי, שבו המים הם משאב מתכלה – עידן שבו צריך לחשוב על מים במונחים של חיסכון, תחליפים ומיחזור, ובאופן מחויב הרבה יותר. שכן, בשונה מבקבוקי פלסטיק, ההשלכה של המפגע אינה זיהום אוויר אלא תאריך תפוגה לחיים בעולם. פישמן אינו מנסה להבהיל, רק להמחיש את קצב בזבוז המים שלנו, הגבוה משמעותית מזה שבו הם מתחדשים, ולהצביע על הצורך להתחיל להתנהל אחרת איתם.

על כל חמישה ליטר מים שזורמים בצינורות העולם ליטר שישי אובד בגלל טפטוף ונזילות – שגוברים ככל שמערכות הצנרת מתיישנות צילום: shutterstock

בארצות הברית ומערב אירופה מוציאים יותר מ־30 מיליארד דולר על מים מינרליים בבקבוקים. אדם ממוצע במערב "צורך" מדי יום כ־360 ליטר מים — כמות המים שמשמשת אותו במשק הבית ושנדרשת לייצור וגידול המזון שהוא אוכל ולשירותים אחרים שנדרשים לו. אלא שהחשמל שאנחנו צורכים דורש שימוש בכ־950 ליטר מים נוספים לאדם ביום. בחישוב פשוט – משפחה ממוצעת "עולה" כ־2 מיליון ליטר מים בשנה. נכון להיום, כל המים שבהם משתמשים במשק הבית הם מי שתייה. גם אלה שמשמשים בשירותים, לניקיונות, להשקיית הגינה ולרחיצת המכונית. כדי לשנות זאת נחוצים יותר מאשר תשדירי שירות. נחוצות תשתיות חדשות וטכנולוגיות חדשות, ואולי גם חקיקה.

לאס וגאס המדברית היא חלוצה בתחום. שם כבר הושתו איסורים על רחיצת מכוניות וריקון בריכות שחייה, וגם הפעלת ממטרה שמרטיבה את המדרכה היא עבירה שם. העיר גם מעניקה תמריצים לקיצוץ הוצאות המים. אחד מהם הוא פרס כספי מהעיירה לכל מי שמוותר על הדשא בגינתו. באורלנדו שבפלורידה הושקעו תקציבי ענק בהנחת צנרת מים חדשה, כפולה, שאמורה לאסוף את המים המשומשים ממשקי הבית ולהזרימם מחדש כמי קולחין לבתי שימוש. שתי הערים האלה הראו בעשור האחרון נתונים מרשימים של חיסכון.

וזה עשוי להיות גם רווחי: ענף חדש של "השקיה חכמה" צומח בעולם, וישראל, דרך אגב, מובילה בו. פישמן גם מתאר יוזמת חיסכון במים של חברות ענק כגון קוקה־קולה, טכנולוגיה חדשה שיבמ פיתחה להפקה חסכונית יותר של מים מזוקקים במיוחד לתעשיית השבבים, וגם ענקית ייצור הזרעים האמריקאית מונסנאטו הכריזה על משטר חיסכון. זה הזמן, מבהיר ספרו, להפוך את "ושאבתם מים בששון" לאמירה כלכלית.