להתארח במכונת זמן
ברחבי העולם עדיין פועלים כמה גרנד אולד הוטלס, מלונות פאר שלא השתנו במאום מאז המאה ה־19 ומציעים חדרים של מלכים במחירים מגוחכים. השירות לקוי, פינוקים אין, האבק חוגג - אבל מדובר בהזדמנות נדירה לחופשה בתוך העבר, רגע לפני השתלטות הרשתות הבינלאומיות שיהפכו אותם לסתם עוד מלון
בסוף ספטמבר התייצב ראש ממשלת טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן בשערי מלון פְרא־פאלאס באיסטנבול, והוביל את הטקס המרשים להשקתו מחדש של המלון המיתולוגי, אחרי כמעט שלוש שנים של שיפוצים ברוח המסורת העותמאנית, שעלו 50 מיליון דולר. המבנה הוקם במאה ה־19 בעבור נוסעיה האריסטוקרטים של האוריינט אקספרס, הופעל על ידי חברת הרכבות ואירח מלכים ורוזנים, כוכבי קולנוע כגון גרטה גארבו ואלפרד היצ'קוק וסופרים כמו אגתה כריסטי, שבחדר 411 כתבה את "רצח באוריינט אקספרס". האוריינט אקספרס המקורי, אגב, נסגר בדיוק לפני שנה כי לא היה בנוי לרכבות מהירות. היום פועל קו אחר תחת אותו שם, שאינו עובר בתוואי המקורי ופשוט רותם את תהילת העבר למשיכת תיירים. אבל הפרא־פאלאס שוב פועל, וארדואן ויזמי השיפוץ מאמינים שימשוך לאיסטנבול דווקא אוליגרכים, ידוענים ושאר נהנתנים מרחבי העולם, ממש כפי שעשה לפני מאה שנה.
לא כולם מרוצים מהשיפוץ. כתב "ניווזיק" שביקר במלון, למשל, הצר על אובדן תחושת האותנטיות ובעיקר על הריסת הבר ההיסטורי שפעל במבנה, שנקרא גם הוא "האוריינט אקספרס". פעם זו היתה פנינה של עץ כבד, עשן סיגרים וראשי איילים על הקירות, שממנה שיגר ארנסט המינגוויי את הכתבות שבהן סיקר את מלחמות האזור. היום זהו בר מודרני, לבן, מואר מדי ונטול אופי. גם ברשת מבכים את השינויים הללו: פעם המלון היה אהוב על הרפתקנים, סקרנים וחובבי תיירות לא מתועשת, שהלכו בעשרות השנים האחרונות לאיבוד בין חדריו העצומים והמאובקים, בפחות מ־400 שקל ללילה. היום זהו מלון פאר מן המניין, פוחלץ עותמאני שהלינה בו עולה יותר מ־400 יורו ללילה, הרחק מחוץ להישג ידם של רוב תיירי העולם.
סוד שמור בקרב אניני טעם
כך מתים ה"גרנד אולד הוטלס". הפרא־פאלאס הוא רק עוד דוגמה להכחדתם של מלונות הפאר העצמאיים, בעלי אולמות הנשפים הריקים, החדרים העצומים, ריהוט הארט דקו ומיטות האפריון, המעליות הידניות ונברשות הענק. הם צצו בשלהי המאה ה־19 ובין מלחמות העולם בתוואי הנסיעה של קווי רכבת מפוארים כמו האוריינט אקספרס או על מסלולי הטיולים המאורגנים הראשונים שהציעה חלוצת חברות הנסיעות, תומס קוק. בניגוד לחוקי הטבע או הכלכלה, רק חלק קטן מהמבנים המרשימים האלה נקנו עד כה על ידי אחת מרשתות המלונאות חובקות העולם. הם ממשיכים לעמוד להם בין סניפי מקדונלד'ס ומלונות בוטיק, במעין מובלעת זמן שמשמרת עידן תיירותי אחר, ומאפשרים גם היום אירוח נסיכותי לכל פועל. למעשה, הם מאפשרים זאת רק היום. הרי בשנות השיא הם היו מיועדים לעשירים בלבד, והם הופכים לכאלה שוב ברגע שרשת מלונות כזו או אחרת מניחה עליהם את ידיה. דוווקא ההזנחה וההתפוררות הן שהפכו את המלונות האלה לאחד הסודות הכי שמורים בקרב תיירים אניני טעם.
