שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף כלכליסט 25.11.10

מפגש ברלין

מסע לילי בין מוקדי הכוח הישראליים של העיר מגלה קהילת יורדים שתופחת במהירות ומצרפת אליה יזמים, משקיעי נדל"ן ומארגני מסיבות גייז שמסתובבים ביחד, לא מוטרדים מהעבר, וממש לא מתגעגעים הביתה

אורי ברקוביץ' 10:1725.11.10
יום שישי, 11 בלילה, היציאה מתחנת האס באן שונהאוזר אלה. כל כך קר שאתה פוחד שהאף ינשור לך מהפנים. מאז ספטמבר הטמפרטורה בברלין בלילה רוקדת בין 0 ל־01 מעלות. המטריות מוכנות מאז אוגוסט.

 

הכניסה לפאב "פרנדס אוּנְט קוּנְסְט" מלווה במכת חום. גם אנושי. אנשים לחוצים אל הבר וממלאים את השולחנות. הרבה אנגלית, הרבה גרמנית. ברקע שיר של מוניקה סקס, ובידיים של האנשים סיגריות ובקבוקי גולדסטאר. גולדסטאר היא הבירה הנמזגת ביותר בפרנדס אונט קונסט.

 

זו השעה שבה ינשופי הלילה הראשונים מתחילים לזרום פנימה ולעשות "חילופי משמרות" עם הבליינים שהגיעו מוקדם יותר, אחרי שכבר ביקרו בתערוכת הצילומים החדשה של האמן הברלינאי יהודה סווד.

 

מאחורי הבר מתרוצצים רן היימן (28) ואשתו צוף פרג (27), ישראלים עד לפני חמש שנים. הם פותחים בירות, מוזגים ערק ומדליקים סיגריות לאנשים. אחרי הצבא היימן היה ברמן בבר פרנדס ברחוב בן יהודה בתל אביב, ואז נסע לברלין כי היתה לו שם משפחה והצעת עבודה. מאז הוא כאן. צוף לומדת אמנות. לפני שנה הם פתחו את פרנדס ברלין, עם אותו קונספט של הפאב השכונתי התל־אביבי, ואפילו אותו עיצוב ללוגו. בזמן הקצר הזה, הוא מתגאה, "ברלין צייטונג" בחר במקום שלו לאחד מחמשת הברים הכי טובים בעיר.

  

רן היימן, בן 28, במקור מתל אביב. בעלי הפאב פרנדס אונט קונסט בברלין. חי בעיר מאז 2005 רן היימן, בן 28, במקור מתל אביב. בעלי הפאב פרנדס אונט קונסט בברלין. חי בעיר מאז 2005 צילום: לאה גולדה הולטרמן

 

הפאב של היימן רחוק מלהיות המקום התל־אביבי היחיד בברלין. לצדו משגשגים בית המלון אמא, חומוסיית זולה, מועדון ההופעות סיקסטין דורס ועוד עסקים, גלריות, מקומות בילוי ותוכניות רדיו, כולם צצו בשנתים־שלוש האחרונות, כולם בניהול של ישראלים שהיגרו לעיר.

 

העיתונאי עפרי אילני היטיב לתאר זאת בבלוג שלו, "ארץ האמורי", כשכתב שם: "באתי לברלין לפני שלושה ימים, אבל לא הצלחתי למצוא אותה. ברלין לא שם. ברלין נעלמה: היא הפכה לתל אביב. הייתי צריך לחשוד שזה מה שיקרה. כבר בימים לפני שנסעתי, כמעט כל מי שפגשתי אמר שהוא בדרך לברלין. האחרים לא בדרך, כי הם כבר שם, גרים בברלין באופן קבוע או עד שתיגמר מלגת החורף, מלגת הקיץ, ויזת האמן או פשוט עד שייגמר הכסף, וזה ייקח די הרבה זמן, אם בכלל".

 

גם תושבי ברלין הרגישו בכך. מספר התיירים הישראלים בעיר עלה מ־12 אלף בשנת 2002 לכ־41 אלף בשמונת החודשים הראשונים של 2010. מספר הישראלים שמתגוררים דרך קבע בברלין נאמד ב־15,000-9,000 - קשה לדייק כיוון שישראלים רבים נכנסו לעיר עם דרכונים זרים.

