אמנות המסיבות
יריד האמנות הענק במיאמי היה רק תירוץ לארבעה ימים של חגיגות, סלבז וכסף, בעירוב מקסים ודוחה של גבוה ונמוך
נהג המונית מבסוט עד הגג של הפורד הצהובה שלו. "זו הפעם השלישית שאני עושה את הדרך הזו היום!", הוא אומר בהתלהבות כשאני מבקשת ממנו לחצות את הגשר שעובר מעל לשון הים המפרידה בין רובע העיצוב של מיאמי למיאמי ביץ'. החברה של הנהג, שיושבת לצדו - סתם בשביל הכיף (בכלל, לנהגי המוניות פה יש מנהגים די ישראליים. הם גם מסכימים לקחת ארבעה נוסעים במושב האחורי) - מספרת שבית המלון שבו היא עובדת מלא לחלוטין עד השבוע הבא.
"עברנו לפה לפני שנה ועוד לא ראינו דבר כזה", היא אומרת בפליאה, מתבוננת על נחיל האנשים הלא ייאמן שהשתלט על העיר המנומנמת יחסית. "זה השבוע של ארט באזל מיאמי", אני מנסה להסביר, "השבוע שבו מיאמי נהפכת לבירה של עולם האמנות". הם מהנהנים. לא בטוח שהם מתעניינים באמנות, אבל כמו רבים מהתושבים - הם פשוט שמחים על מנת האדרנלין שמוזרקת לכלכלה המקומית.
הם מגבירים את הרדיו ודוהרים, הרוח החמה נושבת מבעד לחלונות הפתוחים. הפלייליסט כבר נעול על שירי כריסמס דביקים, בנוסח "כיוון שאין לנו לאן ללכת/ תנו לשלג לרדת, לרדת, לרדת". לא רחוק מכאן, בניו יורק למשל, השלג הראשון כבר יורד. אבל במיאמי אין לפתיתים הלבנים שום סיכוי. 30 מעלות, משקפי שמש, ים בטורקיז עמוק, דקלים, חול לבן ומרגריטות. בתי הקפה והרחובות רוחשים וגועשים. לאוויר כאן יש מין ניחוח תמידי של זיעה קלה.
מיאמי, שסוחבת דימוי של מחוז סליז, שיזוף יתר וקוקאין (ושל המקום שאליו עוברים יהודים זקנים כדי למות, אבל לזה נגיע בהמשך), לא נראית כמארחת האידאלית לאירוע אמנות גבה מצח. אבל עולם האמנות מעולם לא התאפיין בהתחסדות יתר, וגם לא בקוהרנטיות. החיבור בין הסצינה הזו למיאמי יוצר סוג של תאונת דרכים מופלאה, מפגש ענקים מטורף, בחסות השמש והגישה הנוחה מניו יורק, אירופה ואמריקה הלטינית. כבר שמונה שנים שמדי דצמבר פושטים על העיר עשרות אלפי אמנים, אספנים, דילרים, אוצרים, מנהלי מוזיאונים, חובבי אמנות וסתם אנשים שמחפשים את המסיבה הנכונה. במשך ארבעה ימים מארחת מיאמי ביץ' 21 ירידי אמנות ועיצוב ואין ספור מיצגים ותערוכות. היריד המרכזי, באזל מיאמי ביץ', הוא שלוחה של יריד האמנות הגדול בעולם, בבאזל, שוויץ. אבל במיאמי מוסיפים לו את מה שחסר אצל האירופים: 200 מסיבות מגניבות, בראנצ'ים, לאנצ'ים, דינרים, קוקטיילים ושאר אירועים של פאן טהור ומינגלינג, שמהלכים על הקו הדק בין הפושי לטראשי.
ברחוב על ידנו עוברת כרכרה רתומה לסוסים שהיא בעצם ג'יפ האמר, עבודה של האמן ג'רמי דין. בהמשך הדרך אנחנו חולפים על פני נהר וודקה שזורם על מגדל מתכת, שיח דשא שמשמיע קולות, בובות של חיילי "סטאר וורס" שהשתלטו על בניין שלם. בווילארד וויגן, אחת הגלריות בשכונת ווינווד המתפתחת, אמן שמפסל דמויות בגודל מיקרוסקופי מנסה לגזור קופון מהמעבר המתוקשר של הכדורסלן לברון ג'יימס לקבוצת מיאמי היט, ומציג תערוכה שבה כוכב־העל מכדרר בתוך קוף של מחט. האירוע נמצא כאן בכל מקום - אין סיכוי ללכת שני צעדים ברחוב בלי לראות עבודה כלשהי או להיתקל בחבורה של לובשי שחורים אופנתיים שמפלסים את דרכם במהירות בדרך לאירוע הבא. בעיתוני אמריקה אוהבים לקרוא לשבוע הזה "הסופרבול של עולם האמנות" או "חופש גדול למבוגרים". וככה זה באמת מרגיש.
