עלילות מיהו מאו
האחים גאו הם צמד היוצרים החתרנים והנועזים בסין. הם מגחיכים את מאו כדי להכריח את הציבור להכיר בעוולות שלו ולשחרר את העם מצלו, זוכים לתשואות ברחבי העולם - ומשלמים על כך במעצרים חוזרים ונשנים
שני עשורים אחרי שפסלי הענק של לנין וסטאלין הורדו מהמזבחות ונופצו בכל רחבי ברית המועצות, שני סינים הביאו את לנין בחזרה למוסקבה, רק כדי לנתץ אותו שוב. פסל חימר עצום של מייסד הדיקטטורה הסובייטית הוצב בעיר, נשבר במכות פטישים, ובתוכו התגלה פסל נוסף: מאו דזה־דונג כבובה סקסית שופעת חזה. כשהפסל הזה נשבר בתורו הופיעה מתוכו גולגולת, ושני הסינים, עוטי מסיכות נלעגות של מאו, לחצו ידיים והתחבקו. המשימה הושלמה.
"נשארה רק גולגולת", קראו למיצג הזה, שהוצג בבירה הרוסית אחרי עיכובים רבים. לא היה בטוח כלל שהיוצרים - גאו ג'ן וגאו צ'יאנג, המוכרים פשוט כהאחים גאו - יצליחו להגיע לעיר. הם אמנים רב־תחומיים שכבר יצרו בכל מדיום אפשרי ומשתמשים במגוון חומרים, מברונזה עד קונדומים. הגלריה שלהם במתחם האמנים בבייג'ינג מתחבאת מאחורי דלת חסרת ייחוד בבית דירות רגיל. בהוראת השלטונות, היא סגורה לציבור ורק מעטים מבקרים בה, על פי הזמנה מראש. בפנים מקדמת את פני הבאים חגיגה מערפלת חושים של צבעים וצורות בצילומים, ציורים ופסלים.
אבל לא רק ההעזה היצירתית מזכה אותם במקום של כבוד במוזיאונים וגלריות מובילים בעולם - האחים גאו הם אמנים פוליטיים שמעולם לא הסתירו או ערפלו את עמדתם ומעולם לא חששו לכוון אל הסמלים המקודשים ביותר. מאו הוא כוכב העבודות שלהם. "הוא מת, אבל הרוח שלו לא מתה", מסביר לי גאו ג'ן (54) בפגישה בסטודיו, "היא עדיין רודפת אותנו". המראה הצנום והצנוע ופני התינוק שלהם מטעים: שני יתומי מהפכת התרבות האלה עומדים כבר 25 שנה בקו החזית במאבק על נשמתה של המדינה המאוכלסת בעולם, כיוצרים החתרנים והנועזים ביותר בסין.
והמחיר הוא כבד. אחרי המיצג במוסקבה לפני שנתיים, השנה הם הציגו בוונקובר ובלוס אנג'לס פסל ראש עצום של לנין ו"מיס מאו". מבקרי אמנות בקנדה ובארצות הברית הרעיפו עליהם ביקורות משבחות, השלובות היטב בגל הפריחה של האמנות הסינית במערב בשנים האחרונות, אבל אחרי שהתערוכות הסתיימו והתשואות שככו, האחים גאו חזרו למציאות החיים המורכבת בבייג'ינג.
יומיים אחרי שובם פורסם כי הזוכה בפרס נובל לשלום הוא הסופר מתנגד המשטר הסיני ליו שיאובו, חברם הטוב של האחים שמופיע בכמה מהעבודות שלהם ומרצה עונש מאסר של 11 שנה על "חתירה נגד סמכות המדינה". "מיד אחרי ההודעה הוצפנו בטלפונים מכתבים זרים שביקשו את תגובתנו", מספר ג'ן. "המשטרה הסינית לא פיגרה, והושמנו במעצר בית שהפעם נמשך כמה ימים (הם כבר נעצרו בעבר עשרות פעמים). כמה עשרות מחברינו עדיין במעצר כזה, ובהם המשוררת ליו שיה, אשתו של ליו שיאובו". לפני שהקשר עמה נותק היא פרסמה רשימה של יותר ממאה שמות, כולל האחים גאו, של אנשים שמהם ביקשה להגיע לאוסלו לקבל את הפרס, בהנחה שהיא לא תוכל לעשות זאת. בתגובה החרימו השלטונות את הדרכונים של האחים. בינתיים, כלל לא בטוח שטקס הענקת הפרס באוסלו בעוד שבועיים בכלל יתקיים.
