אבו באוהאוס

בשנת 1930 התאהב איברהים ח'ורי בן ה־30 בבת דודתו, ויחד איתה עזב את סג'רה שבגליל ונהפך מנוצרי אורתודוקסי ללטיני קתולי כדי שיוכל להתחתן איתה.

המהלך הזה, שהעניק למשפחתו את השם סג'ראווי (איש סג'רה), זימן לו גם הסבה מקצועית. הוא זנח את הקריירה שציפתה לו כעורך דין, המקצוע שלמד באוניברסיטה האמריקאית בביירות, ונהפך לאיש תחזוקה במנזר סן ג'וזפה בנצרת. אלא שהוא הצטיין בעבודה החדשה, ולאט לאט היא נהפכה מעבודה זמנית לקריירה ענפה, ואיברהים הפך לאחראי מטעם מחלקת ההנדסה של הוותיקן לשימור המנזרים בכל נצרת. בכל פעם שאבן נפלה או שקורת עץ זזה ממקומה, איברהים היה שולח בדואר שאילתה אל מוסדות הדת האיטלקיים וממלא אחר ההוראות המדויקות שנשלחו אליו בתשובה. הוא עשה זאת בשנות השלושים והארבעים, וגם אחרי קום המדינה, ומת בנצרת בגיל 87.

פישמן חשב שייצא בזול

"בגיל 8 הייתי הזנב של סבא. הייתי נדבק לו לבגד והולך אחריו, עובד איתו בכל חופש ומתי שרק היה אפשר. היינו מסתובבים בבניינים בני יותר מ־200 שנה ואני רציתי לדעת עליהם כל דבר", מספר לי כמאל שגראוי, הנכד של איברהים, כשאנחנו עומדים ברחוב מאז"ה בתל אביב מול אחד הבניינים המרשימים ביותר בעיר, בית התאומים בעל הסגנון הניאו־קלאסי שנבנה בשנת 1923, שכמאל שגראוי ביצע את עבודות השימור והשיקום שלו.

"אני זוכר שנכנסנו פעם לנקות את הפיר של המעלית במלון קזנובה, בית המלון הראשון של נצרת. אני זוכר את עצמי מסתכל מלמטה למעלה ושואל את עצמי, איך האיטלקים הפרנציסקנים מהמאה ה־18 הצליחו להניח שם קורות עץ בוק כל כך ארוכות? זה היה משהו עוצמתי, לעמוד מול זה".

מלון קזנובה בנצרת. שגראוי: "מסבא שלי למדתי לעבוד כמו ארכיאולוג" צילום: ערן יופי כהן

בגיל 53 כמאל מוביל את הקבוצה הקטנה של חברות האחים שגראוי, שכמעט כמחצית מעבודות השימור בתל אביב עוברות תחת ידיה ושמגלגלת כ־400 מיליון שקל בשנה. אימפריית השימור של המשפחה מורכבת משלוש חברות: אחים שגראוי, שהיא החברה־האם ובראשה עומד כמאל, שגראוי ייזום, שבראשה עומד כאמיל, אחיו הבכור של כמאל, ושגראוי־ליבוביץ', שבראשה עומדים בנו של כאמיל, רוברט שגראוי, ושותפו היזם אריה ליבוביץ'.

עבודות השימור הן רק חלק בפעילות שלוש החברות, ובאחרונה רוכזו בידי שגראוי־ליבוביץ' - "אני מאוד גאה ברוברט", כמאל אומר. אחים שגראוי, שהובילה את פרויקטי השימור הגדולים ביותר של הקבוצה, עוסקת גם בבניית מאות יחידות דיור ברחבי הארץ. בימים אלה היא בונה מאות יחידות דיור בשכונה הצבאית נאות כרמים בדרום־מערב רחובות, בשכונת המגדלים העתידית אחוזות הנשיא בצפון רחובות, ובפרויקט הרובע באזור יפו העתיקה. שגראוי ייזום בונה עבור האחים גינדי בעיר גנים ובשכונת אם המושבות בפתח תקווה ועבור אפריקה ישראל בנתניה. שגראוי־ליבוביץ' מעורבת בפרויקטי שימור שונים, אחד מהם בנמל תל אביב, אך גם תקים את בניין המגורים שייבנה על הריסות בית הקבלן המיתולוגי שליד גן החשמל בתל אביב, ועוסקת גם בבנייה פרטית יוקרתית. פרויקט מפורסם שלה הוא בניית הווילה של יובל רבין בשכונת צהלה.

