"100 מיליון איש עם המצלמה שלי בכיס"

שנת 2005. פרופ' דוד מנדלוביץ' מתבקש לנאום בטקס חלוקת פרסי ההצטיינות של דקאן המחלקה להנדסה באוניברסיטת תל אביב. "לא ידעתי מה לספר, הרי כל מה שאומר יישמע משעמם", הוא נזכר בשבוע שעבר בראיון ל"מוסף כלכליסט". "אז החלטתי שאלמד משהו עם לקח: איך להמציא". מעניין לשמוע מה היה לפרופ' מנדלוביץ' - אחד הממציאים הפוריים בישראל, ועד לפני כחודש המדען הראשי במשרד המדע - להגיד. אחרי הכל, מדובר באיש שאת המצאותיו רובנו פוגשים כמה פעמים ביום, ושעד היום לא התראיין לתקשורת.

"יש שלוש שיטות להמציא", אמר מנדלוביץ' לקהל, "שיטה פשוטה, שיטה מורכבת, ושיטה מורכבת מאוד. לשיטות פשוטות אני קורא אינטרפולציה - אתה מגלה ששני דברים עובדים יפה בשני מקומות שונים ומשלב ביניהם, וכך נוצר מוצר חדש. למשל, הכנסת מנגנון השהיה למגבים ברכב. השיטה המורכבת היא אקסטרפולציה - משהו עובד יפה, אז נמשוך את הטכנולוגיה למקום מסובך יותר. למשל, נעתיק יכולות של מזל"ט ללוויין, שהוא פי אלף יותר גבוה. הרמה השלישית היא המורכבת ביותר - הממציא יושב ופתאום מבזיק לו רעיון שממנו הוא בונה טכנולוגיה חדשה. היא תמיד תהיה הכי מרתקת כי אין לה תרשים זרימה", הוא הרים את מבטו, סרק את הקהל בעיניו, ואז הוסיף: "איזה סוג ממציאים אתם? את זה רק אתם יודעים".

חמש שנים אחרי אותה הרצאה, אני מספר לו שבמעבדה בבית הספר התיכון שלי דווקא דרשו שנשנן את המשפט של אדיסון: "המצאות הן 1% השראה ו־99% עבודה קשה".

"זה נכון רק לגבי שתי השיטות הראשונות", מנדלוביץ' מסתייג מאדיסון, "וגם אז - 50% מהעבודה הקשה הזאת זה רק לשאול את השאלה הנכונה".

מנדלוביץ'. "כסף זה לא ההובי שלי. אני אוהב את העבודה. השעה עכשיו שמונה בערב, ושנינו עובדים. כמה אנשים עבדו בשעה הזאת לפני 30 שנה?" צילום: עמית שעל

38 פטנטים רשומים

פרופ' מנדלוביץ' (48) אינו מדען טיפוסי. הוא שופע חום, התלהבות, מחובר לסביבתו ומדבר בפתיחות. אבל אולי ההבדל הגדול ביותר בינו לבין מדענים רבים אחרים טמון בכך שהוא מרגיש נוח בסביבה עסקית לא פחות מאשר במעבדות המחקר. קל להבחין בכישרונו לא רק לשאול את השאלות הנכונות, אלא גם לשווק את הפתרונות המעשיים שפיתח להן. הודות לכישרון זה, הוא גם הצליח בעשור האחרון להפוך את יכולתו המדעית לרווחים כלכליים נאים מאוד.

כבר בבית הספר היסודי, מעיד מנדלוביץ' על עצמו, היתה לו תשוקה עזה לענפי המדעים. בתור נער הסתובב במעבדות מחקר, קרא ספרים מדעיים וחלם על המצאות. לכן היה זה אך טבעי שיבחר בתחום לימודים מדעי, ואכן בתום שירותו הצבאי נרשם ללימודי הנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת תל אביב. כאשר בשנת לימודיו השנייה חיפש דרך להתפרנס, החל לעבוד במשרה חלקית באחת ממעבדות האופטיקה באוניברסיטה - והתאהב.

