• תפריט
7.4.11

"אנחנו על סף אינתיפאדה חברתית שתתפוצץ לנו בפנים בהפתעה מוחלטת"

פרופ' דב פרוהמן, מייסד אינטל, חתן פרס ישראל בתחום המדעים המדויקים וטכנולוג נערץ, משרטט תרחיש משתק, כמעט אפוקליפטי לעתידה של מדינת ישראל

שי אספריל 09:4707.04.11

פרופ' דב פרוהמן, מייסד אינטל ישראל, כואב ודואג. הוא מסתכל סביבו ורואה חברה שאיבדה את ערכיה ומידרדרת לתהום. ובתור חתן פרס ישראל בתחום המדעים המדויקים, טכנולוג נערץ, פרופסור אמריטוס לפיזיקה באוניברסיטה העברית וחבר האקדמיה הלאומית למדעים - ואולי גם כניצול שואה - הוא מאמין שמחובתו להיות המוכיח בשער, זה שמנופף באצבע מאיימת ומתאר לנו את המסלול שבו אנו צועדים. בראיון מיוחד ל"מוסף כלכליסט" הוא משרטט תרחיש משתק, כמעט אפוקליפטי, לעתידה של מדינת ישראל. וכמו כל נבואת זעם, הדברים אינם קלים לעיכול.

 

"נראה לי שאנחנו על סף תהום של אינתיפאדה חברתית ישראלית שתתפוצץ לנו בפנים בהפתעה מוחלטת. משברים הרי תמיד באים בהפתעה. יש פה פצצה מתקתקת; הסממנים של איבוד ערכים, שחיתות, אלימות, גזענות והפער הגדל בין עשירים לעניים הם מסלול תלול לכיוון מאפיינים של מדינת עולם שלישי", הוא אומר. וכמי שנע במשך שנים ארוכות בין האקדמיה לתעשייה וידע לנהל במשך 18 שנה גוף אמריקאי ענק בסביבה ישראלית, הוא רואה אירוניה בכך שענף ההייטק - בשל תרבות האקזיטים שיצר - רק מגביר את ההקצנה ואת הקיטוב החברתי, משום שהוא מגדיל את הפער הכלכלי בין עשירים לעניים.

 

יש תחושה שהחברה הישראלית הפכה לחברה שמעריצה גודל. היא מתנפלת על נדל"ן, מבצעת רכישות המוניות של מוצרי חשמל וסוגדת לתוכניות ריאליטי בומבסטיות. מה קרה לנו?

"נראה לי שעברנו דרך ארוכה מתקופת החלוציות. בעבר היתה לנו תרבות סְפָר שהתבססה על איום ביטחוני קיומי ממשי. ההתמודדות פיתחה בנו תכונות של יצירתיות, כושר אלתור, עבודת צוות, יושר והגינות. אבל עם השנים התבססנו, האיום הקיומי נמוג וממדי האיום הביטחוני קטנו. בשלב זה עברנו לתרבות הספר האמריקאית, שנולדה בתקופת חיפוש הזהב בקליפורניה. מאפייני התרבות החדשה הזאת הם אינדיבידואליזם, רכושנות, תאוות בצע וחוסר התחשבות בזולת, כי זהב לא מחפשים בקבוצות.

 

"על רקע התרבות הנהנתנית הזאת קל מאוד למקבלי ההחלטות ולמייצגי הציבור לטפח סדרה של אשליות - מהתפיסה המוטעית שההייטק יכול לפרוח גם באין תהליך שלום ותוך התעלמות מדעת הקהל בעולם, דרך התעלמות מההשפעה המוסרית השלילית של הכיבוש, וכמובן האשליה שהשקט היחסי בנושאים חברתיים מבשר על יציבות לטווח ארוך. עצוב לראות עד כמה אנחנו דומים לתרנגול ההודו בספרו של נסים טאלב 'הברבור השחור', שמפטמים אותו לקראת חג ההודיה במשך 1,000 ימים ואז ביום ה־1,001 הוא מופתע כשהוא נשחט. אותן האשליות מטופחות גם במערכת החינוך, שבה משתלט לאטו האליטיזם החינוכי, כמו עלייתו של המרכז הבינתחומי בהרצליה. נראה לי שזהו, בפשטות רבה, התהליך שהביא אותנו להערצת הגודל בכל התחומים.