האב הגדול הרג את האב הפרטי
האחים גאו נולדו בשנות החמישים והשישים בג'ינאן, עיר תעשייה במזרח סין, למשפחה ממעמד הפועלים. הם היו אמורים להיות ילדי המהפכה הסוציאליסטית, אלה שירוויחו ממלחמת המעמדות, שיהיו חופשיים מניצול, יזכו לחינוך ולחיים בכבוד שהציעה האוטופיה הקומוניסטית. אבל אז הגיעה מהפכת התרבות.
ב־1968, כשגאו ג'ן היה בן 12 וגאו צ'יאנג רק בן 6, אביהם של השניים, גאו וונצ'נג, פועל במפעל ממשלתי, נעלם. ככל הנראה הוא הוכרז כ"נוטה לימין", ולכן נעצר. עד היום לא יודעים בני המשפחה מי תייג אותו כך ולמה. אחרי 25 ימים של חרדה, הם קיבלו הודעה שהאב התאבד. למשפחה ברור שהוא נרצח בידי המשמרות האדומים. "הטראומה הזאת והחיים אחריה, כילדיו של גורם אנטי־מהפכני בחברה אחוזת דיבוק אידאולוגי, עם אם שגידלה לבד שישה בנים, עיצבו את השקפת עולמנו", הם מספרים היום. דמותו של האב המת מופיעה ברבות מהעבודות שלהם.
אבל מושא היצירה העיקרי שלהם הוא מת מהצד השני של המתרס - מאו, האיש שסין מתעבת ומנסה לשכוח ובו בזמן מעריצה ומתגעגעת אליו, האיש שנראה כי הסינים אינם מצליחים להשתחרר מצלו הענק. האחים גאו עוסקים באובססיביות בדמותו הלא פתורה של מייסד הרפובליקה העממית. הם הגחיכו אותו בסדרת העבודות "מיס מאו", צילמו פסל שלו כשמש שוקעת בנהר של דם והושיבו אותו על מכשיר טלוויזיה עם גולגולת בידיו. מבקר האמנות שיה קה־שין השווה את העיסוק של גאו במאו לטיפול בהמן הרשע בפורים: התמודדות עם הרשע המוחלט באמצעות קריצה והגחכה. אחרים השוו את העבודות שלהם לטקסי גירוש שדים, או לניסיונות של חנה ארנדט להתמודד עם הרוע הנאצי. בכמה עבודות, אגב, האחים גאו עוסקים גם בהיטלר.
ב־2009 פסל הברונזה "אשמתו של מאו" זיכה אותם בביקורות משתפכות ממבקרים נחשבים, וגם בארבעה חודשי מעצר ללא משפט. גאו ג'ן מספר שהאתגר הגדול היה דווקא מציאת בעלי מלאכה שיעזרו בהוצאה לפועל של פסל ברונזה מורכב: "מסגרים לא רצו לשתף איתנו פעולה ברגע שראו מה אנחנו מתכננים".