"אופטיקה זה עולם עשיר בהרבה ממה שרואים מבחוץ", הוא אומר. "ברגע שמתחילים לעבוד בתחום מבינים כמה שהוא מעניין". כבר באותה שנה רשם מנדלוביץ' את הפטנט הראשון שלו, שאומץ מאז מסביב לעולם: טיפול בפצעים פנימיים באמצעות החדרת צינורית, שמעבירה פולסים חזקים של לייזר שצורבים את הפצע או הדימום. גם יתר המצאותיו - יש היום 38 פטנטים הרשומים על שמו - קשורות לתחום האופטיקה.

"המסלול שאני עברתי הוא המסלול הנכון לבניית מדען", אומר מנדלוביץ', שהמשיך עד לתואר שלישי בהנדסת אלקטרוניקה באוניברסיטת תל אביב, עשה פוסט־דוקטורט באוניברסיטת ארלנגן בגרמניה, ואז חזר ומונה למרצה בפקולטה להנדסה בתל אביב, בתחום האלקטרו־אופטיקה. "אבל אכזבתי את האוניברסיטה מכיוון שיש לי גם נטיות עסקיות".

הנטיות העסקיות האלה התבטאו עד היום בארבע יוזמות מדעיות שנהפכו למוצרים מסחריים מצליחים והפכו את מנדלוביץ' לאדם אמיד מאוד. הראשון היה מכשיר איכון שעזר לפתח בסוף שנות התשעים המסייע לרופאי שיניים להימנע מפגיעה בעצבים בתוך הפה. אחר כך הקים את חברת סיבקום, שפיתחה משדר־מקלט שמותקן ברשת תקשורת אופטית ומאפשר לאור לנוע בסיבים ולחסוך את התרגום לאות אלקטרונית, ונמכרה לחברת תקשורת ברזילאית גדולה. מכאן המשיך מנדלוביץ' לפיתוח בתחום הברקודים האדומים, והצליח ליצור אלומה סורקת בעלת טווח פעולה רחב ממה שהיה מקובל עד אז. המצאתו אפשרה לקודד ברקודים עדינים יותר, עם יותר מידע, על אריזות קטנות יותר, ושיפרה בכך מאוד את יעילות העבודה בברקוד. השיטה נמצאת כיום בשימוש נרחב ברשתות שיווק מסביב לעולם, ומוכרת כ־100 אלף יחידות בשנה, שמהן נהנה מנדלוביץ' מתמלוגים נדיבים ("אני לא יכול לפתוח את הספרים כי אני מתחלק ברווחים עם אוניברסיטת תל אביב", הוא מסביר את סירובו לנקוב בסכומים מדויקים).

"החלום שלי הוא לבקר בטייוואן ולראות ילד מוציא את הפלאפון שלו מהתיק, ושהוא יכלול את המצלמה שלנו" צילום: עמית שעל

חד יותר, קטן יותר, איכותי יותר

אבל הצלחת הברקודים לא רק שלא השביעה את רעבונו של מנדלוביץ' להצלחה, אלא המריצה אותו להמשיך בעולם העסקי, ולפנות לענף המתפתח מכולם - הסלולר. "מוכרים רק חצי מיליון ברקודים בשנה בכל העולם", הוא מסביר. "לכן אני מעדיף את עולם הסלולר, שמוכר מאות מיליונים". לצורך זה ייסד לפני חמש שנים עם ד"ר גל שבתאי, לשעבר סטודנט שלו, את חברת טכנולוגיית הצילום אייסקווד, ולאחר שישה חודשי עבודה מאומצת פיתחו השניים דמו של מיני מצלמה דיגיטלית איכותית. עיקר החידוש שלהם: הסתמכות על עדשה ייחודית, שמעבירה את המידע מהעצם לגלאי תוך קידודו בקוד מורכב, ועל גלאי בעל יכולת עיבוד של הקוד הזה. האפקט מנוצל להשגת פוקוס ללא חלקים נעים, לשיפור הביצועים באור חלש ואף לזום סטטי.

