שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אמיר זיו

גם אתכם ידפקו

ההסכם המשפיל שנכפה על העובדים הסוציאליים רק ממחיש את הקלות שבה מכובה כל ניצוץ של מחאה

אמיר זיו 10:2431.03.11

בראשון בלילה פיני התקשר. הוא אמר שהוא יושב כרגע עם עוד 12 עובדים סוציאליים אובדי עצות כמותו, ואפילו לא ידע לומר מה הם בדיוק מבקשים ממני. התארגנות ספונטנית, נטולת הגדרה, של חבורה שמבינה שהיא עומדת להפסיד בקרב ורק מבקשת אוזן קשבת.

 

לא פגשתי את פיני עד אז. היכרותנו הסתכמה באימייל ששלח אליי יום קודם וביקש שאתייחס למאבק העובדים הסוציאליים בטור שלי. זה החמיא לי, כמובן, אבל בעיקר שבה את לבי. אנשים זועמים שרוצים ליצור מהפכה, ולו מקומית, הם עניין נדיר היום. אבל בשיחה בינינו באותו לילה אמרתי לו שנדמה לי שהם איבדו את המומנטום. שהתמיכה הציבורית, כצפוי, מתפוגגת אל תוך היומיום גדוש האירועים, שלא לדבר על זה שכוחות חזקים ומתוחכמים מהם בהרבה הובילו אותם לפינה שקשה מאוד להיחלץ ממנה, אחרי שההסתדרות חתמה בשמם על הסכם שהם מבקשים להתנער ממנו. זה היה ניתוח נכון של המצב, מהסוג שמספקים עיתונאים שבעים על כורסתם בלילה.

 

למחרת התיאור הזה כבר התברר כמדויק, כאשר בלחץ בית הדין לעבודה ובהיעדר מנהיגות שתהיה מוכנה להוביל מאבק ממושך, העובדים הסוציאליים חתמו על הסכם כניעה. בסיומה של שביתה בת 23 יום, אחרי 17 שנה שבהן שכרם נשחק לכדי מחצית, הם זכו בתוספת של 22.5%. 1,000 שקל בחודש, וגם היא תחת הטרנד החדש של "תשלום בפעימות". אפילו תשלום על ימי השביתה לא יהיה.

 

הפגנה של עובדים סוציאליים הפגנה של עובדים סוציאליים צילום: אריאל בשור

 

פיני הוא לא עובד סוציאלי קלאסי. הוא הספיק לעשות כמה דברים בחיים. שמו המלא הוא פיני שרגיל בן סירה, בן 47, נשוי בשנית, עם שני בנים, בני 15 ושנתיים. יש לו תואר ראשון בקולנוע וטלוויזיה, תואר שני בתקשורת, ועוד תואר ראשון בעבודה סוציאלית. בראשית שנות התשעים הוא עבד בעמק הסיליקון, אחר כך חזר לארץ, הקים עסק פרטי קטן, ניהל את ספקית האינטרנט הקטנה Surfree, היה סמנכ"ל תוכן ומערכות מקוונות בבבילון, והמשיך לסלקום כאחראי על אגף בתחום שירותי התוכן, לקראת כניסה לתחום התקשורת הפנים־ארצית. כשזה ירד מעל הפרק, השתמש בידע ובניסיון הניהולי שצבר והקים עסק של סדנאות לארגונים. מכיוון שהוא אדם רציני, והרגיש שחסרים לו ידע ומיומנות רלבנטיים במה שקשור לעבודה טיפולית עם אנשים, החל ללמוד עבודה סוציאלית. "זה יישמע קיטשי, אבל התאהבתי במקצוע המטורף הזה", הוא אומר לי כשאנחנו נפגשים למחרת, "סיימתי את הלימודים וב־2009 התחלתי לעבוד כקצין מבחן מבוגרים במשרה מלאה. מאז אני מטפל במגוון תחומי העבריינות ועוסק באבחון, טיפול, הנחיית קבוצה טיפולית וכתיבת תסקירים לבתי המשפט".

 

את התחושות שלו בבוקר שאחרי ההסכם פיני מתאר במונחים שלקוחים ממשפט קצב: "אני מרגיש כאילו מישהו עשה לי בכוח משהו בניגוד לרצוני. והתחושה נוראית עוד יותר כי מדובר במישהו קרוב, מתוך המשפחה. הכעס על עופר עיני וההסתדרות והאוצר וחברי הכנסת האפסים ושר הרווחה עצום, אבל התחושה הקשה ביותר, הזעם שאין לאן להוליך אותו, הוא על איציק פרי, יו"ר האיגוד שלנו. בן אדם שהיה עובד סוציאלי 30 שנה, פשוט בגד בנו ומכר אותנו בחצי שקל בשירותים של בית הדין לעבודה. כל ההבטחות שלו למאבק התפוגגו באוויר המעופש של מסדרונות ההסתדרות.

 

"מספיק לראות את התגובות בפייסבוק או לשמוע את שיחות הטלפון היום עם חברים למקצוע. מדובר בעלבון, חוסר אונים מוחלט. תחושה שנגזר עלינו הסכם שינציח את הכלום שהוא תנאי ההעסקה שלנו. רבים מאיתנו לא ילכו לעבודה מחר, לא כמחאה, אלא בגלל הקושי הרגשי העצום לאסוף את עצמנו ולחזור לתופת כשאנחנו מרגישים מובסים. התחושה היא שחרבנו עלינו, סליחה על הביטוי, ובגדו בנו. גילינו שמי שניהל בעבורנו את המשא ומתן לא באמת ייצג אותנו. לא באמת היה אכפת לו. והכי גרוע זה שאנחנו לא באמת מבינים למה".