העיסוק שלהם במאו הוא העיסוק בהיסטוריה של סין, ובסין העכשווית. כשמאו מת ב־1976, סין היתה מדינה פושטת רגל במצב של כאוס מוחלט. ממשיכו, דנג שיאופינג, יישב את הסתירות בדמותו הגדולה מהחיים של קודמו כשאמר לעם שמאו צדק ב־70% ממעשיו וטעה ב־30%. הטעויות הללו כללו רעב המוני, עשרות מיליוני קורבנות והתמוטטות של כמעט כל מערכות השלטון, אבל רוב הסינים העדיפו לקבל את הנוסחה. דנג הציע להם נתיב לרווחה ולעושר, ודרש בתמורה רק דבר אחד: שלא יסתכלו לאחור, שלא יעסקו בהתחשבנות. הם הסכימו לעסקה והחלו בדהרה לקראת כלכלת השוק ועידן השפע. קשה להאשים אותם; בחינה מקרוב של עידן מאו היתה דורשת מרבים מהם חשבון נפש נוקב.
כעת האחים גאו חושבים שזמנו של חשבון הנפש הזה הגיע. הם הציגו את מאו כמו שלא נראה מעולם: על ברכיו, בתנוחת חרטה ובקשת סליחה, מול מראה ענקית. בפסל אחר העתיקו את הקומפוזיציה מתמונת ההוצאה להורג המפורסמת של מאנה כדי ליצור פסל ברונזה גדול שבו מאו - שלפי אחד המיתוסים מעולם לא אחז ברובה - משוכפל כמה פעמים, מכוון רובים אל דמותו של ישו. הצופים בהוצאה להורג מהתמונה המקורית לא פוסלו: התפקיד שלהם הועבר לקהל המתבוננים ביצירה. יש כאן, כמובן, הדהוד גם לביוגרפיה של האחים.
אתם מתארים את מאו כמוציא להורג. אתם מאשימים אותו אישית במותו של אבא שלכם?
ג'ן: "בוודאי, ולא רק שלו, אלא גם של מיליונים אחרים. ניסו להסיט את האשמה ממנו לאחרים, אבל הוא האחראי. הוא זה שהפך את מה שהיה הרפובליקה הראשונה באסיה לדיקטטורה".
והוא מת לפני 34 שנים. למה חשוב עדיין לעסוק בדמות שלו?
צ'יאנג, השתקן מבין השניים, מתפרץ, נסער: "הוא לא מת. התמונה שלו עדיין תלויה מעל שער טיאנאנמן. הגופה שלו עדיין במרכז העיר, מרעילה את האוויר (גופתו החנוטה של מאו מוצגת במוזוליאום במרכז כיכר טיאנאנמן). אם הוא מת, איך זה שנעצרנו בגלל פסל?".
ג'ן: "כשהסינים יכירו במה שהוא היה באמת, יהיה אפשר לומר שהוא מת ושעידן מאו נגמר".
הם כבר עמוק בתהליך הזה. בגלריה שלהם, בין צילומים גדולים ופסלים של מאו, תופסת את העין עבודה אחת: הקו המעוקל המוכר של שער טיאנאנמן מוצג שם, עם מסגרת התמונה הענקית שחולשת על הכיכר, אבל התמונה היא לא תמונתו של מאו. מצולמים בה ששת האחים גאו עם אמם, ביום הזיכרון לאב הנרצח.
לא הרבה השתנה
אבל לא, עידן מאו לא נגמר. "למרות הפתיחות היחסית והשגשוג לכאורה, אין הבדל אמיתי בין עידן מאו לחיים בסין של היום", אומר ג'ן. בעבודות רבות האחים יוצרים פסיפסים מגוונים של המדינה הענקית, שכוללים ייצוגים של אינטלקטואלים וזונות, אנשי דת ומתנגדי משטר, שוטרים ואקדמאים, אתלטים ונכים. קקופוניה ססגונית, מרתקת, עוכרת שלווה ומלאת סתירות וכאב, הניגוד הגמור ל"חברה ההרמונית" ששליטי סין מנסים לשכנע בקיומה. לא פלא שהשלטון חושש מהאחים גאו. המראה שהם מציבים מולו אכזרית ומדויקת להפליא.
