מוסף כלכליסט 31.3.11

הייתי תלמידה מרדנית, כל הזמן בצופים, אבל אמא אמרה: "צופים אי אפשר להשלים, את הלימודים אפשר"

מיכל המאירי־שגב, מנכ"לית גיתם BBDO: "לעבודה היה ערך מאוד משמעותי בבית. הייתי עם אמי האחות בבית חולים ועבדתי עם אבא במחלבה כמו אחרון הפועלים"

נולדתי למאיר ובתיה המאירי, משבט המאירי הגדול והידוע בצפת. אבי הוא דור שישי בעיר. אמי עלתה מרומניה בגיל 9, גדלה בחיפה והגיעה לצפת כדי ללמוד בבית הספר לאחיות. שם היא פגשה את אבי, בעלי מחלבת המאירי שהיו לו גם כמה מועדונים והוא היה הרווק המבוקש בעיר, בן 30, סלב. ב־1962, כשאחיו הצעיר הודיע שהוא מתחתן ונקב בתאריך, אבא שלי הודיע: 'טוב, אז אני אתחתן יום קודם', אף שרק הכיר את אמא שלי.

 

"גדלתי בבית חם. אמא היתה אחות במחלקת הילדים בבית החולים זיו, אחות עם נשמה, עם רגליים על הקרקע, לעולם לא שוגה בחלומות באספמיה. ואילו אבי היה הכי עם ראש בעננים. ספגתי את הקומבינציה הזו.

 

1965 מיכל המאירי עם הוריה מאיר ובתיה, יום הולדת 3 בגן של רחל פרל, צפת 1965 מיכל המאירי עם הוריה מאיר ובתיה, יום הולדת 3 בגן של רחל פרל, צפת

 

"אבא עבד המון, תמיד היה במחלבה, והיה לנו גם עדר כבשים. מאוד סקרן אותי לדעת איפה הוא מבלה, ולכן בתיכון עבדתי איתו כמו אחרון הפועלים, שוטפת פחים, מכבסת בדים של גבינות. גם עם אמי בילתי שעות במחלקת ילדים. לעבודה היה ערך מאוד משמעותי בבית, וגם אני לקחתי את הילדים שלי לעבודה.

 

"מאז גיל 8 אבא תמיד היה אומר לי: 'את צריכה להיות ראש עיריית צפת. העיר הזאת הולכת לאיבוד, את תחזירי לה את זוהרה'. להגיד את זה זה מופרך בערך כמו שאני אגיד לבת שלי שאני רוצה שתהיה נשיאת ארצות הברית. העיר, חלק בלתי נפרד מההיסטוריה המשפחתית, מתחרדת. במקום למקסם את המיסטיות והקסם ואת הסמטאות המדהימות שבגללן נהרו אליה היא דועכת. ועדיין יש בי ילדה שמרגישה שלא הגשימה את הייעוד שאבא נתן לה. אבא כבר לא מצפה ממני לזה, אבל אני עוד לא ממש ירדתי מזה.

 

"הייתי ילדה מרדנית, הייתי כל הזמן בצופים, ואמרו עליי שאני לא מגשימה את הפוטנציאל שלי. בבית הספר מרחתי דבק על כיסאות, החבאתי צפרדעים במגירות, זרקתי שקית מים שנפלה למורה על הראש. הוא נתן לי סטירה מול כל הכיתה ואמר: 'לא ייצא ממך שום דבר'. אמרתי למנהל שאני מוכנה להתנצל ודרשתי שגם המורה יתנצל, והוא עשה זאת. השגתי את זה לבד בלי התערבות של ההורים.

 

"אבא ואמא לא היו קשים איתי. הם ראו שאני מדריכה בצופים ורשג"דית, ובמקום להיכנס בי הם ראו את המכלול ותמיד נתנו לי את הביטחון שהם סומכים עליי. לא קיבלתי עונשים, לא אמרו לי מתי לחזור הביתה. לא מזמן שמעתי את אמא שלי אומרת לבני, עומרי, שנוסע למשלחת של הצופים שבגללה יפסיד חצי מהבגרויות, משפט שאמרה לי כילדה: 'סע, זאת חוויה של פעם בחיים. צופים אי אפשר להשלים, לימודים אפשר'. לצד זה שסמכו עליי גם נתנו לי אחריות, את האחריות של הבכורה. אמא היתה אומרת לי: 'האחים שלך מסתכלים עלייך, מה שאת תעשי הם יעשו'. אז תמיד הרגשתי באיזשהו מקום כמו הורה נוסף".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x