 

ה"למה" הוא שאלה מצוינת. פיני סבור שפרט להיעדר הנהגה, התוצאה הסופית העגומה של המאבק טמונה בפחד חברתי עמוק. בצורך לאומי בהדחקה. "הכל מתחיל בתחושה שקל להתעלם מאיתנו", הוא אומר לי. "אנחנו מטפלים ביותר ממיליון בני אדם שרובם משתייכים, בדרך זו או אחרת, לאוכלוסיות מוחלשות, שלא נוח להכיר בקיומן. זקנים, חולים, עניים, נפגעות מין ואלימות, ילדים בסיכון, עבריינים, נכים, תינוקות הזקוקים לאימוץ, אנשים עם טראומות. מדובר באוכלוסיות לא מצליחניות, לא עשירות, אין בהן סלבריטיז. אוכלוסיות שעצם קיומן מעיד על מצבנו העגום כחברה, על הערכים שלנו והחולשות שלנו. זו מראה שלא נוח להתבונן בה, ואז המשוואה פשוטה: לא נוח להכיר גם בקיומם של מי שמטפלים באוכלוסיות הללו. ככה אני רואה את זה. אם אתה מכיר בקיומו של העובד הסוציאלי ובחשיבות עבודתו, הרי שבאופן אוטומטי הכרת בכל מי שאותו עובד סוציאלי מייצג. לכן הנטייה היא להתעלם מאיתנו. קיומנו פשוט מפריע".

 

תחשוב רגע, הוא אומר לי, "על עובד סוציאלי שקורא בעיתון על עובדי הנמלים או עובדי חברת החשמל שרק מאיימים בשביתה והופ מקבלים את כל מה שדרשו. הנה ציבור שדי בכך שיאיים כדי שמיד יקבל. איך זה שבאותה חברה יש גם את האיש הזה וגם אותי?

 

"השאלטר שלנו הוא רק המטופלים שלנו, אבל הם לא נתפסים כגורם שיש להתחשב בו. לך תסביר שאפילו מבחינה כלכלית להימנעות מטיפול בהם יש השלכות עצומות. ההפרעה שתיגרם למדינה, לחברה, תהיה גדולה שבעתיים מכל סגירת נמל. לניסיון לצמצם עבריינות, לטפל בדרי רחוב, לסייע למוגבלים, לשקם מכורים, לחלץ ילדים במצוקה - לכל אלה יש ערך כלכלי אדיר. אלא שמאוד קשה למדוד את הערך הזה, את הנזק הכלכלי שהיה נגרם למדינה אילו כל האוכלוסיות שבטיפולנו לא היו זוכות לטיפול".

 

אני אומר לפיני שלרגע היה נדמה שהמאבק שלהם יצליח לגבש סולידריות אזרחית נדירה, אולי אפילו יגרור תמיכה מעשית של ארגוני עובדים אחרים. הוא מסכים איתי ש"כאשר המאבק התחיל, איש לא העריך מה הולך לקרות ואיש לא חזה איזה כוח עצום נצליח להפגין. האמת, גם אנחנו לא".

 

אני אומר לו שהם היו עוד שלב בתהליך רוחבי של שחיקת עובדים שעובר על המשק, גם של אלה המאוגדים ושיש בידיהם כוח שביתה אפקטיבי. מבלי משים אני נגרר לעמדת העיתונאי הפופוליסטי ואומר לו שבמדינה שבה ראש הממשלה מרחף בחסות מיליארדרים, סגנו מתגורר במגדלי יוקרה, ונציג העובדים הבכיר כבר חולם על הקריירה הבאה, למאבק שלהם לא היה סיכוי. תחשוב, אני אומר לו, מה היה קורה אילו עובדי חברת החשמל או הנמלים, שאתה תולה בהם עיניים מקנאות, היו סוגרים לשעתיים את העסק ומגיעים להפגנת הזדהות. במדינה סולידרית זה לא מופרך. אבל כאן סולידריות עובדים מוחזקת כסכנה קיומית למשק. חיסול הסולידריות יוביל יום לא רחוק אחד לכך שגם לאלה עם השאלטר לא יהיה את מה להוריד.

 

"סולידריות?", הוא עונה, "חיכינו למאבק הזה מאז 1994. יצאנו לשביתה בקול תרועה רמה, ארגנו תמיכה ציבורית נדירה - רק כדי לגלות שהסכם השכר שגובש בשמנו נסגר ככל הנראה עוד לפני שפתחנו בשביתה. בדיעבד, מתברר שהכל היה מראית עין בלבד".

 

לפני שהוא הולך, אני מגשש מה נשאר מניצוץ המרד, לאן יתועלו עכשיו תחושות התסכול. "אני ילד גדול", הוא עונה, "שהגיע למקצוע מתוך בחירה חופשית. אבל ביום ראשון שעבר, כשהיו"ר שלנו ישב בבניין ההסתדרות ואנחנו עמדנו בחוץ וצעקנו, עמדו לי דמעות בעיניים. ההצלחה שלנו באותו יום לגרום לכך שההסכם לא יאושר ריגשה אותי כפי שמזמן לא התרגשתי. היתה תחושת חיות, תחושה שהשטח מסוגל להשפיע. כמה מאות אנשים עומדים וצועקים, ופתאום קורה משהו. בטווח הארוך, תחושות התסכול שאיתן נשארנו יתפרצו בעוצמה הרבה יותר חזקה, אני בטוח בזה".

amir.ziv@calcalist.co.il

 

amir.ziv@calcalist.co.il

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x