צלם, זה שפילמן
בתוך שנה נהפך שלום שפילמן למלך הצילום הישראלי, לתקווה הגדולה של תחום במשבר. האמנים באקסטזה: שפילמן קונה עבודות, שפילמן מחלק פרסים, לשפילמן יש קשרים, שפילמן יפתח מוזיאון. זה עולה לו מיליוני שקלים בשנה, ובראיון ראשון הוא מסביר שהכל מאהבה. אבל מה הסכנה שמתפתח כאן מונופול אמנותי?
עולם האמנות הישראלי נמלא לאורך השנים אנשי הון שמחזיקים אוספי ענק, תורמים למוזיאונים ומעניקים פרסים יוקרתיים. אבל בתוך קלחת הספונסרים, אינטרסים, כסף ויצירה תחום אחד נותר בצל, כמעין ואקום - הצילום. בשנה האחרונה התמונה משתנה, בזכות איש אחד שמשנה את התחום ואת היחס אליו בסצינת האמנות בארץ ובעולם. זה עולה לו מיליוני שקלים בשנה, מכיסו הפרטי, והוא עושה זאת, לדבריו, רק מאהבה וסקרנות. הנדיבות שלו משמחת אמנים ואוצרים, אבל לאיש עוד לא ברור אם זו אינה תופעה חולפת, לאן כל זה מוביל, ומה האיש הזה עוד יעשה עם כל הכוח שהוא מייצר לעצמו עכשיו.
קוראים לו שלום שפילמן (63), עד לפני שנה שם לא מוכר בתחום האמנות וגם לא מאוד מוכר בזירה העסקית. הוא איש עסקים שנולד וגדל בתל אביב, ובמשך שנים עשה את הונו במזרח אירופה עד שהחליט לפרוש ולהיהפך למצנט הגדול ביותר לצילום בישראל. מאותו רגע, אמנים שולחים לו תיקי עבודות בתקווה שירכוש יצירה שלהם, אוצרים מקומיים מבקשים ממנו עזרה במימון תערוכות, מנהלי מוזיאונים משתפים איתו פעולה, ומרצים ואוצרים בינלאומיים נענים להזמנתו להרצות בכנסים של מכון שפילמן לצילום - המרכז הבינלאומי שהקים למחקר וקידום אמני צילום ווידיאו בארץ ובעולם.
ויש עוד: כדי להוכיח עד כמה חשוב לו השילוב בין הפרקטיקה והמחקר החל שפילמן בעצמו לעשות דוקטורט בתחום, בשעה שהרקע האקדמי שלו הוא בכלל תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול שסיים בטכניון בשנות השבעים. המחקר שלו מתמקד בחוויית הצופה במפגש עם צילום; זה נשמע מוכר, אך שפילמן אומר שזהו נושא שלא נחקר עד עתה באקדמיה. לראיה - ארבע אוניברסיטאות בלונדון הסכימו לקבל אותו לדוקטורט, ושפילמן בחר בקולג' גולדסמית היוקרתי. במקביל, כדי להדגיש את מחויבותו לתחום, ואולי גם כדי ליצור קשר הדוק וישיר יותר עם כל מי שפעיל בו, שפילמן החל לקנות יצירות ולבנות אוסף, ובתוך שמונה חודשים בלבד כבר רכש 350 עבודות של אמנים ישראלים ובינלאומיים חשובים.
"הוא הגיע בדיוק בזמן", אומר הצלם דוד עדיקא, "בתקופה שבה מדברים על המשבר בתחום ועל מות הצילום. התחום הזה תמיד היה קצת בן חורג בעולם האמנות. היתה המון התייחסות למדיה אחרת מבחינת פרסים וקידום, ועכשיו בא מישהו שהעניין שלו הוא באמת צילום. הוא מעיר את התחום, וגורם לאמנים להתרגש מחדש".
