שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

מה אנחנו חייבים לים?

האוקיינוס האטלנטי הוליד את תרבות המערב. אבל סיפורי התרבויות שעלו ושקעו לחופיו של הים הם רק שער הכניסה. המסתורין וההשפעה האמיתיים עדיין בפנים

שיזף רפאלי 11:1918.11.10

מי שהבריז אצלנו מלימודים בבית הספר היה יורד לחוף הים. לדברים שהיינו עושים שם קראנו "השכלה ים־תיכונית". נדמה לי שהחוויה הזאת מוכרת לכל תושבי רצועת החוף. גם היום, כאשר אני מסתכל מחלוני כאן, בביתי בחיפה, על הנמל שלנו, אני מתמלא מחשבות, ומחשבותיי נמשכות מערבה - אל האוקיינוס האטלנטי הגדול, שהים התיכון הוא רק שלוחה קטנה שלו.

 

רובנו מכירים את האוקיינוס האטלנטי רק כיריעה הענקית והמתישה שמפרידה בינינו לבין צפון אמריקה. עבורנו האטלנטי הוא בעיקר שעות טיסה. וגם כיריעת מים, הוא פחות צבעוני, כחול ואקזוטי מגופי מים אחרים. חרף 12 אלף הק"מ שלו בין אנטרקטיקה והקוטב הצפוני הוא קטן מאחיו האוקיינוס השקט - שלחופיו גם מתרחשות היום דרמות מדיניות וכלכליות מעניינות יותר. אבל גוף המים הענקי הזה קשור אלינו בקשר מהותי. כפי שלחופי הים התיכון נולדו המונותאיזם ותרבויות העולם העתיק, חופי האטלנטי הם מעצבי תרבות המערב. מהם יצאו האימפריות שהובילו את תולדות האנושות במאות השנים האחרונות, ומי שהעזו להפליג לתוכו בעבר, הם שעיצבו את ההווה שלנו. וחלק חיוני מעתידנו עדיין שוכן בין גליו.

מחשבותיי על האטלנטי ניזונו מספרו החדש של הגיאולוג וההיסטוריון הבריטי וכתב "הנשיונל ג'יאוגרפיק" סיימון וינצ'סטר. תרגום שמו המלא של הספר הוא "האטלנטי: קרבות ים גדולים, מסעות גילוי הרואיים, סערות אדירות ואוקיינוס של סיפורים", והדפים שבתוכו הם ביוגרפיה של אגן המים הענק.

 

הצוקים המערביים של האלגרב בפורטוגל היו סוף העולם באירופה של ימי הביניים. מי שהפליג בהם מערבה וחזר בחיים צייר מפות שבהן תוארו מפלצות ודרקונים שאורבים מעבר לאופק. מי שהביט מהצוקים מערבה ראה את האוקיינוס מתמשך עד למה שנראה מרחוק כמו מדרגה או תהום שאחריה יש רק תוהו. הוויקינגים, קולומבוס, ואסקו דה גאמה ועוד ספנים מגלי עולם זכו בצאתם להפלגה להערצה על אומץ לבם, מהולה בבוז על טיפשותם.

 

הפלגות לאינסוף הכחול הפלגות לאינסוף הכחול צילום: shutterstock

 

אבל הספנים האמיצים הראשונים קדמו לגיבורי ימי הביניים. אלה היו הפיניקים שיצאו ממש מכאן, מהשכונה שלנו במזרח הים התיכון, והפליגו עד לאטלנטי בחיפוש אחר שבלולים שייצרו את צבע הארגמן. מאז ועד תחילת האלף השני לא היו ספנים שהעזו להיפרד ממסלולים חובקי חוף ולהסתכן בהפלגות אל תוך האינסוף הכחול. והמעזים הללו הם שהמציאו את הניווט הימי, קווי האורך והרוחב והקואורדינטות שתוחמים את מפותינו עד היום.

 

לא רק החוקרים המיתולוגיים של האטלנטי קידמו את ההיסטוריה האנושית, אלא גם ציי ספינות המלחמה שבנו את האימפריות הקולוניאליות, והסוחרים ששטו בתוך האימפריות הללו ויצרו את השווקים שבהם נולד הקפיטליזם. האוניות שהובילו עבדים מאפריקה ליבשות אמריקה, הצי של אדמירל נלסון, שיירות האספקה של מלחמות העולם, לוחמת הצוללות ונושאות המטוסים - כבר אלף שנה לא משעמם באוקיינוס האטלנטי.

 

וישנה גם זווית פרטית, שקושרת את האוקיינוס האטלנטי בשאלה היהודית. וינצ'סטר מזכיר בספרו שממשלת הוד מלכותה נתנה את הצהרת בלפור כאות תודה על תרומתו של פרופ' חיים ויצמן לצי הבריטי. במהלך מלחמת העולם הראשונה אזל לבריטים האצטון, נוזל כימי מתלקח החיוני לייצור פצצות. ויצמן מצא דרך להפיק אצטון מתירס, והציל את מערך החימוש של הצי הבריטי שפעל באוקיינוס האטלנטי. אלא שויצמן לא הסתפק בתודתם של שר החימוש לויד ג'ורג' ושר הכוחות הימיים ווינסטון צ'רצ'יל - ודרש גם הישג לעמו. באטלנטי, טוען וינצ'סטר, ויצמן ייסד את מדינת היהודים.

 

עתיד האנושות מחייב פיתוח וצמיחה - בין השאר כלפי הים. בו נמצאים אוצרות הטבע גדולים ביותר ומרחב התפתחות עצום. סיפורי התרבויות שעלו ושקעו לחופיו הם רק שער הכניסה. המסתורין וההשפעה האמיתיים עדיין בפנים.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x