אני מגיעה אל מרכז הכנסים של מיאמי. קצת מאכזב לגלות שדווקא במבנה המכוער הזה - משהו בין מתנ"ס ישן בפריפריה לטרמינל 1 בנתב"ג - מתקיים האירוע המדובר. 260 הגלריות הגדולות והמפורסמות בעולם מציגות כאן, אחרי שעברו ועדת קבלה קפדנית. כל אחת זוכה לשכור לעצמה ביתן קטן - שלושה קירות לבנים - תמורת 18–60 אלף דולר לארבעה ימים. בתאורה החדגונית של החלל מציגות הגלריות אלפים על אלפים של יצירות, של יותר מ־2,000 אמנים. רק מטורף יצליח לראות את הכל. אני מתעייפת מהר ועוברת לנוח בלאונג' ה־VIP, לצד טיפוסים מעונבים ואקסצנטריים (הנה ג'וליאן שנאבל!). בלאונג' אין כמעט אמנות, הכל מאוד נקי ולבן. זה מקום למנוחה ולסגירת עסקאות. בקצוות יש כמה דוכנים של חברה למטוסי סילון, חברה לביטוח אמנות וספונסרים אחרים. הבר מוכר אוכל רע ויקר, כוסות שמפניה ב־20 דולר, ויריקה ורבע של וויסקי תמורת 9 דולר. קלאסה.
כמו להיכנס לחדר של ההורים באמצע סקס
מחוץ ללאונג', בחזרה לתופת. פה ושם אפשר לראות עבודות מעולות, כולל יצירות מפתח של אמנים גדולים, אבל העומס, הצפיפות והמסה האנושית (46 אלף בני אדם ביקרו ביריד השנה, 10% יותר מבשנה שעברה) יוצרים אווירת שוק שלא מחמיאה לאמנות. "אלו חנויות, זה כמו קניון, הכל בביתנים נראה אותו הדבר, הכל סובב סביב כסף, ורק עשירים יכולים לקנות", מתעצבנת גלורי לינארס, האסיסטנטית של האמן ריקריט טירווניג'ה, שמבקרת בירידי אמנות בכלל ובמיאמי בפרט כבר כמה שנים טובות. "זה הכל בולשיט והעמדת פנים, והכי חשוב זה מה לובשים". אין ספק שזה לא מקום להתבוננות מיוסרת או להרהור במשמעויות עמוקות. זו הסיבה לכך שהיוצרים עצמם לא ממש אוהבים את ירידי האמנות, או כמו שצוטט ג'ון בלדסארי: "אמן שמבקר ביריד אמנות מרגיש כמו ילד שנכנס לחדר של ההורים שלו באמצע סקס".
אבל לא לחינם גלריות מוכנות לשלם עשרות אלפי דולרים כדי להשתתף בתענוג המפוקפק. הוא מאפשר להם להגיע למספר קונים פוטנציאליים שקרוב לוודאי גבוה בהרבה ממספר המבקרים בגלריה שלהם בשנה שלמה, וגם למלא את הקופות לשנה, עם עבודות שנמכרות בעשרות אלפי עד כמה מיליוני דולרים.
קשה לדעת כמה כסף בדיוק החליף ידיים ביריד השנה, שהתקיים בארבעת הימים הראשונים של דצמבר. השוק הזה אוהב להישאר חשאי, אף אחד לא ממהר לחשוף מספרים, אבל לפי ההערכות מדובר במכירות בעשרות עד מאות מיליוני דולרים. זאת התאוששות מרשימה, אחרי שנתיים של האטה בעקבות המשבר הכלכלי. אלו עדיין לא שנות הבועה, שבהן המכירות היו נסגרות במהירות, כמעט כולן ביום הראשון. גלריסטים רבים סיפרו שהאספנים הרשו לעצמם השנה להתמהמה ולהתמקח. "זה שוק של קונים עכשיו, כך שלאנשים יש זמן לחשוב", הסביר מרטין קלוסטרפלד מגלריה קלוסטרפלד בברלין.