 

ואף על פי שבברלין חיות קהילות גדולות של פולנים, ספרדים ואיטלקים, העיתונות המקומית מתרגשת במיוחד מהישראלים. כתבות שפורסמו בחודשים האחרונים בעיתונים הגרמנים החשובים "בילד", "די צייט" ו"זוד דויטשה צייטונג" תיארו את הקהילה הישראלית הצומחת בברלין כ"תופעה היסטורית", ואת ברלין כ"מגנט לישראלים". העיתונים ניסו לאפיין את ישראלי ברלין והגדירו אותם כצעירים, אקדמאים וסטודנטים, שרבים מהם עוסקים באמנות.

 

הסיבה להתרגשות היא העיסוק והעניין הרב של הגרמנים בשואה. מערכת החינוך בגרמניה עוסקת כיום בעברה הנאצי של המדינה ובלקחיו לא פחות מכפי שמערכת החינוך הישראלית עוסקת בשואה. והעובדה שבברלין פורחת בשנתיים האחרונות קהילה של יהודים מישראל מולידה בעיתונים כותרות כגון "שלום ברלין", ו"הם אוהבים את גרמניה".

 

קל להיכנס, קשה לצאת

 

בשנות השמונים ישראלים־יורדים גילו את אמריקה, היגרו אליה כדי להתעשר מחנויות חשמל, חניונים ושירותי הובלות, ויצרו בה קהילה שמונה היום כ־35 אלף איש. בתחילת המילניום הצטרפה אמסטרדם לרשימת היעדים, והקהילה הישראלית שהתהוותה שם התאפיינה במהירות, ומסיבות מובנות, כחבורת "שאנטי" גדולה.

 

כעת תור ברלין. גם לקהילה הישראלית שמתהווה בה יש אופי. גרעינה הקשה מורכב מצעירים שלא מצאו את עצמם בישראל: אקדמאים צעירים עם דעות שנוטות לשמאל הרדיקלי; הומואים ולסביות; אמנים צעירים ומוזיקאים. הם הגיעו לברלין איש איש מסיבותיו, ובעיקר כי ברלין היא אחת הערים הזולות והסובלניות באירופה. בישראל ה"השתלטות" על ברלין היא תופעה מוכרת, אך בשנתיים האחרונות היא מגיעה לשיא: מספר הישראלים ששוכנים דרך קבע בעיר הוא חסר תקדים וממשיך לגדול, ולראשונה צבר הישראלים המהגרים הולך ומתגבש לקהילה פעילה, שהולכת ומתערה בעולם העסקי והציבורי של העיר.

  

אהוד כהן, בן 32. יליד ירושלים, בעלים משותף של מסעדת לואיג'י צוקרמן. עזב את ישראל ב־2004. בשנתיים וחצי האחרונות חי בברלין אהוד כהן, בן 32. יליד ירושלים, בעלים משותף של מסעדת לואיג'י צוקרמן. עזב את ישראל ב־2004. בשנתיים וחצי האחרונות חי בברלין צילום: לאה גולדה הולטרמן

 

לגרעין "האאוטסיידרים" והאמנים הישראלים, והצעירים עם השכלה וקצת חסכונות, מצטרפים בשנתיים האחרונות עוד ועוד תלמידי תארים מתקדמים, אנשים שמחפשים קריירה, יזמים ונדל"ניסטים – שנוטים לבקר בה, ואחרי הביקור מחליטים להישאר.

 

"ברלין של העשור האחרון היא מה שעיר נורמלית צריכה להיות. היא משופצת, עם תחבורה ציבורית מעולם אחר ועם מחיה זולה כמו בחיפה", אומר ל"מוסף כלכליסט" אביב רוס (33), לשעבר שדרן בתחנת הרדיו 88FM ובחמש השנים האחרונות תושב ברלין ומגיש יחד עם נירית ביאלר (32) תוכנית רדיו מקומית בעיר. "בתל אביב אתה משלם 5,000 שקל שכר דירה ועוד 2,000 שקל על כל אפצ'י שיוצא לך. פה ב־400 יורו לחודש אתה מכסה שכר דירה עם שותפים והוצאות מחיה – והכל במרכז העיר".

