• תפריט
מוסף 2.12.10

"שלושה אנשים שכל יום משלמים 5,000 דולר על עבודות שלי טובים מכל פרס"

בהתחלה הוא נכשל, אבל התעקש על הדרך שלו. אחר כך התמסר, או לפחות התמסחר. נתן ללקוחות מה שרצו, ובנה מזה אימפריה. עכשיו הוא עשיר ומוכר בחו"ל באלפים, אבל כועס ומאשים. ולמרות הכל, הוא מעדיף כסף על כבוד. הקריירה של האמן דוד גרשטיין היא משל על הצלחה עסקית מחוץ לזרם המרכזי

ארי ליבסקר 10:4502.12.10

לפני שלוש שנים, לדוד גרשטיין נפל האסימון. קרה לו מה שקורה ללא מעט אנשי עבודה: נשבר לו. הוא הרגיש שמרוויחים על חשבונו, שלא מבינים אותו, לא מעריכים אותו. זעם על אנשים שהובילו אותו לקריירה מסוימת, ואז הוקיעו אותו עליה. נמאס לו מתלות במי שבנה אותו. דגדג לו שיכול להיות אחרת, גם אם לא היה לו מושג מה יהיה. מלא פחדים, הוא לקח הלוואה והלך לעשות את זה לבד, מפרק שותפות רווחית עם האיש שהמציא את המותג דוד גרשטיין, ונאלץ להתמודד עם ניהול עסק לראשונה בחייו.

 

"והיום, אני מרוויח יותר משאי פעם חלמתי ואין לי אף שותף", הוא מתגאה. "המחזור הכספי גדול הרבה יותר. אפשר לומר שאני אדם עשיר".

 

תן מספרים.

"אני לא מוכן לתת מספרים. הקנאה היא אחד הנושאים הכאובים. בתחום שבו לא מתפרנסים טוב, פתאום מגיע אחד כזה שמצליח, ו'מסחרי' היא מילת גנאי, כאילו זה לא רציני. כולם מוצאים כל מיני תירוצים למה הם לא מצליחים ואני מצליח".

כי מהתלות, השותפות והפחד הוא אולי השתחרר, אבל גרשטיין נשאר מוצף במה שליווה אותו גם לפני שנהיה אימפריה: מלחמות אגו, פוליטיקות, מאבקים על הערכה וכבוד, ואיזו אמביוולנטיות תמידית, תת־קרקעית. כאילו גם עם עצמו הוא נאבק, למען ההערכה ונגד ההצלחה.

 

דוד גרשטיין בגלריה שלו בתל אביב: "אני מקדים את זמני, אני לא הולך להתחנן לגלריות" דוד גרשטיין בגלריה שלו בתל אביב: "אני מקדים את זמני, אני לא הולך להתחנן לגלריות" צילום: אריאל בשור

 

בעוד 20 שנה יעריכו אותי

 

אני פוגש את גרשטיין (66) בעסק שלו, הגלריה שהקים לפני שלוש שנים ברחוב בן יהודה בתל אביב. "זה שהקמתי פה את הגלריה לעצמי זה מאוד לא מקובל", הוא אומר, משכנע בצדקתו. "להרבה אנשים זה נראה מסחרי, אבל הקדמתי את זמני. שבעתי אכזבות מגלריות. אני לא האמן הקטן שהגלריה תחליט מתי להציג אותו. אני אציג מתי שבא לי. מה הגלריסטים חושבים לעצמם? אתה שוכר ארבעה קירות, שם שלט - ואתה גלריסט. את חיי הקדשתי לאמנות. אני צריך לבוא ולהתחנף אליכם ולהגיד לכם 'תציגו אותי, תראו אותי, תעשו לי'? יש לי אגו. אני לא מסוגל בגיל 60 לבוא לגלריה ולהתחנן".

 

כמו באמנות שלו, שקל מאוד לזהות אותה - המוטיבים, החומרים, הצבעוניות - גם בשיחה עם גרשטיין תמיד חוזרים להודאה באגו, לזעם על כל העולם ולתחושה שתמיד, תמיד, הוא מקדים את זמנו.