ובכל זאת, המכירות מרשימות. חמש דקות אחרי פתיחת היריד, הדילר יאן קרוגיאר כבר מכר פסל של פיקאסו ב־15 מיליון דולר. גם גלריה גמורזינקה משוויץ רשמה מכירות חזקות, כולל ציור של איב קליין הצרפתי ב־4 מיליון דולר, וגלריה קרנודה מפלורידה מכרה עבודה של הצייר הקובני וילפרדו לאם ב־3 מיליון דולר. גלריה פורטה וילנה מברזיל חיסלה את רוב הביתן שלה כבר ביום הראשון, והגלריסט שון קלי מניו יורק - שהציג 40 עבודות ב־8,000 דולר עד חצי מיליון דולר - סיפר גם הוא על מכירות טובות באותו יום ראשון. בסוף האירוע גלריה ליסה קולי מניו יורק, שהציגה ביריד הלוויין האופנתי "נאדה", חיסלה את כל הדוכן שלה, כולל כל הלחם. פסלי הלחם של מאט שארידן סמית, כוכב עולה בסצינה הניו־יורקית שאוהב אמנות "תכליתית", נמכרו בלא פחות מ־7,000-5,000 דולר לכיכר.
מי הקונים? כולם - אנשי הפיננסים מניו יורק, אנשי הבידור מלוס אנג'לס, אספנים מהמזרח התיכון, אירופה ואמריקה הלטינית. מלך קרנות הגידור סטיב כהן (ואף מילה על החקירה בעניין סחר במידע פנים), למשל, קנה את ה"אופניים" של טים הוקינסון ב־180 אלף דולר. המיליונר ואיש העסקים אדם לינדמן ואשתו עמליה דיין פספסו את פסלי הגופות של האמן הפולני פאול אלטמר (90 אלף דולר לגופה), אבל יצאו עם פסל של פרנץ ווסט מהביתן של גלריה פרסנהובר מציריך. חיים כצמן נראה מסתובב ביריד, אבל לא ידוע אם קנה משהו. הגלריסטים, מצדם, יצאו מרוצים. "הופתענו מאיכות האספנים", אומר יותם אינטרטור מגלריה דביר הישראלית, שהשתתפה ביריד בפעם הראשונה, "שמחנו להכיר קהילה של אספנים מדרום אמריקה שמכירים את מה שקורה באירופה, והמכירות היו בהתאם".
ארט באזל מיאמי הוא אירוע מכונן לא רק לעולם האמנות. היריד הזה, ואירועים תרבותיים נוספים שאירחה מיאמי בשנים האחרונות, משחררים אותה בהדרגה מהדימוי של בירת היהודים המקשישים ומחליקי הרולרבליידס השזופים. "הייתי בא לפה הרבה בשנות השבעים כדי לבקר את סבא וסבתא שלי, שהתגוררו פה בחורף", מספר האמן האמריקאי ג'ון קסלר, שאותו אני פוגשת משוטט ביריד. "זה היה מקום מאוד ישנוני אז, הרבה זקנים שמשחקים שאפלבורד (משחק דיסקיות) ובונים פסלים מקונכיות. היום זה משהו אחר לגמרי".
במקום זקנים - אוליגרכים, עירום וצעצועים
מיאמי היא העיר המאוכלסת ביותר בפלורידה, עם 2.5 מיליון תושבים - כולל הקהילה היהודית השנייה בגודלה והקהילה הישראלית השלישית בגודלה בארצות הברית ("תל אביב של אמריקה", קוראים לה לפעמים). העיר, שידעה עליות ומורדות, נהנית בשנים האחרונות מפריחה כלכלית ואמנותית, שהולכות יד ביד. יזמי נדל"ן כגון טוני גולדמן וקרייג רובינס משתמשים באמנות ובעיצוב כדי להעלות את ערך הנדל"ן באזורים מתפתחים, וכמה מהאספנים הגדולים בעולם הפכו את מיאמי לביתם: משפחת רובל, משפחת דה־לה קרוז ומרטין מרגוליס. "אבל זה לא שאנחנו חיים רק מארט באזל", מדגישה האמנית המקומית אוגוסטינה וודגייט, "זה לא שלפני כן מיאמי היתה איזה עיר זנות אלמונית".
ובכל זאת, היריד מושך מדי שנה לא מעט סלבז. הזמר ריקי מרטין הפציע שם השנה לרגע במסיבה של המגזין "ואניטי פייר" לכבוד הצלם ברוס וובר ("אני אוסף אמנות דרום־אמריקאית, אבל הערב אני פה בשביל ברוס", אמר). איזבלה רוסליני באה להציג את סדרת הסרטים הקצרים שלה על הזדווגות בעלי חיים. העיתונים הרבו לצלם גם את סטיב מרטין, בן סטילר, שון פן, ג'וליאן לנון, ג'ורג' המילטון, ג'יי.זי, סרינה וויליאמס, קלווין קליין והנסיכה הירדנית פיריאל. "סלבריטיז לא קונים כלום, הם באים לכאן כדי שיצלמו אותם, זה הכל", התלונן הגלריסט הקנדי רוברט לנדאו. אבל למי אכפת? יותר משהוא יריד אמנות, ארט באזל מיאמי הוא כאמור מסיבה אחת גדולה.