מיליונר מחפש משמעות
שפילמן עושה את המהלך הזה מהר, ממוקד, בלהט. אני פוגשת אותו בתל אביב, במשרדי Red Stone, החברה שבאמצעותה הוא משקיע במזרח אירופה. זה כרגע העסק היחיד שלו, אחרי שבשנים האחרונות פרש בהדרגה מכל האחרים; בין השאר היה שפילמן, לאורך השנים, שותפו של יעקב בורק בחברת יישום ושותפו של יוסף גרינפלד מקרדן בעסקי פיננסים באירופה. "החלטתי שבגיל 60 אפרוש מעולם העסקים ואעביר את כובד משקלי, גם האינטלקטואלי וגם הכספי, לעולם הרוח, התרבות והחברה. רציתי נופך נוסף למשמעות הקיומית שלי", הוא מסביר בראיון הראשון בחייו. "במשך שנתיים עשיתי אקזיטים בכל העסקים שלי. היתה לי חברת אחזקות, KFS, ובה כ־30 חברות ביטוח, קרנות פנסיה, ליסינג, משכנתאות, אשראי קמעונאי ובנקים ב־12 מדינות במזרח אירופה. לא ראיתי את המשבר מגיע, אבל התמזל מזלי ומכרתי הכל רגע לפני".
ולמה בחרת בצילום?
"זה לא רק צילום. אני משמש גם אחד הפטרונים המרכזיים של אנסמבל סולני תל אביב ומעורב ב'יחד בגליל' בקיבוץ מחניים, שמאפשר ל־16 בוגרים פגועים מוחית לחיות חיים רגילים במסגרת החברה.
"התחום המרכזי הוא אמנם הצילום, שאליו הגעתי גם כי אני צלם חובב. כל חיי אהבתי לצלם, וצילמתי עד לפני שנתיים - צילמתי בחו"ל, במקומות פחות מתוירים, כמו איסלנד, אנטרקטיקה ורואנדה, נופים ודיוקנאות מחיי היומיום של אנשים. לפני כשש שנים התחלתי להתעמק בתחום, ואני אוטודידקט. קראתי חומרים ונתקלתי בכתבה של הצלם החשוב מוהולי נהג'. כבר ב־1929 הוא כתב שהאנאלפבית העתידי יהיה מי שלא יידע לקרוא ולכתוב צילום. אנחנו מוצפים היום, בכל רגע, בדימויים ובתמונות מסוגים שונים, וחשוב מאוד להבין מה בעצם קורה שם.
"החלטתי, קודם כל, לכתוב דוקטורט, אחרי ש־35 שנה לא הייתי באוניברסיטה. היה לי חשוב גם לעודד סטודנטים, והחלטתי על מלגה שנתית של 30 אלף שקל לשלושה סטודנטים מצטיינים בישראל. זה מבחינתי כסף קטן. המהלך הבא היה ההבנה שצריך לשלב בין תיאוריה ופרקטיקה ולצאת למגרש הבינלאומי. כדי לממש את זה חברתי למוזיאון ישראל".
3 מיליון, מהכיס, בכל שנה
החיבור עם מוזיאון ישראל הוליד את פרס שפילמן למצוינות בצילום. "הצעתי לניסן פרז, האוצר לצילום, לתרום למוזיאון מיליון דולר, תרומה נושאת ריבית, ופעם בשנתיים להעניק מפירות הריבית פרס שמגיע ל־50 אלף דולר", מספר שפילמן. "הפרס הזה אינסופי. אגב, הוא מיועד לאמנים מכל העולם ואני שמח שבפעם הראשונה זכתה בו מיכל היימן הישראלית. הפרס נועד לספק לחוקרים ולאמנים אפשרות להתמסר למחקר שיקדם את הידע בתחום. האמנים עצמם לא יכולים לפנות ולהגיש מועמדות, מישהו אחר צריך להגיש אותם. אנחנו לא רוצים להיות מוצפים באלפי פניות".
ולמה לא חברת למוזיאון תל אביב?
"במוזיאון ישראל יש מסורת, תשתית וידע. יש להם אוסף ובו 55 אלף תצלומים. פרז הוא דמות מרכזית באורקל, גוף שמאגד את 500 אוצרי הצילום המובילים בעולם. יש למוזיאון נוכחות בינלאומית בניו יורק, לונדון ופריז, ויש להם היכולת להביא את השופטים החשובים בתחום. הפניה אליהם לא היתה מקרית".