 

כיום הוא אחד האמנים המצליחים בעולם בתחום ה־multiples, יצירות שמשוכפלות במאות ואלפי עותקים הנמכרים בזול לעומת אורגינלים של אמנות. זה תחום שזוכה לירידים בינלאומיים מיוחדים ומוצג בכל העולם, במאות גלריות המתמחות בו; חלקן מתפרנסות כמעט רק מהפסלים המתכתיים של גרשטיין עצמו. קוראים לענף גם אמנות דקורטיבית, וגרשטיין מתחלחל מההגדרה, נפגע ממנה.

 

הוא מספר על פסלי הענק שלו שמוצבים במרכזים מסחריים ברחבי העולם. על שלושת הפסלים הגדולים - של רוכב אופניים (מוטיב חוזר בעבודותיו), של עץ עטור פרפרים ושל קיר ברוחב 23 מטר המתאר רוחב הומה אדם - בכניסה למטה של מורגן סטנלי בסיאול. על פסל בגובה 18.5 מטר במרכז העסקים הראשי של סינגפור, שנהפך לנקודת ציון בעיר ומוביל לפתיחת גלריה מקומית שתמכור רק עבודות של גרשטיין. על המוזיאון שיציג את עבודותיו ופארק הפסלים הסמוך שהוא מקים בישראל, במודיעין.

 

פסל מומנטום בסינגפור פסל מומנטום בסינגפור

אבל גם כשהוא מונה את הצלחותיו, נדמה שהן אינן מרגשות אותו כמו התערוכה מציוריו המוקדמים, שהוצגה במוזיאון הימי בחיפה ונפתחת מחר גם בגלריה שלו. "ים, בוץ ומלח על שפת ים המוות" קוראים לה, והיא כוללת ציורי אקריליק וחול על נייר של אנשים, צפים, נחים, שוכבים על החול, מרוחים בבוץ. עבודות של אמן צעיר, רעב ללחם כדבריו, שיצר אמנות פיגורטיבית בשעה שכולם היו שקועים בקונספטואלית. כשהוצגה בחיפה, מבקר אמנות באחד מעיתוני העיר כתב שזקנתו של גרשטיין, זו של הפסלים הצבעוניים, הפופולריים ומלאי החיות, מביישת את נעוריו. "איך הוא בכלל יכול לכתוב דבר כזה?", זועם עדיין גרשטיין, חודשים אחרי הביקורת. "אתה מבין? לפני 20 שנה אני ציירתי כמו שצעירים מציירים עכשיו. אז זלזלו בי כולם, היו נגד ציור פיגורטיבי. בעוד 20 שנה הילדים שלכם יידעו להעריך את מה שאני עושה עכשיו. אני ציירתי פיגורטיבית עוד לפני שגרהרד ריכטר (מהאמנים המוערכים בעולם) צייר פיגורטיבית, ועם הרבה יותר כישרון".

 

לא צריך לחכות 20 שנה כדי לראות את ההשפעה של הפרק הנוכחי בקריירה של גרשטיין. בדרך לגלריה שלו אני חולף על פני חלון הראווה של גלריה עדן, ובו עבודות שדומות בצורה מחשידה לאלה של גרשטיין. אני נכנס ושואל אם אלה פסלים שלו. לא, אומרים לי, אלה עבודות דומות מאוד ואפילו טובות יותר. כשאני מספר את זה לגרשטיין הוא מוחמא, ומוסיף שיש המון חקיינים. אבל רק בישראל.

 

רק בגיל 42 נפתחו הדלתות

 

הגלריה של גרשטיין בת שתי קומות. אני צועד בעקבות תיירים שמעוניינים לקנות מתנה לדודה. הם מתלהבים מהיצירות. ליד עבודה של אשה שראשה עשוי נעליים אומרת הצעירה למבוגרת: "אוי, זה ממש הפטיש שלך. את חייבת לקנות את זה". רק אז אני מבחין בגרשטיין, מתבונן בהם ומקשיב. אדם גבוה, כפוף במקצת. שיער אפור מקורזל, ומשקפיים בעלי מסגרת עגולה בצבע שחור. כן, הוא ירושלמי.