הלילות היו עמוסים, אפילו יותר מהבקרים. כבר בערב הראשון חברת המוניות הודיעה שהיא תשמח לשלוח לי מונית, אבל זה ייקח שעתיים. חבר'ה צעירים שהבינו את גודל ההזדמנות החלו להסיע תיירים על ריקשות צהובות. אני השגתי טרמפ ונחתתי במסיבה של חברת מוצרי העור באלי, שהסתיימה במופע רווי לייזרים של זמרת האלקטרו פיצ'ס, נישאת על כתפיו של טרנסווסטיט עירום. לא רחוק משם הופיעו הראפר פארל וויליאמס ולהקתו N.E.R.D במסיבה של המגזין "פייפר", שהתקיימה בין בלוני ענק מפוספסים עם פרצופים חמודים. באותו ערב, במלון W המפואר, על רקע עבודות אמנות מאוסף משפחת מוגרבי, אירחו איל הנדל"ן אייבי רוזן ואשתו סמנתה בורדמן ארוחת ערב לכמאה בני אדם. אני סיימתי את הערב עם אוליגרכים ונשים מוזהבות שיער ומוגבהות עקבים, באפטר פארטי של המועדון הצרפתי לה ברון בדלאנו, מלון ארט דקו יוקרתי בשדרת קולינס בסאות' ביץ' – לב לבו של הבלגן.
וכך זה נמשך ארבעה ימים. שמוזינג אינסופי, כולם מלחשים: מי הזמין מתי וכמה, מי הוזמן לאן ולמה. סוזן סרנדון קיימה מסיבת פינג פונג, מעצב האופנה הישראלי לשעבר אלבר אלבז אירח 50 אנשים לארוחת ערב, האוצרת שמים מומין הקימה תערוכה של יום אחד על אי בודד, האספנים הגדולים פתחו את בתיהם בפני קומץ נכבדים. באחד הבקרים נפתח בית משפחת רובל, ושלושת ילדיהם של ג'ייסון ומישל הובילו את האורחים לסיור בחדרי הילדים, שבהם, בין בתי הבובות והצעצועים, תלויות עבודות אמנות של טקאשי מורקמי. המסיבות של מיאמי, נכתב ב"ניו יורק אובזרבר", הן "אקסטרים ספורט", כולם מנסים להפתיע ולפוצץ ככל יכולתם. בשבת בערב 14 נשים עירומות עלו מתוך בריכת מלון סטנדרד במיצג של האמנית ונסה ביקרופט כחלק מהמסיבה "העירום הוא מוזה" של "פלייבוי" והאוצר נוויל וויקפילד. בערב אחר, בבריכה של הדלאנו שעיצב פיליפ סטארק, התערבבו שחייה צורנית, נודיזם, להקת א־קפלה ורקדנים במיצג של מריה רוברטסון. מיד אחרי המופע בעל המסיבה - האוצר קלאוס ביסנבאך מהמומה - הפציר באורחים במבטאו הגרמני לסור לחוף הים הקרוב. "עכשיו, עכשיו!", הוא האיץ בהם, "יש לנו 100 בקבוקי שמפניה על החוף וזה לא חוקי".
ברגעים האלה, אף אחד לא זכר את התירוץ לכל המסיבה. "קניון האמנות הגלובלית הזה צמח השנה באופן מיוחד", כתב האספן אדם לינדמן. "יותר תזזיתי, יותר עמוס במסיבות ופחות עסוק באמנות מאי פעם. חצי מהאנשים שבהם נתקלתי לא היו יודעים להבדיל בין פיקאסו לדנה שוץ, והם גם לא היו רוצים לדעת".
כן, היה בכחנלי, היה הדוניסטי, היה דקדנטי, היה מוגזם. היה דוחה ומקסים בו בזמן. אבל זה גם נמשך זמן קצר מאוד. בבוקר יום שני, אחרי ארבעה ימים של מסיבה, נארזו כל אלפי העבודות בזריזות ונשלחו לבתיהם החדשים והישנים. האורחים עלו על המטוסים הפרטיים או הטיסות הסדירות או היאכטות או הוואנים החבוטים שלהם והסתלקו. הריקשות הצהובות נעלמו, המוניות נענו לקריאה בתוך חמש דקות, בתי המלון התרוקנו, את הלובי התחילו לקשט לקראת המסיבה הבאה (כריסמס), ובעולם האמנות חזרו לעסוק באמנות. בינתיים.