 

דב פרוהמן דב פרוהמן צילום: אייל יצהר
"ואם לא די בכך, קצב השינוי המהיר במחשוב, באינטרנט ובקצב דיווח האירועים בתקשורת, לצד מדיניות ההפחדה התמידית, גורמים לאנשים כאן להרגיש שהם במצב חירום תמידי. לכן נוצרת אווירה של 'אכול ושתה כי מחר נמות', הגוררת אגירת רכוש ומזון והתנפלות על קניונים חדשים. חיים את הרגע, שמא המחר לא יגיע. למעשה אנחנו ממשיכים לחיות בגן עדן של שוטים ובתקווה הנכזבת ששום דבר לא עתיד להשתנות לרעה. מכאן הדרך קצרה מאוד לטמינת הראש בחול ולהיאחזות באשליה השלטת היום שמאחר שישראל היא דמוקרטיה, הרי שהמחאה ששוטפת את העולם הערבי לא רלבנטית לנו. אלא שהמשבר הבא שלנו קרוב לוודאי לא יהיה ביטחוני כפי שמבטיחים לנו אלא חברתי־חינוכי וכלכלי - או במקרה הגרוע יותר שילוב של השניים".

 

מקדשים את עגל הזהב

 

פרוהמן תמיד נחשב לעוף מוזר בעולם ההייטק. את הדוקטורט במדעי המחשב עשה באוניברסיטת ברקלי במהלך שנות השישים הסוערות, ומשהו מהאווירה ההיפית שסחפה אז את סן פרנסיסקו נספג בעצמותיו של פרוהמן. גם לאחר שמונה לתפקיד מנכ"ל אינטל ישראל המשיך העבדקן הירושלמי להגיע לכנסים מעונבים של הייטקיסיטים ומנהלים כשהוא לבוש בג'ינס וסנדלים. בתחילת הדרך היו שחשבו שהוא ליצן או חסר בית שהגיע לכנס רק כדי להתענג על הכיבוד, אבל מהר מאוד לא נמצאו רבים שלא זיהו את פרצופו, לבושו והדרך הייחודית שבה הילך בין הנוכחים. ב־1999 פרש מניהול אינטל, לאחר 18 שנה, ומאז ניתק לדבריו כל קשר עם החברה.

 

איך אתה מסביר את חוסר המחאה הנמשך בקרב הציבור הישראלי?

"מדיניות ההפחדה הנמשכת בנושאים ביטחוניים גורמת לציבור להימנע ממחאה פעילה מחשש לתגית של פגיעה בביטחון המדינה. השילוב של מסע ההפחדה המתמשך בנוגע לפלסטינים, חזבאללה, איראן, טורקיה, רעידת אדמה, מזג האוויר עם תחושת חוסר הביטחון האישי שנגרמת בשל קצב השינוי המהיר של ימינו גורם לאנשים להסתגר בתוך עצמם, להימנע מהפגנות ולחשוש משינוי. החשש הביטחוני, לכאורה, וחוסר הביטחון המתמשך דוחפים אנשים לחפש מפלט במרדף אחר כסף ורכוש, שנתפסים בטעות כמפתח לאושר. ומאחר שאין מנהיגות בישראל שיכולה לעצור את קצב ההידרדרות החברתית, הדור הצעיר משלים עם המצב ומקדש את עגל הזהב דרך מקצועות הלימוד המתאימים לכך, או נוסע לחו''ל כדי להשיג את מטרתו. אם התהליך הזה יימשך אפשר יהיה לוותר גם על החזון הביטחוני כי לא יישאר על מי להגן".