 

תמיד היה קצת חריג. בשנות השישים למד בבצלאל ובסנט מרטין סקול אוף ארטס בלונדון. הוא נטה לציור פיגורטיבי, אך לא הצליח להציג ולמכור. בשנות השבעים והשמונים לימד בבצלאל, את תלמידי העיצוב הגרפי והתכשיטנות. "באתי למחלקה לאמנות, ביקשתי להעביר קורס על ציור פיגורטיבי. אמרו לי: 'לא, פה זה רק אמנות קונספטואלית'. היום אני נהנה לראות מה עשיתי אז אצל הצעירים".

 

פסל ציפור הנפש פסל ציפור הנפש

 

המלחמה בין הפיגורטיבי לקונספטואלי התגלגלה אז גם אל דפי העיתונות. גרשטיין כתב ביקורות ב"כל העיר", המקומון הירושלמי הצעיר, ואחר כך ב"ידיעות אחרונות". אלה היו השנים שבהן המלחמות נהפכו לאישיות. "רפי לביא התחיל לכתוב ב'העיר' וללכלך שם על כל העולם, כולל עליי. על כל מי שלא היה לטעמו. הוא פשוט תקע להם באבי אביהם. הוא לא אהב אותי, לא הייתי אף פעם חבר שלו. היו לי הרבה ויכוחים איתו, ויכוחים פומביים. היתה לי אז תערוכת יחיד, 'מרפסות', והוא כתב עליה כמה מילים רעות. ואז אמרתי שזה לא הוגן מצדי שאני גם אמן וגם מבקר, ושאלתי את עצמי באיזה צד אני נמצא. לא רציתי להיות כמו לביא - מצד אחד אמן שרוצה שיכתבו עליו, מצד שני לוקח את הכוח שלו ותוקע לכולם. כשאני התחלתי לכתוב רציתי להגן על העמדות שלי בציור הפיגורטיבי, לא רציתי לחסל אנשים".

 

לדעת גרשטיין, המאבק עם לביא הוא מה שתוקע לו את הקריירה עד היום. "לרפי לביא היתה אופוזיציה חלשה מאוד. אני לא השתייכתי לאף חבורה, לא יכולתי לחדור לאף גלריה, לא היתה לי אפשרות להיכנס למוזיאונים. ואז שרה ברייטברג סמל נהפכה לאוצרת במוזיאון תל אביב. היא כתבה עליי בזמנו כמה דברים נהדרים, אבל אחרי שהיא נהפכה לגרופי של רפי לביא כבר לא הייתי קיים בשבילה. היא החליטה שהכוח נמצא אצל רפי, כתבה מאמר גדול ששמו 'כוח רפי', וזה הכניס אותה לתוך זרועות הממסד. מי שלא היה עם רפי לא היה בשום מקום".

 

ציור של דודו גרשטיין עולה מן הים ציור של דודו גרשטיין עולה מן הים

 

עד כדי כך? אתה לא מגזים?

"עד כדי כך. הרי למה היא כתבה את 'דלות החומר'? כדי להתחנף לכל החבורה העלובה הזאת שעשתה מעצמה מי יודע מה. זה לא היה דלות החומר אלא דלות הרוח, בהרבה מובנים. בוא נסכם שזה היה מבנה מאוד כוחני. וזה שבר אותי. הייתי בן 35, לא קיבלתי חשיפה באף גלריה ולא הצלחתי להתפרנס. הייתי רעב ללחם, ואני לא מגזים. ולמרות זאת לא ויתרתי על האמנות. הגעתי למסקנה שאני חייב להתפתח. אמרתי שאולי צריך לשנות כיוון, שאולי אמצא שפה אחרת, זה הגיל להשתנות. התחלתי לחפש וכולם אמרו לי: 'אתה צייר נהדר, בשביל מה אתה גוזר ומדביק'. שמונה שנים פיסלתי. שמונה שנים, ולא הצלחתי להזיז כלום. תערוכה פה ושם, אבל חוץ מזה כלום.