בשנים האחרונות סוג כזה של חוויית תיירות זוכה לעוד ועוד מעריצים, ומעסיק עוד ועוד אתרים ברשת. חיפוש של "grand old hotels" בגוגל מעלה עשרות אלפי תוצאות, ובראשם ערך מיוחד ב־wikitravel המונה עשרות מלונות כאלו ברחבי העולם. הבלוג curious expeditions (שתמונות וציוצים שלו אפשר למצוא דרך גוגל) מוקדש כולו להחזרת מסורת הטיולים הישנה, על הגרנד הוטלס ומוזיאוני הטבע והמוזרויות שמשכו את תיירי המאה ה־19.
בעברית קשה למצוא תרגום למושג הזה, "גרנד אולד הוטל". התייר הישראלי נוטה לחבילות נופש שלא ממש מבחינות בין מלונות חסרי אופי או בין קלאבים־הכל־כלול, ובארץ כמעט שלא נשארו מלונות שהוקמו לפני קום המדינה. המלך דוד ואמריקן קולוני בירושלים יכלו אולי להיות כאלו, אלמלא היו מארחים בעיקר קהל דיפלומטי ומקפידים להתחדש ולשמור על רמה גבוהה. בישראל, כנראה, הטעם המקומי נוהה אחר החדש, וזרם התיירים הדל לא מאפשר את אורך הנשימה הדרוש כדי לשמר את המסורת הזו. אפשר, למשל, לדמיין את מלון פלטין בפינת הרחובות אחד העם ונחלת בנימין בתל אביב, אותו בניין משרדים עצום שהיה בשנות השלושים למלון הפאר הראשון בעיר, פועל גם היום כמלון רפאים, עם אותו הריהוט משנות השלושים, אותם המדים לנער המעלית, ואותו בית קפה שבו נערכים מדי שבוע ערבי קברט. אבל בישראל מלון לא תחרותי שכזה הוא חסר סיכוי.
בקהיר שאלתי את אנשי הווינדזור כיצד המלון המיושן הזה - כולו הדר מימי המלך פארוק שקירותיו מלאים תמונות של אורחי עבר כגון בני משפחת המלוכה הבריטית או חברי מונטי פייתון, נח לו במרכז העיר הישנה בין עשרות מצחצחי נעליים ודוכני קפה - מחזיק מעמד מול מלונות מודרניים מאובזרים הממוקמים על גדות הנילוס. הוא הסביר שבעיר חולפים כל כך הרבה תיירים שתמיד יהיה מי שיימשך פנימה, ושגם כך במלון עובדים לא יותר מעשרה אנשים.
גם ברחבי אירופה נותרו כמה עשרות פנינים כאלה, בעיקר במזרח אירופה ובאזורים לא מתוירים במערבה. אלא שכדי להספיק לבקר בהן צריך למהר - מדובר במסורת שלמה שזמנה קצוב. כתב "ניוזוויק" המאוכזב, שסקר את תנופת השימור שעוברת על איסטנבול, הפנה את קוראיו ההרפתקנים, אלה שרוצים לראות איך נראה באמת מלון פאר רדוף רוחות עבר, אל גרנד הוטל לונדרא, כמה מאות מטרים במעלה הרחוב של פרא־פאלאס. כבר ב־1892 התפרסם הגרנד הוטל במחיריו הזולים, ואתר האינטרנט שלו לוקח גם הוא בעלות על אירוחו של המינגוויי העיתונאי. גם בנאפולי, העיר שאוצרותיה הרומאיים היו נקודת הסיום בטיול הגדול של בני הבורגנות האירופית במשך מאות שנים, המצב דומה. בצמוד למבנה של גרנד הוטל פארקר'ס ההיסטורי, ששופץ ומציע כעת חדרים במאות יורו ללילה, הופתעתי למצוא בקיץ האחרון את בריטניק, מלון גדול מדי שקירותיו האדומים מתקלפים, ושנבנה לפני 120 שנה על גבי ארמון של נסיך שוויצרי. ליד הדלפק לא המתין איש, והסתובבתי בלובי הנטוש, מציץ לחדר כנסים ענק מעוטר פיתוחי עץ בסגנון אימפריאלי, בר עץ עתיק שגם בו לא נראו עקבות של ברמן, וחדר עצום, כגודלו של לובי במלון ישראלי סטנדרטי, שבו עמד מחשב ישן אחד ולידו מדפסת. על החדר שקיבלתי, שהיה גדול מהדירה שלי בתל אביב, שילמתי מחיר מגוחך של 450 שקל לחדר זוגי. את החדרים המפוארים והמתקלפים של המלון, שפועל כבר 120 שנה בבעלות אותה משפחה שוויצרית, ניקדו באותו שבוע פחות מ־20 תיירים.