הצעד הבא של מנדלוביץ' ושבתאי היה זה שמדענים רבים מתקשים ליישם בעצמם: היציאה ממעבדות הפיתוח אל העולם האמיתי, בניסיון לשווק את המצאתם. אבל למנדלוביץ' השלב הזה לא היווה בעיה, והשניים מיהרו לעלות על מטוס לצפון אירופה לפגישה עם אחת מחברות הסלולר המובילות בעולם.

"נכחו שם נציגים של ארבע חברות", משחזר מנדלוביץ', "חברה צרפתית ושלוש ישראליות, וכולן התחרו על אותה טכנולוגיה. היה ברור שייקחו את הצרפתים, כי הם היו בשלים ופעילים מ־1999, אבל הם הודיעו שייקחו בנוסף גם את אחת החברות הישראליות, והוחלט על תחרות בין שלושתנו". חברה הסלולר הודיעה כי החברה הישראלית עם איכות התמונה הטובה ביותר תיבחר, והעמידה לרשות החברות חדר גדוש באובייקטים שונים. נציג של כל חברה נדרש לצלם את החדר ולהשאיר לבוחנים את התמונה להתרשמות. למחרת התקבלה התשובה: אייסקווד ניצחה. "היו לנו הכי פחות פיקסלים פגומים. הצבעים היו נכונים יותר, והאיכות הגבוהה ביותר", מתפאר מנדלוביץ'.

אחרי שנתיים, אגב, קנתה אייסקווד את אחת המתחרות הישראליות באותה עסקה, דיבלר. "הערכנו אותם, והשגנו כך עובדים מיומנים שהיו פוריים ומוכנים לפעולה בתוך כמה ימים".

ענקית הפלאפונים האירופית מיהרה לקשר בין אייסקווד ליצרני המכשירים הסלולריים שלה, ואלה התעניינו מיד ברכישת החברה. "הם רצו כוס חלב במקום פרה", אומר מנדלוביץ'. "אחד המציעים הרציניים התכוון לנוון אותנו כדי להרוג את הפיתוח, אז חיפשתי חברה שתבטיח את המשך הפיתוח של המרכז הישראלי, ובמשך חצי שנה שיחקתי עם המציעים פוקר". לבסוף הגיעה הצעה אטרקטיבית מ־Tessera - חברת ענק אמריקאית שמחזור מכירותיה הסתכם בשנה שעברה ב־300 מיליון דולר ומתמחה במזעור מוצרים טכנולוגיים המשולבים במכשירים דיגיטליים.

ויתר על התמלוגים מהמצלמות

"טסרה פיתחה את טכנולוגיית אריזת השבבים שפתחה את הדרך למזעורם המשמעותי, ובאמצע העשור שעבר היא כבר שלטה ב־70%-80% מהשוק הזה. לכן היא חיפשה מנועי צמיחה נוספים, וכך גילתה את תחום האופטיקה", מסביר מנדלוביץ'. נציגי החברה התרשמו מיכולות הצילום של המצלמה הזעירה שפיתח, וזיהו מיד את פוטנציאל הרווח. מנדלוביץ', מצדו, דאג להמשך מרכז הפיתוח שלו ברמת החייל בתל אביב.

"אחד מבכירי טסרה אמר לי: 'אתם מוקפים במניאקים שרוצים להרוג אתכם - איך נשים פה כסף?', אבל בסופו של דבר הם השתכנעו". בתום המשא ומתן רכשה טסרה את אייסקווד תמורת 30 מיליון דולר והבטחה להותיר את מרכז הפעילות בארץ על כנו. אייסקווד נהפכה ליחידה עסקית בתוך טסרה, ומנדלוביץ' מונה למנכ"ל טסרה־ישראל. כיום מהוות המצלמות שלו, באיכות של בין 3 ל־12 מגה־פיקסל, חלק בלתי נפרד מהפלאפונים שמוכרות שלוש מחמש יצרניות הסלולריים הגדולות בעולם - סמסונג, טושיבה וחברת ענק נוספת שעמה נחתם הסכם סודיות. לפי הנתונים של טסרה, בשנה שעברה נמכרו כמיליארד פלאפונים עם מצלמות, ו־60 מיליון מתוכם הכילו את המצלמה שפיתחו מנדלוביץ' וצוותו. בשנה הבאה, הוא מבטיח, ישלטו המצלמות שלו ב־10% מהשוק, כלומר ימכרו 100 מיליון יחידות. בחישוב גס, היקף התמלוגים מהן יעמוד על כ־30 מיליון דולר - שיזרמו כולם לכיסה של טסרה. מהכסף הזה מנדלוביץ' ושותפיו באייסקווד לא יראו אגורה.