 

"ואז, ב־1987, באה הילה גורן, והציעה תערוכה באגף הנוער של מוזיאון ישראל. חברים אמרו לי: 'אל תעז להציג באגף הנוער, זה הופך אותך לצייר לא רציני, לנחות'. חשבתי שמשום שהעבודות שלי הן נאיביות וילדותיות, חשוב להציג אותן באגף הרציני, אבל זה לא מה שחשבו במוזיאון. ואז אמרתי לעצמי שאני מעדיף ללכת למי שרוצה אותי ולא למי שלא רוצה אותי. מטומטם לומר שאני אחכה שיגאל צלמונה, האוצר של מוזיאון ישראל, יזמין אותי. אני יכול לחכות כל החיים והוא לא יזמין אותי. אז עשו לי תערוכה ענקית באגף הנוער, וכל התערוכה נקנתה בידי ידידי מוזיאון ישראל. הם סידרו לי גלריות בחוץ לארץ, בלי שאבקש, וזה פתח לי את כל השערים. באותו רגע נהפכתי לאמן מצליח. לפני זה לא גמרתי את החודש, והייתי כבר בן 42, נשוי עם ילדים".

 

לא מוכן להיות הפילגש

 

פסל אוהל מועד פסל אוהל מועד

זה היה אולי הרגע שבו גרשטיין נהפך לאמן מצליח, אבל היו עוד כמה שלבים הכרחיים בדרך. השלב הבא, ב־1995, היה הרגע שבו הוא גילה את הלייזר -"הייתי המום מהרעיון שאפשר לחתוך חתיכה כזו דקה" - כשהתבקש לעצב מזכרת קטנה למוזיאון ישראל, שנהפכה להצלחה מסחררת.

 

ההצלחה הזו הובילה לרגע המפתח הבא - החיבור עם הגלריסט צקי רוזנפלד. "הוא עסק ברפרודוקציות, ובא אליי כדי לקנות ממני כל מיני זכויות להדפסים. הוא הציע לי בעבורם תנאים משפילים. אמרתי לו: 'שכח מזה. אני לא מוכר את עצמי בגרושים. אבל אם אתה כבר פה, יש לי רעיון חדש של מגזרות. מה דעתך לנסות את זה?'. והוא אמר: 'בוא ננסה'".

 

גרשטיין הביא את הלייזר, רוזנפלד את הקשרים בחו"ל ואת הגישה לתרבות המולטיפלס. עם קצת סבלנות, השילוב החל לשגשג. "בהתחלה לא ידעו מה לעשות עם העבודות שלנו. יצרתי דבר שאיש לא עשה, לא ידעו איך להתייחס לזה. אמרו: 'מה נעשה עם הברזלים האלה?', וצקי אמר: 'נסו, שימו על הקיר'. אחרי שבועיים ביקשו עוד".

 