 

לתוכנית של רוס קוראים קול ברלין – Kol Berlin במקור. היא משודרת מדי יום שישי בתחנת "רדיו אלכס" המקומית בתדר 88.4FM, מוגשת בגרמנית ועברית, ומרבה לעסוק בתרבות ישראלית וביהדות כפי שהללו משתקפות מעיניים מקומיות. "הגעתי לפה כשהייתי צריך קצת חופש מישראל, ופשוט היה לי קל להישאר", רוס מספר. "הבסיס של הקהילה פה הוא אנשים מחוץ למיינסטרים. אנשים שאחרי הצבא לא עניין אותם לנסוע לתאילנד או לג'ונגלים, ועם הכסף של תאילנד הם הגיעו לכאן, נשארו שלוש שנים ואחר כך לא רצו לעזוב. במקור אלה בעיקר היו צעירים מתחום המוזיקה והאמנות שחיפשו פינה משלהם או מקום לחדש בו. אבל בשנתיים האחרונות לא עובר יום בלי שאני שומע עברית ברחוב". "מי שהגיעו עד לפני שנתיים־שלוש היו כאלה שהיתה להם 'מחלה' שמשכה אותם לגרמניה, אבל היום זה כבר לא המצב", מוסיפה ביאלר. "היום יש ישראלים שחיים פה כבר שנה ויותר בלי להתעניין בגרמניה ובלי ללמוד גרמנית".

 

כאשר שואלים ישראלים שחיים בברלין מה הם מחפשים בה, תשובה אחת חוזרת על עצמה שוב ושוב. הישראלים בברלין לא רודפים אחרי משהו. רובם מרגישים שהם בורחים אליה ממשהו.

  

אורי רייק,  בן 31, יליד תל אביב. מבעלי מועדון ההופעות סיקסטין דורז. עבר מישראל לברלין ב־2004 אורי רייק, בן 31, יליד תל אביב. מבעלי מועדון ההופעות סיקסטין דורז. עבר מישראל לברלין ב־2004 צילום: לאה גולדה הולטרמן

 

 

עלות המחיה שהישראלים מדברים עליה היא באמת דבר יוצא דופן. אפשר למצוא בעיר דירות בשטח של 60 מ"ר שדמי השכירות שלהן 325 יורו (כ־1,600 שקל) לחודש בלבד. החשבונות כולם – מהארנונה והחשמל ועד הטלפון והטלוויזיה – מסתכמים בעוד כ־125 יורו (כ־620 שקל), וקניות לשבת עולות בכמה סופרמרקטים פחות מ־10 יורו.

 

ישראלית שביקשה לא להזדהות סיפרה שמצאה בפייסבוק קבוצה בשם "מחפשים לעבור לחיים קלים ונוחים לברלין“. "זו היתה קבוצה סגורה אבל הצלחתי להסתנן לתוכה. גיליתי שבין היתר הם עוזרים לארגן נישואים פיקטיביים", היא מספרת. בינתיים, הקבוצה נעלמה מהחיפוש בפייסבוק.

 

במסעדה, צפופים כמו סרדינים

 

"לואיג'י צוקרמן דלִי" היא מסעדת סנדביצ'ים בסגנון סאבוויי שפועלת בשכונה היוקרתית והמתוירת מיטֶה. אהוד כהן, הבעלים, מספר שהוא הקים את המקום בלי לדעת מילה בגרמנית. את העובדים הוא חיפש בישראל. יום ראשון עכשיו. אין הרבה עבודה, ובמקום נמצאים רק שני העובדים הישראלים, אבי ואיציק, וכמה זוגות ליד השולחנות. שני זוגות ישראלים שחולקים שולחן מדברים בעברית על אהוד ברק ועל חזיות. קשה לשמוע, כי הם מדברים בשקט. בברלין השלווה היא חובה. אם תרים קול או אם טון הדיבור וההטעמות שלך ישדרו לחץ, אנשים יסובבו את הראש להסתכל. גרמני אחד אמר לי פעם, בצחוק: "אנחנו צועקים רק בזמן משחקי כדורגל ומלחמות עולם".