קופאיות בסופרמקט צילום: בלומברג

כשאתה רואה את היקף המכירות של המצלמות, אתה לא מצטער שוויתרת על תמלוגים קבועים?

"כל אדם שמוותר על חברה יודע שהוא מממש עכשיו את מה שהוא יכול להרוויח בעתיד. אני מקבל תמלוגים על פיתוח של סיבים אופטיים ועל מכירות הברקוד, אבל על המצלמה טסרה מרוויחה. אני כבר מימשתי את הרווח שלי כאן במכירת אייסקווד תמורת 30 מיליון דולר. היינו צעירים ולא גייסנו הרבה כסף, רק 4 מיליון יורו, כך שזה השאיר אותנו עם סכום יפה, שהתחלק שווה בשווה בין המייסדים למשקיעים - גל שבתאי, דוד גסול ואני.

"המהלך אולי לא היה אופטימלי מבחינה כספית, אבל רציתי להוכיח לעצמי ולקבוצה שלי שאנחנו מסוגלים להגיע ל־100 מיליון יחידות בשנה בקרב הצרכנים. הבנו שבחברה קטנה יהיה קשה להשיג את זה, והחלטנו לחבור לענק בינלאומי. ברור שעניין הכסף הובא בחשבון, אבל חשוב לנו יותר שהטכנולוגיה תגיע לכל מכשיר שיש בו מצלמה. החלום שלי הוא לבקר בטייוואן ולראות ילד מוציא את הפלאפון שלו מהתיק, ושהוא יכלול את המצלמה שלנו".

רוב הישראלים אפילו לא יודעים שהמצלמה שנמצאת אצלם בכיס היא המצאה ישראלית. לא חסר לך הקרדיט?

"לא, אני גם אף פעם לא התראיינתי. אני מהנדס, לא איש רוח. אנחנו מתלהבים מלראות מצלמה קטנה שמוציאה המון מגה־פיקסל, ואנחנו מודדים את הקרדיט בטבלת אקסל של כמה הלקוח מוכן לשלם עבור מה שפיתחנו".

אני שולף את הפלאפון שלי מהכיס, ושואל אם המצלמה שלי - 3.2 מגה פיקסל - פותחה כאן. "כן", עונה מנדלוביץ' בסיפוק וממהר לקחת אותי לחדר פיתוח כדי להראות לי איך נראות המצלמות הזעירות מחוץ לפלאפון. כאן, במרכז הפיתוח ברמת החייל, הוא מסביר, עובדים 40 מהנדסי פיתוח ללא הרף כדי לשפר את איכות התמונה ולהמשיך ולמזער את הטכנולוגיה. 85 עובדים נוספים מועסקים במרכזים שרכש מנדלוביץ' באירלנד וברומניה. "יש לי צוות נפלא, חדור אמונה", הוא אומר. "הצלחנו להשיג מטרות מאתגרות ואנחנו מכפילים בכל שנה את ההכנסות שלנו".

איך תיראה המצלמה הסלולרית בעתיד?

"תהיה רזולוציה ללא הגבלה, זום דיגיטלי חזק וזיהוי פרצופים מתקדם. המצלמות יעבדו היטב באור חלש, כי אנשים לא אוהבים לצלם עם פלאש. אבל המהפכה הכי גדולה תהיה בתחום הווידיאו, שיזכה ליכולות שלא רואים היום אפילו במצלמות הווידיאו הרגילות. אנחנו רואים את זה כבר עכשיו במעבדות המחקר".