מהר מאוד הקימו השניים חברה משותפת, שהעסיקה 12 עובדים. רוזנפלד עודד את גרשטיין ליצור עוד ועוד מולטיפלס, הפך אותו למזוהה עם התחום, והיצירות הללו בנו את הגלריה. היה נדמה שכולם מרוויחים, והשותפות שגשגה. "היינו חברים טובים, אחד בתוך השני. אמרו שאנחנו כמו תאומים. מאוד חיבבתי אותו", אומר היום גרשטיין. אבל ב־2000, אחרי כמה שנים טובות, נפער בין השניים פער. רוזנפלד עבר התקף לב, אביו, שייסד את הגלריה, מת, והבן החליט שהעסק ישנה כיוון. ההצטרפות של האוצרת דיאנה דלאל - שגרשטיין מתעקש לקרוא לה "מזכירה" - סתמה את הגולל. "היא שכנעה אותו לעשות גלריה יוקרתית, פלצנית. היא למדה אצל מוטי עומר, שגם אותו אני לא סובל ולא מעריך. הוא פוליטיקאי ממולח מאוד של אמנות. נכנס לה ג'וק לראש שהיא תעשה מזה גלריה גבוהה, והיא הצליחה לשכנע את צקי. אמרתי, 'על הכיפאק, בוא נלך על זה, בתנאי שאני אחד האמנים שלך'. הוא הסכים. ואז הוא שאל אותי מי זה רועי רוזן, אם כדאי לו לעבוד איתו. אמרתי שכן, שאני מאוד אוהב את האמנות שלו. והוא שאל מי זה ניר הוד, והסברתי לו מי זה ניר הוד. אתה מבין? לא היה לו מושג מי האנשים האלה. אבל לאט לאט הוא הקים חבורה של אמנים, ואותי הוא החליט לשים בצד. כי מולטיפלס, או דברים כאלה שהם לא אורגינלים, פלצניים וקונספטואליים, לא משרתים את התפיסה החדשה של דיאנה דלאל המזכירה".

 

אוקיי, אז לא התאמת לקו של הגלריה. השם שלך מקושר לאמנות נמוכה, למה ציפית?

"אני לא מרגיש נחות ליד רועי רוזן או ניר הוד. להפך, אני מוכשר מהם. אמרתי לו: 'נצטרך להיפרד, כי אני לא אסכים להיות הפילגש. אם אני לא אהיה האמן הבכיר, או אחד הבכירים, לא אוכל להמשיך. זה שאני עושה מולטיפלס לא אומר שאני פחות טוב מהם. גם אנדי וורהול שכפל את העבודות שלו. חוץ מזה, אני עושה גם דברים אחרים, זה לא שנולדתי עם החותמת של אחד שעושה מולטיפלס. אתה הובלת אותי להצלחה ענקית של המולטיפלס. אני יציר הכפיים שלך. הייתי אמן ואתה הפכת אותי ליצרן מולטיפלס'. לא ידעתי שאני צריך לקנות את חירותי, אבל התברר לי שזה המצב".

 

איך קונים חירות?

"הלכתי לבנק. הייתי צריך לקחת הלוואה. הייתי מלא חששות. אני לא ביזנס־מן. אבל הגלריות שעבדו איתנו שמעו על הסכסוך, והיו מודאגות. יש לנו סוכנים בגרמניה שרוב הפרנסה שלהם היא מאיתנו. אמרו לי: 'אתה לא תפסיק את המולטיפלס'. צקי רצה הרבה כסף, ואני אמרתי לו: 'או אני או אתה. אם אתה לא מקבל את התנאים שלי, גם לך לא יהיו מולטיפלס. אתה לא תוכל להכריח אותי להמשיך לייצר'".

 

במילים אחרות, זה לא הכסף, זה האגו. לך יש אגו של אמן פגוע, והסתבכת עם איש עסקים שפתאום צץ לו אגו של אמן.

"לא צץ לו אגו של אמן, אלא אגו של גלריסט, שזה עוד יותר גרוע. זה הכל עניין של אגו ביני לבינו, זה מה שאמרו לי. 'מה אכפת לך?' אמרו לי, 'אתה מרוויח כסף, הוא עושה כסף'. ואני אמרתי - אין מצב. לי יש אגו ענק, הרבה יותר מלצקי, הרבה יותר מכל האמנים שלו יחד. אני לא עומד להיות פועל סיני שלהם. אתם תציגו בשורה הראשונה ואני אזיע מאחורי הקלעים? על מה יש פה לדבר? ואז, למזלי, הגלריות אמרו 'אנחנו נחתום איתך על הסכמים שלא תהיה לך בעיה להחזיר את החוב'".

 

רוצה הערכה. בעצם רוצה רייטינג

 

ההבטחה התממשה. זה עבד. "היום אני נמצא בעולם אחר. יש לי עשרות גלריות בכל העולם שעובדות רק איתי. יש לי מפעל שעובד רק בשבילי עם כ־30 אסיסטנטים. אני מפסל פסלים מונומנטליים בכל העולם. יש לי גם את הז'אנר של הפסלים הקטנים. כל מיני חברות כלכליות עושות לוח שנה עם העבודות שלי. אני פותח תערוכות בכל העולם".