 

אפרופו חברה שמעריצה גודל, מה דעתך על התופעה שבה מנכ"ל של חברה, מוצלח ככל שיהיה, מרוויח בשנה עשרות מיליוני שקלים בשעה שעוד ועוד אנשים נדחקים אל מתחת לקו העוני?

"מובן שיש כאן בעיה חמורה של העמקת הפער החברתי, שהיא הרסנית בטווח הארוך. אין לי ספק שאיבדנו את תכונת הצניעות, גם בניהול ארגונים וכמובן בניהול המדינה. מנכ''ל חייב להנהיג את הארגון גם בתקופות קשות של קיצוצי שכר ופיטורים, ולא ברור לי איך עושים זאת עם משכורת שהיא מחוץ לפרופורציות סבירות. באינטל המשכורת שלי וכל ההטבות הנלוות נוהלו על ידי אנשי הכספים ולא על ידי גורם חיצוני, וקשה לי לדמיין את עצמי מנהל בהצלחה עם משכורת והטבות שלא היו נראות סבירות לצוות הניהול שלי. מה שכן, לזכותם של המנהלים יש לומר שהדג מסריח מהראש, והם כנראה לא גרועים יותר מחלק ממקבלי ההחלטות במדינה".

 

השאיפה לגודל, לכסף, מובילה גם להשטחת האקדמיה. היום התחומים המבוקשים הם אלה שאפשר להרוויח בהם הרבה כסף. איך קרה שמינהל עסקים, שנחשב לדיסציפלינה נחותה מבחינה אקדמית, הופך להיות המקצוע המבוקש באקדמיה הישראלית?

"באווירה החברתית־תרבותית שנושבת היום בישראל, מי שלא מצליח כלכלית נחשב לפראייר. מאחר שאין חזון חברתי, אין מנהיגות ואין כבוד לערכים, הדור הצעיר מחפש את הדרך הקלה להצלחה כלכלית. האירוניה היא שרוב מנהלי החברות המצליחות, הן בישראל והן בארצות הברית, לא למדו מינהל עסקים.

 

"אבל הבעיה במערכת החינוך היא רק בחלקה במערכת ההשכלה הגבוהה. מוקד הבעיה הוא דווקא בבתי הספר היסודיים והתיכוניים, שבהם לא חל שינוי ושיפור משמעותי במשך שנים. כל הפרסים הבינלאומיים של מדענים ישראלים מבוססים על מערכת חינוך משנות השישים והשבעים של המאה הקודמת. זהו כמובן בית היוצר שאמור בין היתר לשמר ולקדם את יכולת מגזר ההייטק".

 

לארה"ב היו 200 שנה. לנו רק 60

 

פרוהמן אולי כן בביקורתו על השאיפה הישראלית העכשווית להתעשרות מהירה כמעט בכל מחיר, אבל אי אפשר להכחיש שהעושר שהוא עצמו צבר במרוצת שנותיו מאפשר לו לבלות את ימיו ברווחה ששמורה למעטים. את חייו הוא מחלק בין ירושלים לאיטליה, שם רכש וילה בהרי הדולומיטים, ולצד הקדשת זמן להרצאות בפני סטודנטים ותיכוניסטים בישראל, הוא עוסק בעיקר בתחביביו היקרים: רכיבה על אופנועים, טיסה וסקי - לצד קריאה מרובה. העובדה שחלק משמעותי בחייו עובר באיטליה אינה מונעת בעדו לראות עצמו כסוג של נביא זעם ישראלי, המתרה כי אם המצב לא ישתנה מן היסוד הרי שבתוך כמה דורות יתפזרו כל צאצאינו בגולה.

 

מדוע החברה הישראלית מעריצה אנשים שהקימו סטארט־אפ ואז מכרו אותו בעשרות מיליוני דולרים, לעתים תוך כדי פיטורי עובדים או העברתם לחו"ל? למה אין ביקורת על כך שחברה לא ממשיכה לגדול בגבולות המשק הישראלי?