 

לפני שבוע גדשו את המקום כמה עשרות ישראלים־ברלינאים, שכמעט נלחצו אל קירות המקום שלא תוכנן להכילם. זה היה במפגש נטוורקינג שנועד להפגיש ישראלים חדשים בעיר עם ישראלים ותיקים. המפגש הזה נערך אחת לחודש, ומאורגן על ידי ביאלר מתוכנית הרדיו קול ברלין ועל ידי קארין שלו, מנהלת פעילות אפריקה ישראל בגרמניה. במשך ארבע שעות באי המפגש שוחחו בשלווה ובלי להרים קול, והחליפו פרטים. רובם היו פרצופים חדשים. הסתובבה שם גם דוקטורנטית מפולין שעורכת מחקר על קהילות של זרים בעיר.

  

גל שקולניק, בת 34, במקור מתל אביב. דוקטורנטית לכימיה.  עזבה את ישראל אחרי מלחמת לבנון השנייה. בברלין מאז 2008 גל שקולניק, בת 34, במקור מתל אביב. דוקטורנטית לכימיה. עזבה את ישראל אחרי מלחמת לבנון השנייה. בברלין מאז 2008 צילום: לאה גולדה הולטרמן

 

באוקטובר מפגש הנטוורקינג נערך בחומוסיית "זולה חומוס קפה". חומוס זולה של הישראלי ערן ויינברגר שוכן שתי תחנות מטרו מהפאב פרנדס, בפרנצלאואר ברג, שכונה במזרח ברלין שאחרי נפילת החומה פלשו אליה היפסטרים ממערב העיר, וכיום גרים בה בורגנים מבוססים.

 

חרף תצלום הכותל המערבי על הקיר והשולחן עם העיתונים והספרים בעברית, משהו בחומוס זולה נותן את הרושם לא של מקום ישראלי, אלא של מקום ברלינאי־קוסמופוליטי. אולי דווקא בגלל זה הישראלים של ברלין אוהבים אותו כל כך. שבוע אחרי מפגש הנטוורקינג של ביאלר ושלו נערך שם "מפגש השמוזינג", מעין חוג דו־שבועי שעורך גולן גור (30), דוקטורנט לסוציולוגיה מאוניברסיטת הומנבולדט בעיר. במפגש השמוזינג גרמנים שרוצים ללמוד על ישראל ועל היהודים פוגשים ישראלים ושואלים אותם שאלות. הוא מתנהל כבר כמה שנים, אחת לשבועיים. גור החליף את המארגן המקורי של המפגש, שנסע לארצות הברית.

 

התחושה של ברלינאות אותנטית חרף סממנים ישראליים מאפיינת לא רק את לואיג'י צוקרמן וחומוס זולה, אלא למשל גם את "אמא", מלון דירות שפועל זה שלוש שנים ברובע קרויצברג הגדוש היסטוריה מצד אחד, ומהגרים והפגנות אלימות מהצד השני.

 

דן עציוני שהקים את המלון לפני שלוש שנים מספר שמה שישראלי שם הוא בעיקר תפריט בית הקפה, המזרח־תיכוני־צמחוני. "מעבר לזה, המלון שלי הוא עסק ברלינאי לכל דבר", הוא אומר. "אפילו אם אני שר בעברית או אם יש תמונה של גולדה מאיר בשירותים. תדע שאני גם בכלל לא מת על הקבוצות של הישראלים האנטי־ציוניים שמסתובבים פה", עציוני אומר. "האנטי־ישראלים, נוח להם בברלין. אבל לפעמים אני קם בבוקר ואומר 'איזה אנשים מאוסים אלה'. הם כל הזמן מדברים באוויר. פעם העפתי עובד כזה מבית הקפה שלי. אמרתי לו, שונאי ישראל לא אצלי".