 

הוא נשמע בו בזמן גאה ומתוסכל. רדוף על ידי מילות הגנאי "אמן מסחרי". "יכול לבוא אמן שצריך להצדיק בפני אשתו את העובדה שהוא לא כל כך מצליח, והוא אומר: 'תראי, גם אני הייתי יכול להצליח כמו גרשטיין, אם רק הייתי טיפה מתמסחר'. אתה יודע שאני מציג עכשיו בגלריה הטובה ביותר בדרום קוריאה?".

 

פסל קיר של דוד גרשטיין פסל קיר של דוד גרשטיין

 

ועדיין - דרום קוריאה, סינגפור, אלה לא מרכזי האמנות הנחשבים בעולם.

"אני לא יושב ליד הגלריות, אני צריך לעשות את הכל מפה. לא עזבתי את הארץ כמו צדוק בן דוד ומזמינים אותי לפה כאילו אני אמן ישראלי מצליח, כמו אביגדור אריכא וכאלה. אני אמן מקומי, פה, ומה שאני עושה זה מפה, ואני גם מכניס דולרים למדינה ולא מוערך מספיק על ידי אנשי אמנות. אבל אין לי ספק שאם הייתי חי בחו"ל ופועל שם הייתי במקום אחר לגמרי. להחלטה לחיות בישראל יש מחיר עצום. הייתי בניו יורק וגלריות הציעו לי הצעות מצוינות, אמרו לי: 'שב פה'. אבל רציתי לגדל את הילדים בישראל. כל אלה שמצליחים זה על חשבון המשפחה והילדים שלהם".

 

ואתה עדיין מצפה להערכה? רוצה שהמבקרים יבואו לתערוכת הציורים החדשה ויאהבו אותה?

"חשוב לי שיראו מה עשיתי בעבר, שיראו שמה שעשיתי אז הקדים את זמנו. בזמנו קצת זלזלו בי, נפנפו אותי כי היתה חבורה בינונית שסתמה את הפיות לכולם. עשיתי בסינגפור עבודה ב־1.3 מיליון דולר, אבל אם הממסד הישראלי היה מקבל אותי הייתי מצליח הרבה יותר. כשמגיעים אורחים מחו"ל לא לוקחים אותם לסטודיו שלי, וכשאוצרים תערוכות ישראליות בחו"ל לא משתפים אותי.

 

"אין לי אוצרים מהמוזיאון שדוחפים אותי, אבל אני מצליח מאוד, האמנות שלי מדברת בזכות עצמה. אני רוצה להראות את העבודות שלי, ומה שחשוב לי זה לא הגלריסט. מה שחשוב לי זה האנשים, הציבור. אני מעוניין ברייטינג, שיעמדו בתור בגלריה לראות את העבודות שלי. אמר לי פעם אמן אחד שהוא עובד בשביל שלושה אוצרים ולא בשביל אף אחד אחר בעולם, ושאם הוא ימצא חן בעיניהם אז הם כבר יקדמו אותו. זו טעות, וכל עולם האמנות התעוות כי האמנים מבטלים את עצמם בשביל האוצרים — כדי שלאלו יהיה מה להראות לאוצרים אחרים. הם ניתקו את עצמם מהעולם. כל הכספים של האמנות יושבים בידיהם של כמה אוצרים. אז אני אעבור מעל הראשים שלהם. לא קיבלתי מעולם אף פרס, כי אני אף פעם לא מגיש את עצמי, אני יודע שלא אקבל. אני כן יכול להגיד לך דבר אחד: כשבן אדם מגיש את עצמו לפרס ומקבל 5,000 דולר, אני אומר לך ששלושה אנשים בכל יום מכניסים את היד לכיס וכותבים צ'ק של 5,000 דולר על העבודות שלי".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x