אתה, אישית, אוהב לצלם?

"אני צלם חובב, וגם המצלמות שלנו נועדו לצלמים חובבים, שרוצים אפקט שדומה כמה שיותר למצלמה הדיגיטלית הפשוטה".

באיזה פלאפון אתה משתמש?

"יש לי כמה. בארץ אני משתמש בנוקיה E72, ובחו"ל אני משתמש באייפון, מטעמים של נוחות מול הספק. אני לא צרכן גאדג'טים גדול. אין לי אייפד, וגם בפלאפונים אני משתמש רק לשיחות ולדוא"ל - אולי בגלל גילי המופלג", הוא צוחק.

ובאיזו מצלמה אתה משתמש?

"אני משתמש במצלמה גדולה יותר, רגילה - בניגוד לבת שלי שמצלמת רק בפלאפון. הדורות משתנים ומתחלפים. אני גם לא מצלם הרבה. מבחינתי צילום הוא כלי לתיעוד ולא שיטה להביע את עצמך. אני מתעד אירוע, מסמך או חבר שאני רוצה לזכור. אבל הבאג שלי הוא צילום בווידיאו. אני חושב שמה שיש בווידיאו זה חשוב, מעניין ועוצמתי - לתעד דבר שמשתנה בזמן".

"אני משתמש במצלמה גדולה יותר, רגילה — בניגוד לבת שלי שמצלמת רק בפלאפון. הדורות משתנים ומתחלפים. אני גם לא מצלם הרבה. מבחינתי צילום הוא כלי לתיעוד ולא שיטה להביע את עצמך" צילום: צפריר אביוב

גם מנכ"ל, גם משרת ציבור

מבנה הגוף של מנדלוביץ' מזכיר אתלט יותר מאשר מדען הספון במעבדתו. ספורט, הוא מספר, הוא התחביב העיקרי שלו, המשותף גם ליתר בני משפחתו. "כל יום אני רץ, או שוחה, כמה קילומטרים, וגם כמשפחה אנחנו אוהבים לעשות ספורט ביחד, אני אשתי והילדים", הוא מספר. "מעבר לכך אין לי תחביבים מיוחדים, פשוט כי אין לי זמן. אשתי סוניה, רופאה בכירה במחלקה לפתולוגיה של בית החולים אסף הרופא, היא קוראת אינטנסיבית. היא שמה לי ליד המיטה ספרים שהיא ממליצה עליהם, אבל חוץ מזה היא גם מתמצתת לי ספרים שאין לי זמן לקרוא, ואז אני מדבר עליהם באירועים חברתיים כאילו קראתי אותם", הוא אומר בחיוך.

אבל ההכנסות מהמצאותיך בוודאי יכולות לאפשר לך יותר פנאי.

"הכסף יושב בבנק. אני בגיל כזה שאני עדיין מרגיש פרודוקטיבי ומנסה לנצל את מלוא היכולות שלי. אני לא רואה את עצמי לוקח את הכסף ועומד מול המסך של הבורסה. ההובי שלי זה מה שאני עושה בעבודה. אני אוהב את הדינמיקה של עשייה מגוונת".

ואמנם, כאשר לפני כשלוש שנים קיבל הצעה משר המדע, התרבות והספורט ראלב מג'אדלה להצטרף למגזר הציבורי כמדען הראשי של משרד המדע - מנדלוביץ' קפץ על המציאה לשרת את הציבור בתפקיד העוצמתי ביותר בעולם המדע הישראלי, שכולל עמידה בראש פורום המדענים הראשיים של משרדי הממשלה השונים, שליטה על מרכזי המחקר והפיתוח, מימון מחקרים וניהול קשרי החוץ המדעיים של ישראל עם העולם. במקביל גם המשיך לנהל את טסרה ("נכחתי במשרד המדע יום בשבוע, אבל הקדשתי לתפקיד המדען הראשי כ־40% מזמני, באמצעות חדר וידיאו קונפרנס במשרד טסרה שממנו ניהלתי ישיבות עם עובדי משרד המדע"). ממשרתו באוניברסיטת תל אביב, לעומת זאת, נאלץ להשעות את עצמו זמנית.