 

איך נוסעים חינם ברכבת

 

ברובע נויקלן בדרום ברלין, בשכונה שבה המחירים עדיין נמוכים חרף תנופת הפיתוח, שוכן מועדון ההופעות סיקסטין דורס. דבר במועדון לא מרמז על הישראליות של בעליו, אורי רייק (31). רייק חי בברלין שש שנים ולפני חודשיים התחתן עם חברתו הגרמנייה. בעיניו, הסיקסטין דורס הוא מקום גרמני לקהל גרמני, אבל איכשהו גם לשם הישראלים מגיעים. אחד הקבועים הוא הבסיסט ארז פרנק, שעבד בעבר עם יוני בלוך ואפרת גוש, והגיע לברלין כי "כאן אפשר להתפרנס ממוזיקה. בישראל צריך בשביל זה לנגן בעשרה הרכבים".

 

"בכל פעם שאני מבקר בישראל אני מרגיש יותר ויותר זר", אומר רייק. "גדלתי בתוכנית למ"ד, אבל אני מבין את תל אביב פחות ופחות. היה פה בחור בן 18 שדיבר כמו שילדים בני 18 מדברים. אמרתי לו 'בנאדם, תעצור לרגע, תחשוב, תבין שזה לא חשוב לאן תלך בצבא ואם זה יהיה מגניב, אלא חשוב שתגיע למקום שבו לא יירו בך ואתה לא תירה באחרים'. אבל הם כל כך אכולים על הצבא. זה האבסורד של ישראל, העובדה שמה שצעירים חושבים עליו זה מה יותר מגניב, גולני או תותחנים. זה חולה שזה נורמלי שבישראל יש אנשים שירו בבני אדם".

 

עשית צבא?

"כן, בצוללות".

 

רינת מוריה, בת 26, ילידת חולון. זמרת בבית האופרה  שטאטסאופר שמנהלו האמנותי הוא דניאל בארנבוים רינת מוריה, בת 26, ילידת חולון. זמרת בבית האופרה שטאטסאופר שמנהלו האמנותי הוא דניאל בארנבוים צילום: לאה גולדה הולטרמן

 

מוסד ישראלי־ברלינאי מוכר הוא ליין המסיבות "משוגע" שמארגן אביב נטר, בעבר פעיל פוליטי ויו"ר "הפורום הגאה" של מפלגת מרצ ותושב ברלין זה שלוש שנים. המסיבות של נטר החלו כמסיבות גייז לגרמנים שייחודן היה שילוב של מוזיקה ישראלית, וכיום הן מסיבות מבוקשות ויקרות – 8 יורו כניסה – שכבר מיועדות לסטרייטים והומואים כאחד.

  

ריבוי הפעילים הפוליטיים בברלין גם מביא להרבה פעילות פוליטית מהסוג שעליו התלונן דן עציוני ממלון אמא. גל שקולניק ארגנה באחרונה בעיר ערב התרמה מוזיקלי לארגוני זכויות אדם יחד עם ידידתה, הזמרת אלינור קנטור (35), ששרה בצמד הרוק "סיסטר צ'יין אנד בראדר ג'ון" וחיה כבר 12 שנים בגרמניה. בסוף אוקטובר השתיים ארגנו הפגנה פוליטית ליד אתר תיירות טעון – נקודת המעבר ההיסטורית בחומת ברלין שמכונה "צ'קפוינט צ'ארלי". ההפגנה מחתה נגד מעצר מפגינים בבלעין – הכפר הצמוד לגדר ההפרדה סביב יהודה ושומרון.

 

אך נדמה שאחד הדברים שכן דלפו מההווי הישראלי לבועת ברלין הוא דווקא המתיחות הישראלית־ערבית. בעוד שהישראלים בברלין מספרים שאינם נתקלים בשמץ של אנטישמיות – אחד מהם אף סיפר שכאשר נתפס ברכבת התחתית ללא כרטיס אמר לפקח, בהלצה, "Haven't the Jewish people suffered enough?", ובתגובה הפקח החוויר וויתר על הקנס.