תייר מיוחד עם בל בוי צמוד
הקסם של הגרנד אולד הוטלס הוא בדיוק מה שגוזל מהם השיפוץ, עם הפיכתם למלון פאר מן השורה - האבק. אלו עולמות מקבילים שבהם מתקיים עדיין זמן תיירותי אחר, לא מתועש, שנוסעים רבים חשים כיום ערגה אליו. מניפסט תנועת ה"סלואו טראוול" שפורסם בשנה שעברה במגזין "Hidden Europe" הכריז כי הגיע הזמן לחזור לטייל כמו נוסעי המאה ה־19, על גבי פרדות - טיול אטי, באוויר הפתוח, שלא ממהר להגיע אל היעד ולכבוש אותו אלא מאפשר שהות עצלה והיכרות ישירה עם כל שעל. ובאמת, חללי ההתרועעות העצומים של מלונות הז'אנר - חדרי אוכל מופרכים בגודלם, אולמות נשפים, מרחבי לובי עצומים וברים שמתאימים לעלילות ג'יימס בונד — מפנים את הזרקור מאתרי התיירות הנדושים, מחופשה בתחושת לחץ להספיק כמה שיותר, אל עבר תקופה שבה אנשים פשוט השתהו בדרך ובמקום ובין האנשים. המלונות הללו פשוט אינם מתאימים לתיירי נופשון, שמבקשים להתרוצץ בין אתרי החובה של העיר ואז להתרסק אל המיטה ולהתעורר בהשכמה טלפונית לעוד יום של התרוצצות.
למרות גודלם והפאר המופרך שעדיין ניכר בהם, הגרנד אולד הוטלס הם הדבר הרחוק ביותר ממלון חמישה כוכבים - במרביתם אין בריכה, ספא או פינת הפעלה לילדים, ואנשי הדלפק לא שמעו על המושג "תודעת שירות". על שידה בקומה החמישית של הבריטניק, למשל, שכב תפוח נגוס במשך שבוע שלם, ואיש לא טרח לפנות אותו משם. אחד מפקידי הקבלה של המלון סירב להזמין לי כרטיס לפומפיי מפני שהטיול שם הוא "בזבוז זמן תיירותי". תחת זאת הוא הציע לי לגשת למוזיאון הקטן בכנסיית סן סברו שבעיר העתיקה, שהתגלה כחוויה בלתי נשכחת. זה היה די נחמד, לגלות עובד מלון שאינו מתייחס אליך כ"כל־תייר" אלא כאדם שעשוי להיות בעל תחומי עניין דומים לאלה שלו.
לא מפתיע לגלות שמרבית התיירים אינם רגילים להתנהלות כזו. באתרים כמו tripadvisor.com מלונות הסוגה מקבלים בדרך כלל יותר ביקורות שליליות מביקורות מתפעמות, ומסגירים עד כמה התרגל הנופש המודרני לתפקיד התייר האלמוני שתפרו לו בתי המלון החדישים - תייר שמתעניין באותם הדברים שכל תייר מתעניין בהם, שמחפש את אותן האטרקציות ומבקש את אותו השירות. חלקם מתלוננים על היחס הצונן של הלבלרים, אחרים על ההזנחה של אזורים לא מנוצלים במלון או על ארוחת בוקר שאינה עשירה כפי שהורגלו. ובאמת, חלקים נרחבים מבריטניק בנאפולי, מווינדזור בקהיר או מגרנד הוטל לבוב באוקראינה עטופים בהדר של מוזיאון, עם חללים שלמים שלא ראו חדרנית מאז שנות השמונים. בבריטניק חדר המברקה נותר בדיוק כפי שהיה כשהעיתונאי האחרון הבריק ממנו ידיעה על סיום מלחמת העולם השנייה. בווינדזור אי אפשד לעלות לחדר - גם היום, בשנת 2010 - ללא נער המעלית, שתפקידו לסובב את הידית שמפעילה את המנגנון.