אבל הלב הפועם של החברה, אומר כמאל, הוא השימור, ובשנים האחרונות בעיקר שימור בניית הבאוהאוס הישנה בתל אביב. וגם אם לא תמיד השימור כלכלי, וגם אם הוא גורר איתו הפסדים, אומר כמאל, כל עוד לשגראוים יש חברת בנייה, הם ימשיכו לשמר מבנים. "זה עובר במשפחה. זה טמון אצלי בפנים", הוא אומר.

"תסתכלי על הבניין הזה", שגראוי מצביע על בניין התאומים. "אנשים רואים כמה שהוא יפה היום, אבל במשך שנים הוא עמד פה כחורבה. כדי להחזיר לו את הברק נשפך כאן הרבה כסף, והעבודה היתה מסובכת מאוד. פישמן (אליעזר פישמן) חשב שזה יעלה לו 6 מיליון שקל, ובסוף שילם 12 מיליון, אולי יותר. אנחנו גם הפסדנו פה כמה מיליונים. אבל אני לא מתחרט על שום דבר. זה כרטיס הביקור שלנו כחברה. זה המוניטין שלנו. זה מה שיזמים רואים, ומבינים שיש לנו עדיפות על קבלנים אחרים".

בית התאומים, שתוכנן על ידי מייסד אגודת המהנדסים וממייסדי סולל בונה האדריכל יוסף ברלין, הכיל במקור שני אגפים זהים. במרוצת השנים המבנה שימש בית ספר לאדריכלות, מבנה של בית החולים הדסה, משכן לספרייה הלאומית, וכעבור שנים ננטש. שגראוי היה הביצועיסט שנבחר ב־2002 על ידי חברת אוניל של אליעזר פישמן ואדריכל השימור הבכיר אמנון בר אור כדי לבצע את עבודת השימור המחמירה.

"הסיבה שהבניין נראה היום אחד לאחד כמו שנראה בשנות העשרים, כשהיה חדש, היא ההקפדה המטורפת על הפרטים הקטנים. ובשימור מחמיר אתה צריך לפעמים ללכת לקצה העולם כדי להביא את הפרט הכי קטן", הוא אומר, בעודו מקיף את הבניין, מלא התפעלות ממנו וממעשה ידיו שלו. זו הפעם הראשונה שהוא מבקר בבניין מאז שעבודת השימור הושלמה לפני ארבע שנים, ונדמה שהוא רואה בסניף בית הקפה "תולעת ספרים" שהתמקם בקומה הראשונה הישג אישי שלו.

"בשימור את צריכה להיות בעד הבניין, את לא יכולה לבוא נגדו", הוא מסביר לי, ומרים מעט את קולו כדי למשוך את תשומת הלב של שתי בחורות שיושבות ושותות קפה מאחורי החלון שלידו אנחנו עומדים. "לפעמים אנשים רואים קיר מתפורר וכדי לחזק אותו לוקחים בטון ומורחים על הקיר, עד שכל הקיר מתמוטט מהכובד. בשימור עושים ההפך. על סיד רך מורחים עוד שכבה של סיד רך, שמתחבר לחומר הישן והעייף, מתאחה איתו ומחזק אותו. את רואה את המרצפות האלה? זה שחזור אחד לאחד של המרצפות המקוריות". מעבר לחלון שתי החברות מביטות במרצפות. כמאל מחייך וקורץ.

שגראוי מול בית התאומים בתל אביב: "כשמסתכלים על ההיסטוריה שלכם רואים שתמיד רציתם יופי שמוגש בפשטות. זה גם מה שיפה בתל אביב" צילום: עמית שעל

נשמה של קיבוצניק

שגראוי הוא אחד הקבלנים עם סיפור החיים הכי לא שגרתי שיצא לכם לפגוש. הוא ערבי נוצרי שגר בנצרת, אבל החליט לבנות את הווילה שלו דווקא בשכונה יהודית לא מעורבת בנצרת עילית. הוא עונד צלב על החזה וגאה בערביותו, אבל הוא גם חבר של אהוד ברק והרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין־שחק, שאותו הוא מגדיר כ"חבר נפש". והוא טוען שהוא שואב השראה ממפעלים ציוניים ובראשם הקיבוצים, אבל כותב בעטי מון בלאן, מעשן סיגרים ונוהג בקאדילק XLR קבריולט בעלת גג נפתח ומושבי עור שמתחממים ומתקררים בלחיצת כפתור.

