מה עשו לציון, מסכן
בוועידת הנשיאים היה מי שלכלך על ציון קינן, בתערוכה נגד האיידס הוא נעטף בחיבוקים
חמישי בערב גם אירוע הנעילה של ועידת הנשיאים במרכז רבין עמד בצל הדיווחים על כך שהמשטרה ממליצה להעמיד לדין את דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים לשעבר, ואת ציון קינן, המנכ"ל הנוכחי. פגשתי שם למשל את גיורא מורג, שהיה מנכ"ל סניף בנק הפועלים באנגליה ומנכ"ל בנק אמריקאי ישראלי וכיום חבר בדירקטוריון של בנק אגוד. מורג מיד פצח בנאום חוצב להבות על הפועלים: "זה רק קצה הקרחון. לאט לאט ייחשפו שם עוד דברים ויותר אנשים יתחילו לדבר. תמתין בסבלנות". ניסיתי לסנגר על קינן, אמרתי שקשה מאוד לעמוד מול בוס דומיננטי. "אני עמדתי מולו", אמר מורג, "ולכן אני לא נמצא שם יותר. קינן ידע בדיוק מה הוא עושה. במקרים כאלה צריך לעמוד מול הבוס שלך". ומה עם שרי אריסון, איך היא לא ידעה, שאלתי, ואיך סטנלי פישר לא מנע? "היא לא הבינה מה קורה, הם סובבו אותה. ואני מאמין שפישר לא ידע מה חומרת המצב. אבל אין סיכוי שהבנק יתמוטט, כי היו"ר הוא נפלא".
בדיוק כשעמדתי לשאול למה הוא לא אמר כלום, מורג נעלם לי, ואני נבלעתי בפאנל שעסק בדרכים למנוע רצח פוליטי בישראל. אחד המשתתפים, שר המשפטים יעקב נאמן, אמר כי הוא מבין שלא למדנו כלום מרצח רבין כשנתקל בחבר כנסת שאמר על יואב גלנט שהוא פושע עוד לפני המשפט. "איך אפשר לעשות את זה ליואב גלנט, אדם שתרם 35 שנים למדינה?", הוא תהה, "איזו תרבות אלימה יש לנו פה?". זזתי בכיסא באי־נוחות לנוכח הקישור, אבל בעיקר נשארתי עם הדברים המטרידים של מורג.
למחרת הלכתי איתם לתערוכה של בנק הפועלים למען הוועד למלחמה באיידס. המאבק במחלה לא היה הפואנטה הפעם, זה בעצם היה מפגן תמיכה של הקהילה העסקית בציון קינן. אני לא זוכר שנה שבה כה רבים מבכירי המשק הגיעו לאירוע הזה; בעצם, האירוע היחיד שבו אני זוכר התכנסות בסדר גודל כזה היה החתונה של הבן של קינן. כל הבכירים ניגשו אל קינן, חיבקו, לחשו מילות עידוד באוזנו. כשניגשתי אליו, קינן קרץ ואמר: "הם לא באים בשבילי, זו האמנות". אבל הדברים שהוא עצמו שמע היו אחרים. "יש פה 200% אנשים יותר מבדרך כלל, וזה בגלל איש אחד", אמר לו אלי כהן, מנהל מטה השיווק והרגולציה בבנק.
כשנתקלתי בנוחי דנקנר ושרי אריסון, דנקנר הציג אותי בפני אריסון, או בעצם הזהיר אותה מפניי. אבל אריסון כבר מכירה אותי, והיא באה מוכנה. התשובות שלה, של קינן ושל היו"ר יאיר סרוסי היו תואמות, המסר היה אחד: הבנק יציב, מרוויח, העסקים נמשכים כרגיל. אז החלפתי נושא, ושאלתי את כוהנת "השלום מתחיל בתוכי" על המהפכה במצרים. "אני לא עוסקת בפוליטיקה", השיבה, וכשהתעקשתי שלא מדובר בפוליטיקה היא אמרה, אלא מה: "החופש והשלום מתחילים בתוכנו, רק צריך להביט פנימה".
אחר כך פגשתי את ניר גלעד, מנכ"ל החברה לישראל, ושאלתי על השביתה הארוכה במפעלי ים המלח, שהסתיימה בשבוע שעבר. "ניצחנו במאבק נגד העובדים", הכריז גלעד בשמחה. "הם ניסו ממש להשתלט על החברה, רצו להיות מעורבים בניהול. זה היה חמור מאוד אך עברנו את המכשול הזה, כי הם צריכים להתפרנס ולעבוד". השמחה הזו הזכירה לי את המפגש עם רפי אלול בוועידת הנשיאים ואת השיחה איתו על עופר עיני: "תראה, עיני הוא אדם ישר, עד כמה הוא יכול לחיות עם המשכורת הזעומה של יו"ר ההסתדרות. הוא צריך להשתדרג למגזר הפרטי". כן, ככה זה, עדיף להיות במגזר הפרטי.
הדובדבן שלי בתערוכה היה בכל מקרה אליעזר פישמן. "שמע", הוא אמר לי, "הרגולציה איבדה כל פרופורציה. הכוח משכר אותם, השתן עלה להם לראש. כולם חוששים לדבר. רק אני לא פוחד לומר את האמת, ואת מה שכולם חושבים. תראה מה הם עשו לקינן, מסכן"