"היועץ המשפטי של הממשלה ערך תחקיר קפדני לבדיקת ניגוד אינטרסים וקבע מגבלות להמשך עבודתי בטסרה, שעמדתי בהן. זה היה תהליך סביר. תחקיר מסובך הרבה יותר נגע לעבודתי באוניברסיטה, שהיא נהנית גדולה של הקצבות משרד המדע, וקיבלתי הנחיות מפורטות כיצד לנהוג כדי שלא יתקבלו חלילה החלטות מוטות. הממשלה עושה בשכל שבפונקציות מסוימות היא לוקחת אנשים מהשטח לתקופה קצובה. זה מפרה הדדית את כל הצדדים, והמנגנון הזה מגביר את הרלבנטיות של משרדי הממשלה לגבי מה שקורה בחוץ.

"כשהגעתי, המשרד לא היה במצב טוב", מתנסח מנדלוביץ' בעדינות. "הוא היה לא ממוקד. המדע, אף שהופיע ראשון בשם המשרד, היה במקום האחרון בסדר העדיפויות שלו — 55% מתקציב המשרד הוקדש לתרבות, כ־25% לספורט, ורק 20% למדע. כל המדענים הראשיים לדורותיהם עבדו בסביבה קשה לתפקוד. כולנו הגענו חדורי אמונה במטרות המשרד, וכולנו עזבנו בהרגשה שקצת פספסנו, אף שכל אחד תרם בדרכו שלו". המצב השתפר מעט ב־2008, כשנה לאחר מינויו של מנדלוביץ' לתפקיד, כאשר בנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה ופיצל את המשרדים משיקולים קואליציוניים. התוצאה היתה משרד מדע נקי — עם השר דניאל הרשקוביץ' והמנכ"ל מנחם גרינבלום, שניהם עתירי ניסיון מדעי. יחד עם מנדלוביץ' הצליחו השלושה לעבות את תקציב המשרד מ־80 מיליון ל־137 מיליון שקל - עלייה יפה, אבל עדיין סכום זניח לעומת משרדים אחרים.

מנדלוביץ' התמקד בכהונתו בתוכנית התשתיות, שקובעת אילו נושאי מחקר יזכו למימון. "זה בעייתי, כי כל פרופסור בישראל חושב שלמחקר שלו יש עדיפות לאומית, גם אם מדובר בחקר שלדים מהמאה השלישית לפני הספירה. הממשלה כיוונה אותנו לאנרגיות חלופיות, נושא חשוב אסטרטגית, ומלבד זה התמקדנו בהנדסת רקמות ובתחום ההגנה מפני טרור, מטעמים ברורים". אבל הנושא הקרוב ביותר ללבו של מנדלוביץ' היה חיזוק מרכזי המחקר והפיתוח האזוריים, שעשרה מהם פזורים בישראל. כדי להמשיך וללוותם, הסכים מנדלוביץ' להמשיך לכהן לאחר פרישתו מתפקיד המדען הראשי כיועץ המדעי של מנכ"ל משרד המדע.

"אנחנו מנסים לקחת את המו"פים הקיימים ולעבות אותם, כך שיגיעו כולם למצב של מגה־מו"פ - מרכז מחקר ופיתוח גדול ועצמאי. אחת השיטות להשיג זאת היא על ידי איחוד של כמה מו"פים אזוריים. המרכזים הללו נולדו בכלל מטעמים פוליטיים, כאשר השר יובל נאמן, שהקים בזמנו את משרד המדע, חיפש דרכים להעביר כספים למתנחלים בחבל עזה. אבל בזכותו יש לנו היום כבר עשרה מו"פים, שלושה מהם במגזר הערבי. זה הפתרון לבעיות הפריפריה", הוא מסביר.