אבל גם עם מרדכי עומר, אוצר ומנכ"ל מוזיאון תל אביב, שידוע כי אינו נמנה עם חובבי הצילום, שפילמן כבר עובד על שיתוף פעולה. הוא פשוט הציע לעומר משהו שקשה מאוד לסרב לו - תערוכה של ג'ף וול, מהצלמים החשובים בעולם כיום. "מוטי מתחיל לתמוך בענין הזה", אומר שפילמן. "הרי גם תערוכה של דיוויד לה שאפל הוצגה במוזיאון".
נכון, כי המוזיאון לא היה צריך לממן את התערוכה ולה שאפל הוא שם שמביא קהל.
"וזה נכון גם במקרה הזה. אנחנו נדאג למימון התערוכה של וול, שאני מקווה שתתקיים בעוד כשנתיים ותעלה הרבה יותר ממיליון שקל. בהמשך אנחנו מתכוונים להביא גם את ביל ויולה (מאמני הוידיאו החשובים בעולם)".
"אם שפילמן לא היה אומר אוקיי, לא היינו יכולים לארח את התערוכה של וול", מדגישה נילי גורן, אוצרת הצילום במוזיאון תל אביב. "הוא מאפשר דברים בקנה מידה שעוד לא היה פה, ורואים כמה חשוב לו למתג את המדיום. עד היום לא היה תורם שהתמקד בצילום באופן כה מובהק".
במסגרת ההתמקדות הזו, עיקר גאוותו של שפילמן היא על מכון שפילמן לצילום (www.thesip.org). להקמת המכון קדם מחקר מקיף שבו ראיינו אנשי הצוות מאות אנשים מהתחום, מהארץ ומחו"ל. "בדקנו מה קיים בכל אחד מהמוסדות לצילום בכל העולם. לא רצינו להקים עוד מרכז שכבר קיים אלא משהו שאין עדיין - ויש בו צורך", מסביר שפילמן.
המכון, שבו פועלים כ־20 בני אדם בניהולה של ד"ר רומי מיקולינסקי, הוקם במהירות שיא וכבר הספיק לקיים שני אירועים גדולים שמשכו קהל רב. יתרה מזאת: כל עולם האמנות התפקד לאירועים אלה - מחזה נדיר למדי בשדה רווי מתחים וקליקות, שאינו נוטה לפרגן, בטח לא מיד בהתחלה. באירועים עד כה, ביולי ובאוגוסט, אירח המכון שמות גדולים מאוד, ובהם מרתה גילי, מנהלת מוזיאון ז'ה דה פום, פריז, פיטר גלאסי, האוצר הראשי לצילום במוזיאון מומה, ניו יורק, ופרופ' לואיס קפלן מאוניברסיטת טורונטו. כמו כן השתתף המכון במימון "וידיאו זון 5" (הביאנלה לווידיאו של המרכז לאמנות עכשווית) והתערוכה "תורת השלבים" שמוצגת במוזיאון פתח תקווה. בחודש שעבר פרסם המכון, באתר שלו ובאמצעות 12 אלף מוסדות מחקר בעולם, קול קורא למענקי מחקר בתחום הצילום שנעים בין 5,000 דולר ל־15 אלף דולר, בסכום שנתי מצטבר של 120 אלף דולר. "במסגרת המענקים האלה יתפרסמו בכל שנה לפחות עשרה מחקרים חדשים", אומר שפילמן, "שיפורסמו באתר, בחינם, וגם בספרים שנוציא". לוועדות שיבחרו את הזוכים גייס שפילמן את מיטב החוקרים הבינלאומיים בתחום, ובהם אמנית הווידיאו הוותיקה והחשובה מרתה רוסלר, מבקר האמנות ארתור דנטו, תיאורטיקן הצילום ג'ון טג' והיסטוריון האמנות ג'ורג' בייקר. לדבריו, השופטים מקבלים בעבור התפקיד סכום סמלי, "והם מוכנים לעשות זאת כי יש אנשים שלא רק הכסף חשוב להם".
אין ספק שפעילות בהיקף שכזה ובתנופה שכזו דורשת השקעה גדולה. שפילמן ניסה בתחילה להימנע מחשיפת הסכום, אבל בסופו של דבר הסכים לומר שמדובר בכ־3 מיליון שקל בשנה, לא כולל תקציבים לפרויקטים מיוחדים כמו התערוכה של וול או זו שבפתח תקווה. "הכל במימון הון עצמי", הוא אומר, "אך אין לי ספק שבעתיד יצטרפו תורמים נוספים".