בשנות השבעים הוא סיים את לימודיו בבית הספר התיכון טרה סנטה קולג' בירושלים, וניסה להצטרף לעסקי ההנדסה של המשפחה, שניהל אביו ג'ורג'. אך הוא עזב את הטכניון לאחר לימודי המכינה, ולא התקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה העברית. לבסוף השלים תואר ראשון בסוציולוגיה, התחתן והחל לעבוד בחברה המשפחתית. באותן שנים החברה בעיקר שיקמה מבנים ישנים ובנתה חדרים מוגנים בקיבוצים, ובהם קיבוץ עין חרוד.

"שם התאהבתי בצניעות הקיבוצית", הוא אומר. "אני לא אשכח איך הלכתי עם אבא לעבוד במשמר העמק. היו שם כמה שולחנות שרצינו לנקות כדי להתחיל לעבוד, ומישהו בקיבוץ עצר אותנו. הוא אמר 'אתה יודע מי מנקה את השולחן הזה?'. אמרתי שלא, והוא אמר: 'מרדכי בנטוב, זה שר בממשלה. אצלנו כל חבר קיבוץ חייב לתת את אותה עבודה כמו כולם. אין זה ראש ממשלה וזה איש ניקיון'. האידאל הזה, שהגדולה היא באדם ולא בתפקיד, השפיע עליי. הפשטות שבפרט, והכוח שבכלל. זה גרם לי לרצות לעבוד עם הקיבוצניקים. אם את חושבת על זה, הקיבוצניקים הם מעין חמולה גדולה עם חוקים משלה וכבוד משלה, אבל מה שמצאתי שם ולא מצאתי בחמולה הערבית זה את הכבוד לפרט. בקיבוצים גם התמודדתי עם האתגרים שנתנו לי את הידע שעוזר לי עכשיו לשמר בתים בתל אביב".

בקיבוצים היו מבנים לשימור?

"לא, אבל היו מבנים שנבנו בתקופה שלמדינה לא היה כסף. בנו שם על קורות יסוד עם מעט מלט, והקירות ספגו מים ורטיבות כל הזמן. כשהביאו אותנו להרחיב כיתות ולשפץ מבנים ראינו שההבנה של איטום וספיגה לא היתה קיימת שם אצל הרבה אנשים, ואנחנו יכולנו לעזור כי הכרנו את הבתים הערביים שעשויים מאבן ואדמה. שם למדתי שככל שהחומר יותר רך, ככה אתה צריך להיות יותר רך איתו. זה שונה מהשיטה הקלאסית שאומרת שיותר ברזל ויותר כוח מייצרים בניין יותר חזק. הבניין אומר לך: 'אני חלש, תביאי לי חומר חלש', ואם את מביאה לו חומר חזק הוא מקיא אותו החוצה. זה הקשר בין הקיבוצים לבין באוהאוס - בנייה שבה במקום ברזל ובטון צריך להשתמש בטיח היקר והעדין עם הסידן, שעולה פי ארבעה־חמישה למ"ר".

רחוב יפת ביפו: שיפוץ ובנייה נרחבים שבמרכזם שיקום הקשתות העותמאניות של יפו ההיסטורית צילום: דימיטרי שבצ'נקו

שגראוי אומר שהאטיות והעדינות הן שמייחדות את הסגנון שלו כקבלן שימור והפכו אותו לקבלן הבית של העיר הלבנה בתל אביב. "תחשבי שאת רוצה להפשיר בשר מהפריזר. את יכולה לתת לו לעמוד על השיש ואת יכולה להכניס למיקרו. בשני המקרים הוא יפשיר, אבל אם תעבדי לאט יותר זה יהיה יותר טעים. זו הגישה שקיבלתי מסבא שלי. לעבוד כמו ארכיאולוג, שוואיֶה שוואיֶה, בלי להכריח. זה מה שמשאיר אותנו בשוק כבר 70 שנה".

ומה גרם לך לעזוב את הקיבוצים ולעבור לתל אביב?