"בזכות המו"פים ייצרנו 250 מקומות עבודה למדענים בפריפריה. זה כלי לניצול משאבי אנוש במקומות שבהם ישראל מפספסת כל סיכוי לפעילות מדעית - למשל בעין גדי או בקריית שמונה. אין סיבה שאנשים שם לא יהיו מדענים, הם לא פחות כישרוניים מאלה שגרים ברמת השרון או ליד האוניברסיטה בתל אביב. והרי ההחזר על השקעה במדען - ועל זה האוצר מסכים איתנו — הוא מהגבוהים ביותר. החזר מעורך דין, לשם השוואה, הוא אפסי. אנחנו לא מייצאים עורכי דין לחו"ל והם לא מייצרים שום תוצרת. ביפן למשל יש עשירית מספר עורכי הדין לנפש שיש בישראל".

ניכר שהעשייה הזאת בדמך. למה עזבת?

"נכנסתי לפני כחצי שנה למנכ"ל ואמרתי לו שאני מרגיש שהעסק עמוס יותר מדי עבורי. כמו כן אמרתי לו שאני רוצה לחזור לאוניברסיטת תל אביב. הרגשתי שאם לא אחזור, אחמיץ את הקריירה האקדמית שלי. זה כמו יכולת אתלטית, שנשחקת עם הזמן. הרגשתי שאני חייב לחדש את זה ולהפעיל את המעבדה שלי".

מנדלוביץ' המתין בסבלנות כחצי שנה עד שמשרד המדע איתר לו מחליף, פרופ' דניאל וייס, ואז פרש. הוא ממשיך כאמור לכהן כיועץ המדעי של המנכ"ל.

איך המדינה יכולה לשפר את תחום המדע?

"הממשלה צריכה להתחייב שמתוך 200 מיליארד שקל של תקציב המדינה, 3% לפחות יילכו למחקר מדעי. הבעיה היא שהשקעה במדע מניבה פירות רק אחרי שבע־עשר שנים, ולכן השרים לא מתלהבים מהרעיונות הללו, ועד התקציב האחרון המדינה הפכה את המו"פ לרזה יותר ויותר, מה שהוביל לייבוש אוניברסיטאות ומכוני מחקר. עכשיו אני רואה שינוי מחשבתי באוצר. הם הבינו שזה לא נכון להקטין את תקציבי המדע הציבוריים".

דרך נוספת היא אולי החזרת המוחות?

"הבעיה מספר אחת היא לא החזרת מדענים. נעים מאוד לראות אותם שבים הביתה, אבל אם מחזירים מדען לתקן באוניברסיטה, ובמקביל בוגר תואר שלישי מוצא עבודה בחו"ל- אז העברנו כסף מכיס אחד לשני. צריך לייצר יותר פעילות מדענית בארץ.

"אחת הבעיות שזיהינו במשרד המדע היא שיש בישראל מחקר מדעי ותעשייתי מוצלח מאוד, אבל רק מעטים מסחרו טכנולוגיה שפותחה באקדמיה באופן שיביא רווח למדינת ישראל. לכן החלטנו בתקופתי להתמקד במחקר התשתיתי והיישומי. ישראלים מתקשים באופן מסורתי להצליח בשוק הצריכה, כי הם אוהבים ללכת על הדמיון הכי פרוע שיש. צריך לאמץ את התפיסה של 'שברי סנט', גם אם לפעמים יש בכך פשרות באיכות. אנחנו אומרים לחוקרים שאנחנו לא רוצים שיגדירו מחדש את הפוטון, אלא יפתחו פרויקטים שעובדים יפה במעבדה וגם יש להם אפליקציה מעשית מסחרית. אנחנו טובים בייצור מערכת רובוטית לסילוק פצצות מטנקים ממולכדים, אבל לא בהמצאת מוצרים שיגיעו לכל ילד בסודן ובלונדון".

מלבד שבחים למי שזוכה פתאום בפרס נובל, נדמה שאין הרבה תהילה למדענים בישראל. איך אפשר לשכנע את הדור הצעיר ללמוד מדעים?