רצים אחרי הגביר
ברור שכניסתו הנדיבה של שפילמן לתחום שאף אחד לא לקח עליו חסות עד כה הפכה אותו לאדם מחוזר מאוד. כל אנשי הענף שאיתם דיברתי - מצלמים ועד אוצרים - מדברים רק בשבחו. הם מספרים על מפגשים עם אדם מלא התלהבות, עניין וסקרנות, שמרבה להתעניין בעבודתם ולהגיב אליה - בניגוד מסוים לדברים הקונקרטיים מאוד שלו בראיון, שנשמעים כמו הרגל שנותר מימיו העסקיים.
"חבל שאין עוד כאלה בתחום", אומרת דגנית ברסט, ששפילמן קנה עבודות שלה לאוסף שלו. "המפגש איתו היה מאוד נעים. בדיעבד התברר לי שעוד לפני שידעתי מי הוא, הוא בא עם קבוצה לתערוכה שלי 'פני הים' וחילק מאמר בן תשעה עמודים שכתב על עבודה שלי. אחר כך, כשבא לסטודיו, פגשתי אדם מלא כוונות טובות ואהבה לתחום. עד כה הוא עושה את זה בלי ציניות ובצורה מאוד הוגנת כלפי האמנים. הוא יוזם דברים ופשוט עושה. יש אנשים כאלה, שמונעים מתשוקה ורואים שהם יכולים להזיז דברים".
ובכל זאת, יש מי שמתבוננים בפעילות של שפילמן בחשש, תוהים על הכוח שהוא צובר. "ניסיתי להבין את האג'נדה שלו ולא הצלחתי", אומר אחד הצלמים הבולטים בארץ. "נראה לי שיותר מעניין אותו לפנות לשדה הבינלאומי ופחות מה שקורה פה. זה נראה קצת כמו הגביר שכולם רצים אחריו, מחכים שייפול לו הכסף מהכיסים. כולם בסוג של אקסטזה, ויש בזה משהו מביך. אני כל הזמן שומע 'אולי נפנה לשפילמן שייתן כסף לזה ולזה', פשוט כי אין מישהו אחר. אבל הוא רק התחיל, ומעניין לעקוב ולראות לאן זה יתפתח. הזמן יעיד אם זה דבר חולף או אמיתי ובעל משמעות".
מניסיון העבר בשדה האמנות, אכן עולה חשש למונופול. יכולה להיווצר לא מעט בעייתיות בריכוז כוח כזה בידיו של אדם אחד ובקשר המתהדק בין מוסדות ציבור, שכמעט אינם נתמכים על ידי המדינה, לבעלי הון שנהפכים לתורמים הכמעט בלעדיים. עמדת הכוח הזו כבר יצרה בעיות אתיות והניבה תערוכות מוזרות שהיו קשורות, ישירות או בעקיפין, לתורמים. כזו היתה התערוכה של מרקוס מיזנה, שהוצגה במוזיאון תל אביב במימון בתו של הצייר ויצרה תרעומת רבה.
גם עניין הפרסים בעייתי - כל הפרסים המוזיאליים ניתנים על ידי תורמים, מה שמעניק להם עמדת השפעה על בחירת הזוכים. נתן גוטסדינר, תורם פרס גוטסדינר הנחשק במוזיאון תל אביב, למשל, יושב בוועדה שבוחרת בזוכה. ליאון קונסטנטינר, תורם פרס הצילום באותו מוזיאון, חבר בוועדה שקובעת אילו צילומים ירכוש המוסד, ואחת הביקורות שכבר נשמעה על אוסף הצילומים של המוזיאון היא שהוא משקף בעיקר את טעמו של האספן. דובי שיף ייסד במוזיאון תל אביב לפני כארבע שנים פרס לציור פיגורטיבי על שם אביו חיים שיף; שיף הוא אחד משופטי הפרס, וגם אספן שבאוסף הפרטי שלו נמצאים חלק מהזוכים - והצגתם במוזיאון מעלה את ערך העבודות שבאוסף.