"סין היום היא כמו האימפריה הרומית", אומר צ'יאנג. "אנשים זוללים וסובאים בזמן שהמדינה מתמוטטת. יש אנשים שמתעשרים, אבל אחרים לא יכולים להרשות לעצמם תרופות בסיסיות". וג'ן מדייק: "יש קצת יותר חופש. בזמן מאו לא היינו יכולים ליצור בכלל (הוא מסמן תנועת שחיטה על צווארו), היינו מתים מאה מיתות. אבל זה לא שינוי של ממש. הדיכוי פשוט עבר מקבוצה אחת לאחרת. יש יותר חופש יצירה, אבל קבוצת הפאלון גונג, למשל, סובלת מרדיפה ברוטאלית".
הם עצמם מציגים בסין בגלריות פרטיות קטנות, כשחלק מעבודותיהם הם אינם יכולים להציג בה כלל. ברחבי העולם היצירות שלהם נכללות באוספים חשובים של אמנות סינית מודרנית, ונמכרות היטב. להשלמת הכנסה, הם מפעילים גם בית קפה. אבל האמנות היא העיקר, והם עדיין מקווים להציג את היצירות שלהם במקום שאליו הן שייכות באמת, המרחב הציבורי הסיני.
הם תמיד יוצרים יחד, מאז 1989, אז יצרו את "Inflation" (ניפוח וגם אינפלציה), צלב עשוי קונדומי ענק מנופחים. הוא הוצג כחלק מתערוכת האוונגרד הראשונה בסין ועורר רעש גדול במדינה, שעדיין היתה אז שמרנית להפליא. התערוכה נסגרה אחרי פחות מיממה; חודשים מעטים אחר כך תקופת הפתיחות הקצרה הסתיימה כשהטנקים שטפו את בייג'ינג. האחים גאו הוכנסו לרשימה שחורה ולא קיבלו אישור לעזוב את המדינה עד 2004.
היום הם עובדים על סרט עלילתי, וממשיכים במיצגים שלהם ברחבי העולם, שבהם הם מבקשים מאנשים זרים להתחבק זה עם זה במשך 20 דקות לפחות. "אולי מפני שאנחנו מגיעים מתרבות שלא נהוג להתחבק בה, זו נראית לנו דרך טובה לשחרר פחדים ושנאות, להגיע להבנה בין אנשים ועמים", מסביר ג'ן, וצ'יאנג מוסיף: "אנחנו עדיין מקווים להגיע לירושלים, לגרום לישראלים ופלסטינים להתחבק".
וזה עוד ייחוד של האחים גאו. בעולם של אמנות מופשטת מדי, אופנתית מדי או מכוונת מדי למכירה, הם מתעקשים על הומניזם ואוניברסליות שנראה כי יצאו קצת מהאופנה. הם תמיד ישימו במרכז את האדם, בין אם האדם הזה הוא ההורים שלהם, ישו או זונות שזוכות ליחס אכזרי במיוחד הן מהשלטון והן מהחברה המהוגנת. האמונה העמוקה שלהם בדמוקרטיה ובכוחו של הדיאלוג, הם אומרים, היא גם מה שמאפשר להם לעבוד בקרבה גדולה לאורך שנים בעיסוק האינדיבידואליסטי והמרוכז בעצמו שבחרו.
"אנחנו אנשים שונים מאוד", מסביר ג'ן, "התהליך של היצירה שלנו הוא תהליך של דיאלוג וויכוחים. לפעמים אנחנו כמו פרלמנטרים. זה לוקח זמן. כך אנשים רואים לפעמים את הדמוקרטיה, כתהליך שגורם להרבה בזבוז זמן, אבל זה תהליך הכרחי. אחת התכונות הבולטות של דיקטטורים היא שהם לא אוהבים לבזבז זמן". אחרי שיחה ארוכה על מה שקורה במדינות דמוקרטיות, על ההרגשה שכמה עקרונות יסוד נשחקים בשם היעילות או הביטחון, הוא נראה מודאג פתאום, מאבד את הקלילות הרגילה ואומר בשקט: "אל תיתנו לזה לקרות".