"יש בישראל כשל בנושא הזה. המוסדות מטרטרים את המדענים דרך תקן זמני ואי־ודאות תמידית. חוף המבטחים מחכה רק מעבר לגיל 40, ואז המוח כבר קצת חלוד ואין פריצות דרך, אלא רק יכולת ניהול וניסיון. אני שואף לכך שבישראל יוכלו מדענים על סף סיום הדוקטורט לקבל מקום מובטח.

"במדינות אסיה רבות אנחנו עדיין מודל למדינה מושלמת בתחום המדע והטכנולוגיה. בסין יש כלפינו הערצה עיוורת. הייתי שם פעמים רבות — גם מטעם משרד המדע, גם בגלל טסרה וגם בכנסים אקדמיים - ותמיד זכיתי ליחס של ראש ממשלה, כי ייצגתי עבורם את המודל המושלם של הפיכת פרובינציה חקלאית למעצמה מדעית. אנחנו אוהבים להגיד שלא טוב פה, אבל בעולם מסתכלים עלינו בעיניים הרבה יותר טובות. רק שמשום מה, האמא היהודייה עדיין לא שמעה על התהילה עולמית שלה אנו זוכים".

מכור לעבודה

בימים אלה נמצא מנדלוביץ' בשלבים האחרונים של משא ומתן עם שתי חברות ענק, שמתעתדות לשווק מכשירים דמויי אייפד שיכללו לא מצלמה אחת אלא שתיים - מלפנים ומאחור. שוק נוסף שאליו מקווה מנדלוביץ' לחדור הוא שוק הטלוויזיות הביתיות. הוא מספר בהתלהבות שכמה חברות ענק בוחנות ברצינות אפשרות לשלב את המצלמה החכמה שפיתח בטלוויזיות גדולות, שיתפקדו כמרכזי הבידור בסלון הביתי. בעזרת המצלמות ישמשו הטלוויזיות לשיחות ועידה.

הרווחת כבר לא מעט כסף, זה לא מספיק?

"הכסף זה לא ההובי שלי. אני אוהב את העבודה. אני חושב שככה זה, כל אדם שאוהב את העבודה שלו מתמכר אליה. השעה עכשיו שמונה בערב, ושנינו עובדים. כמה אנשים עבדו בשעה הזאת לפני 30 שנה?".

אתה מתכוון להמציא פיתוחים נוספים?

"בוודאי. יש לי פריבילגיה לפתח רעיונות מופרעים במעבדה שלי באוניברסיטה. סטודנט שלי, למשל, שמשלים בימים אלה דוקטורט, עובד על מערכת שיודעת לקחת תמונה מעוותת לחלוטין באיכות נמוכה, ובאמצעות אלגוריתם משוכלל לשחזר אותה לאיכות גבוהה. סטודנט אחר מפתח מצלמה שמחקה את שיטת ההדמיה של חרק. בניגוד לאדם, שיש לו בכל עין עדשה אחת, לחרקים יש מאות עדשות בכל עין, כי לחרק חשוב לגלות תנועה כדי שיידע לברוח בזמן מאויבים והוא רואה בתנאים מגוונים. אנחנו מנסים לפתח מצלמה דומה. המחקר הזה העלה תוצאות מעניינות, ואנחנו מנסים ליישם את זה. יש עוד הרבה מחקרים שאני שותף בהם היום".

אתה תעסוק רק בפיתוחים מתחום האופטיקה?

"אני כל הזמן מנסה לחשוב על דברים מחוץ לתחום, אבל אני מרגיש פחות בטוח שם".

יש לך מספיק זמן לכל העיסוקים שלך?

"למדתי מנשים איך לנהל את הזמן שלי היטב. כשאני רץ, אני חושב איך לפתור בעיות. כשאני יושב בפגישה משעממת, אני מקשיב ושולח אימיילים בו זמנית. הדבר היחיד שעדיין לא הצלחתי לעשות זה לישון בזמן שאני שוחה".