שפילמן טוען שאצלו אין בעיה. "אני לא יושב בוועדה שקובעת מי יזכה בפרס. אין לי שום say בבחירה ואני גם לא רוצה שיהיה לי".
אבל אתה מסכים שזו בעיה?
"יש פה ענין של אינטרסים, אין ספק. אבל לי אין. אני מביא מקצוענים שישפטו בתחרויות".
אז מה יוצא לך מכל זה?
"שום דבר".
ובכל זאת.
"זה מייצר לי רווח אינטלקטואלי".
גם נהפכת לאדם חשוב שכולם מחזרים אחריו.
"כן, אני לא יכול להתעלם מהעובדה שיש כאן איזושהי יצירת אתר הנצחה. האלמנט הזה קיים אבל אני לא חושב שהוא המוביל. הסקרנות האינטלקטואלית שלי מאוד גבוהה, והנישה הזו תפסה אותי".
קונה ללא הגבלה
במקביל להקמת המכון החל שפילמן לבנות את אוסף הצילום שלו, וגם פה הוא מכוון למטרות הגבוהות ביותר, חותר אליהן במהירות ועובד מסודר מאוד. האוסף בנוי משלושה נדבכים. האחד הוא אוסף שמבחינת שפילמן צריך לייצג את התפתחות הצילום הישראלי, וכולל עבודות משנות השישים ועד היום - דגנית ברסט, מיכל היימן, עדי נס, שרון יערי, אלינור קארוצ'י, אורי גרשט, שי קרמר, שוש קורמוש, גלעד אופיר, יהודית סספורטס ואמני וידיאו כגון מירי סגל, נירה פרג וגלעד רטמן. שפילמן מציין שבאוסף הישראלי העיקר הוא לא בהכרח עבודות של צלמים מפורסמים, בארי פרידלנדר ועדי נס למשל, אלא ניסיון לעזור לאמנים צעירים יותר ומוכרים פחות.
החלקים האחרים באוסף הם צילום בינלאומי היסטורי - צלמים חשובים כמוהולי נאג', מאן ריי, רוברט פרנק ואדוארד מייברידג' - ועבודות קנוניות של צלמים עכשוויים מובילים כגון סינדי שרמן (תצלום שנמצא גם בטייט), נאן גולדין, תומס שטרוט (האוסף כולל כבר שבע עבודות שלו) ואנדרה סרנו. העבודות מוחזקות במחסן זמני, מקוטלגות ושמורות היטב. אצל שפילמן בבית - הוא גר ברמת אביב ג', נשוי ואב לשתיים - תלוי רק צילום אחד: "בטי" של גרהרד ריכטר, שקנה בחצי מיליון דולר. רוב העבודות של הצלמים המדוברים נמכרות בעשרות עד מאות אלפי דולרים.
ומה קורה אם שפילמן מעוניין בעבודה שאין אפשרות להשיג כי המהדורה אזלה? "אני מחכה להזדמנות או מדבר עם האמן ומשכנע אותו למכור מה־A.P (עותקים לא ממוספרים מהסדרה שהאמן משאיר אצלו). אני גם מגיע לאספנים, לסוחרים, זו מערכת שאני בונה וכרגע היא בתחילת הדרך".
ויש מישהו שמייעץ לך?
"יש אוצרים שעוזרים לי בארץ ובחו"ל. הקמתי גם מערכת שיודעת לאתר אמנים צעירים שייהפכו לאמנים חשובים. אבל כל הקניות מייצגות את הטעם האישי שלי. אני לא אקנה עבודה שאני לא אוהב או מעריך. השיקולים הם לאו דווקא השקעה כלכלית".
יש הגבלה של כסף?
"לא, אני לא מגביל את עצמי והשיקולים שלי בקנייה לאוסף הם לא כלכליים. אני יודע מה המקורות שיש לי ואני צריך להגיע לגיל 100. אחר כך אני צריך להשאיר משהו לילדיי ולנכדיי".
ומה תעשה עם כל האוסף הזה בעתיד?
"לא יודע, אולי בעוד כחמש שנים אקים מוזיאון לצילום על שמי. זו אפשרות".