"הכסף. רוב העבודה היא במרכז. בשנות התשעים היה השיא בבניית משרדים בארץ, והגעתי לפה דרך מפעלי כיתן שעבדתי איתם בצפון. העבודה הראשונה שלי היתה בכלל שיפוץ חנות ליווי'ס בהרצליה. הגעתי לתל אביב בתחילת העשור, אחרי שהתחיל לזרום כסף מחו"ל ויהודים בצרפת התחילו לקנות דירות בעיר. כשהגעתי עוד לא היתה כאן מודעות לשימור. זה לא היה מפותח בכלל. בתי באוהאוס מטיח עמדו מתפוררים, ובמקום לשמר הרסו אותם. לקח לתל־אביבים זמן להבין איזה נכס יש להם בידיים. זה קרה כשכל מיני אדריכלים התחילו להתעניין בבאוהאוס. עד אז אנשים חשבו ששימור זה רק לבתים ערביים עתיקים מאבן".

ואיך הצלחתם להתברג כקבלני שימור בעיר?

"מפקח של העירייה חיבר אותנו לאדריכל בר אור. זה לא היה קל בהתחלה, כי לכל אדריכל יש את קבלני השימור שלו, ואותנו לא כל כך הכירו. אבל במכרזים התחילו לבדוק את ההיסטוריה שלנו, ראו מה עשינו, וגם עבדנו במחירים שוברי שוק. היינו חייבים. ולזה היה קשה לסרב, וממש במקרה, במקביל לתחילת העבודה שלנו, התחילו לצוץ עוד ועוד פרויקטים של שימור בעיר".

זָר למגזר

מה אתה מעדיף, את הבנייה בנצרת או את הבאוהאוס?

"נצרת היא שימור ברמה בינלאומית, תל אביב זה השימור הכי פשוט. אבל אני אוהב את היופי שבפשטות, את הקווים הישרים, מעקה הברזל הפשוט. אם מסתכלים על ההיסטוריה שלכם רואים שזה מה שרציתם כשבאתם לארץ. כשמארי אנטואנט רצתה ארמון הלכו לחפש לה את האבן הכי טובה והפסלים הכי יפים. ברנסנס השקיעו כל כך הרבה באסתטיקה, עד שהאנשים הרבה פעמים מתו לפני שנכנסו לבית שהזמינו. את הבאוהאוס הביאו יהודים שגרו באירופה וחיו בין הארמונות האלה. הם באו בלי כסף לארמונות אבל עם תיאבון ליופי. אז הם הלכו לבנות ליד הים, ובנו בטיח, בקווים ישרים, ולא היה להם כסף לקונסטרוקציה אז הם עשו מרפסות קונזולה מבטון עם כמה שפחות ברזל. זה מה שהאדם הפשוט עושה כדי לבנות יפה. אני רואה בזה גם קשר לדמוקרטיה הישראלית, לנחרצות שלא עושה חשבון. זה משהו יפה בישראליות שנכנס לבנייה. להרבה אנשים מפריע שאני אומר את זה, בגלל המצב של הפלסטינים והכיבוש, אבל זה מה שאני רואה כשאני מסתכל על תל אביב".

למה לא בחרת להשקיע את האנרגיה והכישרון שלך בבניית שכונות ערביות?

"אני לא מיתמם. בשורה תחתונה, תל אביב זה כוח וכסף. לפני יותר מעשור הבנו שהשאיפה שלנו היא שאיפֹה שהדברים קורים, שם נהיה. תראי דוגמה קטנה. בנצרת במשך עשר שנים לא הוציאו למכרז יחידת דיור אחת, ועכשיו בונים 3,000 יחידות. וגם זה סיכון. בסקטור הערבי אין ביטחון במקום העבודה, ואין כוח קנייה שמעודד בנייה חדשה, ולכן לבנקים יש בעיה לתת משכנתאות על הנכסים, וזה יוצר בעיית מימון".

פרויקט שימור ששגראוי ביצע ברח' שטראוס 3 בתל אביב. "שיחזור זה כמו להפשיר בשר קפוא" צילום: אוראל כהן

וכשאתה מתבונן בפער בין שכונות חדשות שאתה בונה ליהודים לבין שכונות, נניח, באום אל־פאחם - נראה לך שהפער הזה ייסגר אי פעם?

