• תפריט
שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

את מי אנחנו מנסים לרכך?

על מקורו העתיק של המשפט "זה לא אישי, אבל"

שיזף רפאלי 10:5009.12.10
האם אני היחיד שחש עלבון קל כאשר בן שיח שיש לו דבר ביקורת פותח במילים: "אני לא רוצה להעביר ביקורת, אבל"? או כאשר עמית שחש כלפיי כעס ותוכחה מקדים את דבריו במילים "אל תיפגע כשאני אומר את זה"?

איכשהו השתרש אצלנו נוהג להקדים מסרים קשים במילות פתיחה שאומרות בדיוק את ההפך מהם. "עם כל הכבוד" כשאין כבוד, "אני לא רוצה לחטט" כשאנחנו רוצים לחטט, "אני לא בא לומר ש" כשאנחנו בדיוק באים לומר ש, ו"צר לי ש" כשאנחנו רוקדים על השולחן.

 

ואני הרי איננו הנעלב היחיד מהנוהג המזיק הזה. מבחן התוצאה מלמד פעם אחר פעם שהליטופים המילוליים גורמים למסר ההפוך שאחריהם רק להכעיס ולהכאיב יותר. דברי הפתיחה המלטפים נתפסים תמיד כהתנשאות או עלבון לאינטליגנציה. "מה", חושב לעצמו העובד, "הוא חושב שאם לפני שהוא אומר לי לעשות הכל מחדש הוא יאמר 'מעולה אבל' אחשוב מיד שהוא מעריך את מה שעשיתי?".

 

למה אנחנו משמיעים ליטופים מילוליים ריקים שעושים רק נזק? כבר במקרא אמר הנביא ישעיהו: "העם הזה, בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני, ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה" – היראה והכבוד, התלונן, הוא "מצווה מלומדה", כוונות טובות שעם השנים נהפכו להרגל אוטומטי, שמאחוריו לא נותרה כוונה. לפי ישעיהו, הכנות והכוונה הולכות ונעלמות מהמילים שאנחנו אומרים ואת מקומם תופס מסך עשן של מנהגי נימוס.

 

"זה לא אישי" "זה לא אישי"

 

אך ייתכן שהמקור אינו מצוות נימוס שנשכחה, אלא דבר שנעשה בכוונה תחילה. בתרבות יוון העתיקה, שצמחה בתקופת הנביאים, תורת הרטוריקה והשיחה היתה מדע מפותח. היוונים מיינו את משפטי ומבעי השפה האנושית לכמה עשרות סוגים של "אמצעים רטוריים". בעיניהם, כל אמצעי רטורי היה בעל אופי, מבנה ותכלית מעשית. ב"סנטנטיה", למשל, נמנעים מלטעון טענה ברורה ולגבותה ובמקום זאת מצטטים פתגם ידוע – "מה שבא בקלות הולך בקלות", "להבין זה לסלוח", או כל מה שמספיק מעורפל ומעורר הסכמה. ב"אנפורה" חוזרים על אותה מילה שוב ושוב במשפטים עוקבים. וגם האנלוגיה, המטאפורה והאנטיתזה מגיעות מאותה רשימה נושנה. באותה רשימת אמצעים מופיע גם ה"פּרוֹקטַלֶפְּסִיס", המטריד בשיטות הרטוריקה. הפרוקטלפסיס הוא תנועת הג'או־ג'יטסו של הוויכוח – צפיית ההתנגדות של בן השיח, וניטרול ההתנגדות בכך שאנו נביע אותה לפניו, ונשלול אותה לאחר יד. הוא יתחמק מדיון במעשיו בטענה ש"זה לא מענייני"? אפתח ואומר "זה אמנם לא ענייני, אבל בכל זאת". הוא יסיט את השיחה לכך שהעלאת הנושא פגעה ברגשותיו? אקדים ואומר ש"אני לא רוצה לפגוע". פירוק נשקו של בן השיח עם תחילת השיחה, פרוקטלפסיס. דברי החלקות שמקדימים את המהלומה, אם כך, אינם בהכרח נימוס אוטומטי אלא רפלקס קרב שמיועד לעימותים מילוליים.

 

היחס למילים ריקות כאל אמצעי רטורי מתיישב עם עוד סוגים של מילים ריקות שממלאות את החלל כאשר אנשים לא רהוטים מדברים: ה"בעצם", "כאילו", "כביכול" ו"כמובן" שמשתרבבים בהמוניהם – לא פחות משהמילים הללו משמשות עיסוק עבור הפה כאשר הראש ריק, הן מסייעות, לפעמים, לבנות תחביר שמזכיר טיעון ומחפה על כך שהדובר לא יודע מה הוא רוצה. "מיותר לומר" ו"לא צריך להזכיר" הם גם תירוץ טוב לומר ולהזכיר וגם, בהזדמנויות שונות, דרך להשתיק.

אני נדרך כאשר אני שומע מילות הקדמה. יהיו אלה פרוקטלפסיס, מצוות אנשים מלומדה, ניסיון של אנשים להוליך שולל את עצמם או סתם מבוכה, אני מתמלא בספקות כאשר אומרים לי "אין ספק", לא משתכנע כשאומרים לי "כמובן", מפקפק בהגינותו של מי שאומר ש"למען ההגינות יש לומר" ולא סומך על המצווים "סמוך עליי". על מילים לחדד את המחשבות ולתאר את העולם, לא לערפל ולהתנצל. ואני לא מתכוון לפגוע אישית באף אחד פה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x