שכר בכירים או סחר שרים

הדמוקרטיה בישראל היא לא באמת דמוקרטיה. נבחרי הציבור לא באמת מייצגים את הציבור. מקבלי ההחלטות לא באמת מקבלים החלטות. במקרה הנפוץ הם מחליטים לדחות את ההחלטה, ובמקרה הטוב הם רק מאשרים או מתנגדים למשהו שעשה מישהו אחר. הסאגה הפוליטית סביב הצעת חוק שכר הבכירים היא דוגמה טובה

הסיבות העיקריות להחלטת נתניהו היום (א') לדחות בשבוע את אישור הצעת החוק של יעקב נאמן כלל לא קשורות להצעת החוק עצמה. הראיות לכך מסתתרות בזהות המתנגדים להצעה: שרי ש"ס וישראל ביתנו. אה, וגם השר משה (בוגי) יעלון, שנזכר להביע דעה בנושא רק עתה. נהמר בזהירות שעד לרגע זה איש מהשרים הנכבדים לא טרח לקרוא את מאות עמודי הצעת החוק וחוות הדעת הנלוות לה.

ומה כן? רק פוליטיקה קטנה. יותר מדי קרבות בזירת החרדים־חילונים גרמו לשרי ש"ס להבין שבבחירות הבאות הם עלולים לחוות מפח אלקטורלי מול מפלגת שינוי 2, ככל שתהיה כזו. אז עכשיו הם יתנגדו לכל דבר שאפילו נשמע מרחוק לאוזן בלתי מזוינת כצעד בלתי חברתי, בלי לטרוח לבדוק את העובדות.

חשובה מהם היא חבורת ישראל ביתנו. אלה, שעומדים לימינם של הטייקונים בכל מה שנוגע לעניין תמלוגי הגז והמלצות ועדת ששינסקי, פתאום הפכו את עורם ותפסו את עמדת מגני הציבור. פתאום שכר הבכירים הוא שערורייה חברתית. פתאום הפערים החברתיים מדאיגים אותם.

מאחורי העמידה האיתנה של ישראל ביתנו מסתתרת רכבת ההרים ביחסי ליברמן־נתניהו, שנכון לרגע זה שועטת במורד. ליברמן כועס. נתניהו כועס. שניהם חוטבים עצים ובתווך עפים שבבים. הפעם הם עפו לכיוון נאמן ושכר הבכירים. אבל זה בסדר, כי הסכסוך אינו ענייני כלל ואין סיבה לחשוב שיוכנסו שינויים בהצעת החוק. במקרה הטוב, התשלום לישראל ביתנו, קרי הדיל בין נתניהו לליברמן (ובהתאמה גם מול ש"ס) יהיה בכלל במישור אחר.