"הפער הזה, אי אפשר לסגור אותו. גם לא עוד 30 שנה. אם החברה הערבית תגיע למצב שגם האשה וגם הגבר יעבדו ושרמת ההשתכרות תעבור את ה־15 אלף שקל לזוג, אז אולי זה ישתנה. אבל לצערי הזוגות עם היכולת הכלכלית עוברים לערים מעורבות, לחיפה, כפר מרר, כרמיאל ובת ים, ונשארים אלה שאין להם לאן להתפתח. וראשי הערים לא יוצרים סביבה שמושכת זוגות אמידים. הנה, תראי דוגמה הפוכה: ליפו פעם פחדו להיכנס, אבל העירייה השקיעה ויצרה שינוי. בנצרת יש הרבה יזמים מחו"ל ושותפויות של ערבים ויהודים, ונכנס לעיר כסף. אבל בערים האחרות לא נכנס כסף ולא רואים פיתוח".

מי אשם בזה? קיפוח ממשלתי או שחיתות מקומית?

"גם וגם. הרשויות הערביות לא גבו ארנונה כמו שצריך, וראשי מועצות הבטיחו לקבלני קולות תפקידים, ונוצר מצב של הרבה אנשים לא מוכשרים ולא מקצועיים בתפקידים חשובים. אבל גם הממשלה יצרה חנק, עם ההפקעות של הקרקעות מסביב לכפרים בשנות התשעים. את כפר יונה הקימו על אדמות שלקחו מכפר כנא. כרמיאל, מעלות תרשיחא ופקיעין היהודייה קמו על קרקעות שנלקחו מכפרים ערביים שלא היה להם יותר לאן להתרחב, אף על פי שהאוכלוסייה שם המשיכה להתרבות. אז איך המדינה יכולה לאסור עליהם לבנות יחידת דיור מעל הבית של ההורים שלהם? אחרי שמי שיכול היה ברח, נשארה אוכלוסייה חלשה שהממשלה לא מסבסדת. אני לא בונה בערים ערביות כי לא נשארה קליינטורה, ורוב היזמים שבנו בסקטור הערבי בסוף פשטו רגל".

איך המעבר שלך לנצרת התקבל אצל השכנים היהודים?

"עברתי במקור כי בנצרת לא היו קרקעות. היו מוציאים למכרז חצי דונם בלי כביש ובלי חיבור לטלפון וחשמל, ובנצרת עילית, בשכונה של בנה ביתך, שילמת 90 אלף דולר ותוך חצי שנה היה לך בית בנוי עם הכל מסביב. אבל לא היה פשוט לעבור. עשו הפגנה נגדי בוועד השכונה, והלכו לעירייה וטענו שם שלערבי אין זכות לקנות בית בשכונה יהודית. הלכו למינהל מקרקעי ישראל ולא הצליחו. שנה אחת אחרי, תשאלי כל אחד בשכונה שלי בנצרת עילית, אם הם צריכים משהו מהעירייה הם באים אליי".

אז אתה חבר של כולם? אדם חסר כל טיפת טינה?

"אני מבין אותם. אין מקום בעולם בלי קונפליקטים. שחורים ולבנים, רפורמים ואורתודוקסים ויהודים וערבים, וכולם רוצים להרגיש יותר מיוחדים. אצל היהודים בכלל הנושא הזה חזק, כי יש להם תחושה שאפילו אלוהים התחנן להם שיבואו להיות העם שלו. יש לזה צד שלילי, בגזענות וכשהיהודי מוכן להיות כובש, אבל אני רואה בזה גם צד חיובי. המוחות היהודיים בעולם מגיעים להישגים הכי מרשימים, והם רוצים להיות הכי טובים במה שהם עושים".