השיפוץ הורג את הקסם
לא רק הקצב הלא תעשייתי שמאפיין את ההסתובבות בפילים הלבנים הללו מחבר את מלונות הפאר הישנים אל תנועת תיירות אקו־לוקאלית עכשווית. גם המיקום עושה זאת. הגרנד אולד הוטל תמיד יהיה ספון, כלווייתן מסורבל, באזור שהיווה את מרכז העיר לפני יותר ממאה שנים. מרבית הערים הספיקו מאז להשתנות לגמרי, פיזית ודמוגרפית, מה שחושף את התייר הסקרן, ודווקא בלב בועת הזמן הזו, לשכונות מגורים ואופי החיים המקומיים העכשוויים. כך, הפרא־פאלאס ואחיו הקטן הגרנד הוטל לונדרא מצויים היום בשכונת מהגרים שאינה פופולרית בקרב תיירים מערביים. גם צמד מלונות הפאר הנפוליטאניים רחוקים מאזור המלונות המודרניים ודורשים הליכה בת 20 דקות, דרך שכונות מגורים בורגניות ומוריקות, עד למרכזי הקניות והבילוי.
גם בוורשה, פולין, אשר מתמרקת לקראת יורו 2012 ומתכוננת למעבר למטבע האירופי, אפשר עדיין למצוא מלון שמשמר את חוויית המסע הישנה. הבריסטול, שמככב בספריו של יצחק בשביס זינגר על העיר, הוא האתר הראשון שפקדתי בנסיעתי האחרונה לוורשה. כמו כל גרנד הוטל, גם הוא ממוקם היום הרחק ממרכז העיר המודרנית, ולכן אינו נחשב אופציה מועדפת על אנשי עסקים או תיירים חדורי מוטיבציה. בין הנברשות הגדולות, דלפקי העץ ומעליות הזהב אפשר לדמיין איך נראתה ורשה ההיסטורית, זו שיותר מ־90% מבנייניה נמחקו בחורבן הנאצי. בשנות השלטון הקומוניסטי היה המלון סגור למבקרים ובמשך עשרות שנים עמד מוקף פיגומים, ועל פי השמועה שימש מרכז לשירותי המודיעין הסובייטיים.
הבריסטול, כמו הפרא־פאלאס, הוא מקרה מעניין. בתחילת שנות התשעים הוא הושק מחדש כחלק מרשת מרידיאן, באירוע חגיגי בנוכחות מרגרט תאצ'ר. הוא שופץ כדי למשוך קהל עשיר, ואפשר לדמיין שעם המעבר ליורו הוא ימשוך אוליגרכים וידוענים. אבל עד כה, משום מה, המחירים בו לא עודכנו. הוא זול בהרבה ממלונות הפאר החדשים שצצו במרכז ורשה, ואפשר לשכור בו חדר משופץ בפחות מ־300 שקל ללילה. קל לדמיין כיצד נראה לפני השיפוץ, אבל הוא כבר אינו מאובק, אינו מסתורי, אינו רדוף רוחות. בלובי אפשר למצוא חנות עניבות וסיגרים, ואת החדרים תופסים יותר מדי תיירים אמריקאים. שמו החדש של המלון, לה מרידיאן בריסטול, מספר את הסיפור כולו - מלונות בריסטול צצו בתחילת המאה ה־20 כמעט בכל עיר גדולה באירופה ובמזרח הקרוב, אף שלא היה שום קשר קונגלומרטי ביניהם. השם בעל הניחוח הבריטי התקשר לפאר האימפריאליזם ותחביבי הקולוניאליזם, ושימש מעין תו תקן למלונות שביקשו למשוך את הרפתקני המערב. הצירוף לה מרידיאן כבר מעיד על סטנדרט של שירות לקוחות, ספר חוקים, אחידות כפופה לכללים. למרות האווירה האלגנטית והמחיר הקיבוצניקי, החלטתי לא לישון שם. משהו בבריסטול נעלם ולא ישוב עוד - טביעות האצבעות של כל המבקרים שישנו בו לפניי.
