שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף כלכליסט 27.1.11

אמי ניצולת השואה לימדה אותנו: "אם פרוסת לחם נופלת, צריך להרים אותה מהרצפה ולנשק"

יהודית ריכטר, מנכ"לית מדינול: "כל קיבוץ הגלויות בארץ היה חוויה מוזרה לאמי. היא אף פעם לא ראתה יהודים כל כך שונים זה מזה"

נולדתי בצ'כיה, בעיר נופש יפהפייה בין שני הרים, ששימשה נסיכים ומלכים לנופש. זאת היתה איכות החיים שהיתה להוריי, מצה וצבי שפיגל, בשנים שאחרי המלחמה הנוראית, ומשם עלינו לארץ ב־1949. כי למרות איכות החיים הגבוהה, הוריי תמיד אמרו: 'בישראל אף אחד לא יפתיע אותנו ויגיד לנו פתאום: לכו מכאן'. כל קיבוץ הגלויות בארץ היה חוויה מוזרה לאמי, היא אף פעם לא ראתה יהודים כל כך שונים זה מזה, אבל גדלתי בתחושה של ביטחון ואהבת מולדת ללא גבול, בחוויה חזקה של תקומה, שאני הניצחון של הוריי על הנאצים. עד היום, בעיני אמא כל דבר שאני עושה בחיים זה ניצחון על הגרמנים. הכל תמיד הגיע לנקודה הזאת: 'אותנו לקחו ככבשים לטבח, והבן שלי זכה להיות חייל בצה"ל. זה ניצחון על הנאצים'.

 

יהודית ריכטר בת 8 עם אחיה ישראל בן ה-3 והוריה מצה וצבי, תל אביב יהודית ריכטר בת 8 עם אחיה ישראל בן ה-3 והוריה מצה וצבי, תל אביב

"אוכל היה מאוד חשוב אצלנו בבית. כשחזרתי הביתה תמיד חיכו לי חמש מנות: מרק, שני סוגי בשרים, שתי תוספות - שהילדה תאכל. גדלתי על המטבח ההונגרי, והאוכל המושקע היה בשביל אמא מעין תיקון על השואה. האוכל גם אף פעם לא הוגש ביציקה, אלא כקישוט, ותמיד היה חייב להיות משהו אדום בצלחת. אוכל אצלנו זה תמיד עם אדום. אמא הקפידה ללמד אותנו שכאשר נופלת פרוסת לחם על הרצפה בבית, צריך להרים אותה ולתת לה נשיקה, 'כי כמה רעבים היינו'. בצלחת לא משאירים כלום, ובטח שלא זורקים אוכל. עד היום אני זוכרת את הריח של פרוסת הלחם כשמנשקים אותה.

 

"הסיפור של אבי היה קשה במיוחד. הוא היה מתאומי מנגלה ואף פעם לא דיבר על מה שעבר עליו בשואה, וידענו שאסור לשאול אותו. ידענו שהוא עבר זוועות, אבל לדעתי אפילו אמא לא ידעה אילו בדיוק. המשפטים היחידים שאבא אמר לפעמים על השואה היו: 'כמה קר היה לנו', ו'הדבר היחיד שאי אפשר לקחת ממך זה מה שלמדת ומה שיש לך בראש'.

 

"בבית הספר העממי הייתי ילדה 'סבון' מצד אחד, חרוצה בלימודים, אבל מצד שני הייתי גם פראית. תמיד הלכתי עם מכנסי התעמלות מתחת לחצאית למקרה שארצה לקפוץ על עץ. אני זוכרת פעם אחרת ששיחקנו מחניים בשיעור ספורט והייתי בטוחה שהמורה רימה בשיפוט, אז שמתי לו על האופנוע פתק 'רמאי'. קיבלתי עונש לשבת כמה ימים בכיתה נמוכה יותר, ואמא באה לבית הספר והצילה אותי מהעונש. אבל אחר כך היא אמרה לי: 'לא ככה נלחמים על הצדק. לכי למורה ותשכנעי אותו'.

 

"היה לי ברור שאנחנו צריך להיות ילדים טובים אחרי כל מה שההורים עברו, ולכן מעולם לא מרדתי בהם, לפחות לא באופן הצהרתי. להתחתן עם קיבוצניק היה אולי הדבר הכי קרוב למרד, אבל בשביל אמא שלי גם החתונה שלי עם טייס קרב בצה"ל היא ניצחון על הגרמנים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x