פרויקט שימור והרחבה של שגראוי ברח' מיכה 3 בתל אביב צילום: אוראל כהן

תל אביב רק התחילה

גישת הדו־קיום של שגראוי לא נובעת מחשיבה מתקדמת אלא דווקא מהמסורת הישנה מהבית, מתקופת השלטון הצבאי והרשימות הערביות שהוקמו על ידי מפא"י. "אבא שלי היה מערכניק, ועבד בסולל בונה עד 1963. הוא היה אחד הערבים הראשונים שקיבלו מעמד של קבלן רשום, וב־1964, כשפאולוס השישי החליט לבנות את כנסיית הבשורה בנצרת, אבא שלי מונה מטעם סולל בונה למנהל העבודה. את מבינה, האפיפיור ביקש מסולל בונה לבנות כנסייה, ואבי הערבי בנה אותה. אני לא גדלתי בתחושה של קונפליקט, אפילו שחוץ מביום העצמאות היינו צריכים אישור מיוחד כדי לנסוע בכבישים בין־עירוניים. לא הרגשנו תחת כיבוש. להיות שוחר שלום פירושו לאהוב את החברה שאתה חי בה ולהשתלב בה".

ובנצרת לא כעסו על אביך, שעבד עם הממשלה הישראלית?

"בתקופת השלטון הצבאי, מי שהגיע למצב שהוא עובד עם היהודים, חשבו שהוא גאון. יעני מקושר. חלק בטח אמרו שהוא משתף פעולה, אבל על כל אדם שמצליח יש סיפורים".

האינטרס הכלכלי שלך עדיין בשימור?

"קבלן שימור יכול בקלות לפשוט רגל, כי אם מ"ר בבנייה רגילה עולה בממוצע 4,000 שקל, בשימור זה עולה בין 8,000 ל־20 אלף שקל. אבל כשאתה עושה את זה כמו שצריך זה יכול להיות עסק מרוויח, בעיקר אם האדריכל מצליח להבין מה התוכנית של השימור מצריכה. וזו בעיה של אדריכלים ישראלים, שלא משקיעים בללמוד את הנושא. אני רואה את זה בשטח, בנזקים שאני צריך להתמודד איתם בגלל חוסר תיאום ותכנון והחלטות שעשו בחוסר זמן. דיברתי על זה לפני חודש בהרצאה לסטודנטים לאדריכלות במכללת אריאל".

אריאל? יש יהודים שמחרימים את אריאל.

"אני לא נגד מכללת אריאל. יש שם 500 סטודנטים ערבים שמגיעים מכל הארץ, ואני בעד כל מוסד אקדמי שיכול להביא לתרבות והבנה. לימודים אקדמיים הם דבר שמקדם את האדם ובטווח הרחוק עוזר לזכויות, ולא מבטל אותן".

מה אתה חושב על מחירי הנדל"ן? ימשיכו לטפס?

"אני מאמין שהנדל"ן בתל אביב יגיע לרמה של ניו יורק, לונדון וטוקיו. אני בכוונה לא אומר רומא או פריז. אני רואה איך לתל אביב נכנס הרבה כסף, והרבה יהודים עשירים מחזקים אותה. היא נעשית יפה יותר, גם בזכות השימור, ובגלל זה המחיר של הנכסים עולה. בלונדון הנכסים שווים פי ארבעה מבתל אביב, ותל אביב בדרך לשם. בגלל זה האסטרטגיה שלנו היא להישאר בעסקי השימור, וגם להתחיל לשלב תמ"א 38 ושימור. אני גם מאמין שאנשים ימשיכו לעבור למרכז, ושיגיעו גם אנשים שסתם לא רוצים יותר להחזיק רכב. תל אביב היא עדיין השקעה מצוינת לטווח הארוך".

מהשיחה אתך נדמה שסוציולוגיה מושכת אותך לא פחות מבנייה. היית חוזר ללמוד את זה? היית מעדיף לעבוד בזה?

"יכולתי להיות מורה. הלכתי לבנייה כי הייתי צריך לפרנס את המשפחה שכבר היתה לי, וגם כי תמיד אהבתי ליהנות ולחיות טוב. אבל עם השנים הבנתי שבנייה זה יותר מפרנסה, זה הבסיס של הציוויליזציה. כשאת הולכת לאירופה את מסתכלת על הבניינים, כשאת הולכת למצרים את מסתכלת על הפירמידות. הקידמה היא בתים חכמים, בתים ירוקים. הידע של הבנייה הוא הידע הכי עדכני בחיים".

והשימור?

"השימור זה לשמור על השורשים. לשמר בניין זה כמו לנסות לשמור על הבריאות של סבא שלך כמה שיותר. שיחיה איתך כמה שיותר, עוד כמה ימים, עוד כמה שעות, כדי שתוכל לשמוע ממנו עוד סיפור על העבר".