"הערצת הציבור לאקזיטים נובעת מתרבות הבהלה לזהב, תרבות שסוגדת למי שעושה כסף בטווח הקצר, תוך התעלמות מההפסד לטווח ארוך למדינה. אקזיט הוא הדרך הקלה להתעשרות, שאינה דורשת רכישת מיומנות ביכולות ייצור ושיווק. חוץ מכמה חריגים לא פיתחנו את היכולות האלה, וכתוצאה מכך המעבר מסטארט־אפ מצליח לחברה ישראלית מצליחה הוא נדיר מאוד.

 

"בתחילת הדרך חשבתי לתומי שתופעת האקזיטים תעבור המרה עם הזמן לפיתוח יכולות שיווק וייצור, שיוביל להקמת חברות ישראליות שמרכזן בארץ. לצערי זה כמעט לא קורה, והיום אני מתייחס לאקזיט כאל קבלת אתנן זול תמורת הענקת טכנולוגיה לקונה, תוך הפסד כלכלי משמעותי למדינה. ומובן שתופעת האקזיטים רק מחריפה את הפער החברתי בין עשירים לעניים".

 

האם אדישות החברה הישראלית מקלה על בעלי ההון להשיג הישגים רבים יותר מאשר בעבר, על חשבון הציבור?

"בעלי ההון בסך הכל מתפרצים לדלת פתוחה. מאחר שאין אצלנו תרבות מחאה, קשרי הון־שלטון רק מתהדקים והסגידה לעגל הזהב רק מואצת, קל מאוד לקדם נרטיב שלפיו התוכניות של בעלי ההון רק מיטיבות עם הציבור. האדישות שלנו גורמת לכך שאפילו מייצגי הציבור מבין מקבלי ההחלטות תומכים בטיעוני השווא של בעלי ההון, שלא זקוקים לתחכום רב כדי להשיג את מבוקשם.

 

"דוגמאות טריוויאליות אהובות עליי הן: 'תמלוגי גז מוגדלים לחברות ייצרו מקומות עבודה רבים', והעובדה שכביש 6 הוא בין הכבישים היחידים בעולם שבו מצלמים אותך כאשר אתה לא עובר עבירה. מובן שיש הרבה דוגמאות משמעותיות אחרות".

 

במצב העניינים הנוכחי, האם אפשר להאשים את הצעירים שמחליטים לבחור במקצועות מכניסים יחסית ולא באופציות תעסוקתיות שעלולות לגרום להם להידרדר אל עבר העוני? האם אפשר בכלל לעצור את המגמה הזאת?

"ברור שאפשר לעצור את המגמה, על ידי מדיניות בעלת חזון חברתי אמיתי ומערכת חינוך ששמה דגש על חשיבה אחרת וערכים. במידה רבה זו בעיה כלל־עולמית, אבל הבעיה אצלנו נובעת מחיקוי המודל האמריקאי. העניין הוא שלארצות הברית יש מסורת ותרבות של יותר מ־200 שנה, שמתחילה לדעוך עכשיו, ואילו לנו יש תרבות של 60 שנה בלבד וגם היא מתחילה לדעוך.

 

"בכל מקרה, האירוניה היא שהאנשים הצעירים הללו עשויים להשיג את מטרתם רק בטווח הקצר. בטווח הארוך האופציות התעסוקתיות הכלכליות ייכנסו לרוויה - וגם יהוו את מושאי השנאה כאשר תבוא ההתעוררות החברתית. כאשר נגיע לאוטופיה המדומה שבה כולם ילמדו מינהל עסקים, והפקולטות למדעי הטבע, הרוח והחברה יהיו ריקות, לא תהיה לכלכלנים, למנהלי העסקים ולעורכי הדין תעסוקה והם יוכלו להיות ממונים על סגירת השאלטר".
בטל שלח
    לכל התגובות
    x