 

אבל חיכוכים עם פלסטינים דווקא יש. בחור בשם ישראל נאלץ לעזוב כיתה של לימודי גרמנית אחרי שתלמידים ערבים בכיתה התנכלו לו בשל שמו, וארז פרנק סיפר על המתיחות והלחץ שחש כאשר נהג מונית פלסטיני גילה כי הוא ישראלי. הרבה ישראלים גם סיפרו שנתקלו בגילויי גזענות של גרמנים צעירים כלפי מיעוטים אחרים בעיר, אבל לעולם לא כלפי יהודים. יהודים הם טאבו. "בעבודה פה אני יכולה לפעמים לזרוק משהו על הדמיון בין תל אביב לרפובליקת ויימאר, ואתה רואה איך לכולם נתקע משהו בגרון. כשמזכירים לגרמני את השואה הוא נכנס לניוטרל", אומרת שקולניק.

 

ובכל זאת, אי אפשר לחיות פה בלי לחשוב על השואה. זו ברלין.

"זה כמעט לא קורה. אני לא מסתובבת ברחוב וחושבת על תאי גזים. אני לא חיה בהוויה של 'עשו לי'. מה שכן קרה לי, וקרה גם לאחרים, זה שכן התחלתי ללמוד קצת יותר את ההסטוריה, וכשאתה לומד את ההסטוריה אתה מבין שבשביל שואה לא צריך שדים, אלא אנשים נורמלים לגמרי. שואה מתרחשת כשחברה נורמלית סובלת מרעב קיצוני ופערי מעמדות, וכשהמנהיגים שלה מוצאים איזה אויב ומשכנעים את כולם שהוא מאיים על קיומם ויאללה כולם יחד. שואה לא מתחילה במבטא גרמני, אלא כשלא נותנים למישהו להיות רופא או ללכת לבית ספר. וברלין היא ההפך מזה".

 

לאן ינדוד היהודי

 

"ברלין היום היא מקום בעולם, ולא מקום בגרמניה", אומר ד"ר גיאורג בלוכמן, מנהל מכון גתה לתרבות גרמניה בישראל. "כרגע צעירים מכל העולם מתנחלים בברלין ויוצרים בה קהילה שהיא יותר מאוסף של קהילות ישראליות ואיטלקיות. ברלין היא כיום בפוקוס של קהילת נוודים גלובלית. אם ורשה תהיה העיר הלוהטת של העשור הבא, ייסעו גם אליה".

 

"רוב הישראלים שנמצאים פה כרגע יעזבו בעוד כמה שנים", מעריך ניר נוסבאום (39), שהתגורר בברלין בתחילת העשור ושב אליה באחרונה. "מתישהו אנשים מגיעים לגיל שבו הם פחות מחפשים את המגניב, ואם הם לא השתלבו בחברה הגרמנית הם לא יישארו. בסופו של דבר אנחנו לא מהגרים טורקים. אנחנו לא רוצים לעזוב את ישראל בכל מחיר. מי שלא השתלבו בחיים בגרמניה יצטרכו או לחזור הביתה או להיות אלטרנטיביים עד הסוף, לחיות בעוני ולהיות אאוטסיידרים".

 

את אחת התמונות שמיטיבות לאייר את מה שקורה לקהילה הישראלית בברלין תיאר באוזניי דווקא תושב אירי של העיר, שהתיישב לידי ערב אחד בפאב פרנדס. סיפרתי לו על הכתבה שאני עובד עליה, והוא סיפר לי איך לפני כמה שנים פגש מנהל עבודה ישראלי באתר בנייה בעיר. המנהל, צעיר כבן 30, הצביע על אדם מבוגר - קשיש ממש - שעשה כל מיני עבודות קטנות ואמר: 'אתה רואה אותו? הוא היה באס.אס. לפני המלחמה המשפחות שלנו היו חברות. המשפחה שלי ברחה, והוא היה אז צעיר ורצה להתגייס ליחידה הכי טובה. אחרי המלחמה המשפחות חידשו את הקשר, והמשיכו מהנקודה שבה הוא נפסק'. כששמעתי את זה סמרו לי השערות, אמר לי האירי, והזמין עוד גולדסטאר.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x