יהלומים הם לנצח

אירוע התרמה לויצו, שארגן יו"ר העמותה עו"ד גדעון פישר, נערך ביום חמישי שעבר בבית המידות המפואר של ניר זיכלינסקי בסביון - שהגינה שלו בלבד, ללא שטח בריכת השחייה הענקית, היא בערך בגודל של גינה ציבורית בלב תל אביב. משך כל הנסיעה לסביון הבחנתי שצדי הדרך מלאים בפרסומות לפרויקט של הגינדים בשוק הסיטונאי בתל אביב, ובהמשך הערב ניסיתי להבין אם באמת יש גל עזיבה של תושבי סביון אל המגדלים בלב העיר. שאלתי את זיכלינסקי, והוא הסביר: "מי שעוזבים אלה המבוגרים, אנשים שהילדים שלהם כבר עזבו את הבית. אנחנו הצעירים נשארים".

יאיר סרוסי וישראל לנדאו צילום: אוראל כהן

בעוד אנחנו מדברים, הגיעו למקום ישראל ועופרה רייף עם שלמה שמלצר, אביה של עופרה. הם גרים ממש בשכנות, אבל באו ברכב. "למה ברכב?", שאלתי, ורייף השיבה: "עניין של הרגל. אתה מכיר את הרגישות אצלנו בבית למכוניות".

התעניינתי גם אצלם לגבי העזיבה לתל אביב, ורייף המשיך את הקו של זיכלינסקי: "דע לך שדווקא בתקופה האחרונה הגיעו לשכונה הרבה צעירים, שמוכנים גם להתפשר על בית של חצי דונם באזור החדש. רוב הבתים פה הם של דונם".

שאלתי אותו למה הוא קורא האזור החדש, והוא אמר שזאת השכונה החדשה שבונה לב לבייב. זיכלינסקי הוסיף: "היות שזה הפך למקום של צעירים, לא נראה לי שאנחנו נעזוב לגור במגדלים של תל אביב". כאילו כדי לתמוך בהם הופיע לפתע משום מקום ראש המועצה של סביון, מושיק ליפץ, ההוא מ"הישרדות", ואמר: "זוגות צעירים מעדיפים לגור פה בעיקר בגלל החינוך. אתה יודע שילדים פה ממשיכים ללכת לצופים עד גיל 18?". אמרתי לו שללכת לצופים עד גיל 18 זה חינוך גרוע, ושאלתי אותו למה הוא לא הצטרף ל"הישרדות אולסטארס". "דווקא הציעו לי להשתתף", גילה, "והציעו הרבה כסף, אבל פסלתי את זה על הסף כי יש לי חברה בשם אווה שעוסקת בסחר באינטרנט במט"ח, שזה סוג של הימורים, ואני לא רוצה להיות בספוט של התקשורת ושיכתבו על זה כל הזמן".

מימין ניר זיכלינסקי, רמי שביט וגדעון פישר צילום: אוראל כהן

בעוד אנחנו מדברים על מט"ח פנה יאיר סרוסי לעזוב את המקום. שאלתי אותו איך יכול להיות שהוא רק הגיע וכבר הולך, והוא ענה: "אני חייב לעוף, יש לי טיסה לארצות הברית וזה קשור למט"ח". אמרתי לו שאם כך זה כנראה חשוב. "אבל מה עם החתונה של הבן של ארז מלצר והבת של ישראל טראוב? איך תוכל להפסיד אותה?", שאלתי. והוא אמר: "איך ידעת שלשם בדיוק אני הולך?". "אז אתה לא טס?", שאלתי. "אחרי זה אני טס", הוא הסביר. לפני שיצא עוד הספיק לומר שלום לישעיהו לנדאו, שבנו יגאל הוא מבעלי רציו, שהסתבכה בפרשת הבורר מהעולם התחתון. שאלתי את לנדאו מה יש לו לומר על הפרשה שבה הסתבך הבן, והוא אמר: "איזו פרשה? אני לא מכיר". "אל תיתמם, מה יש לך להגיד?", שאלתי, והוא שב ואמר: "אני לא מכיר אף פרשה". "נו, טוב", אמרתי, "זיכרון זה דבר סלקטיבי". בנו הצעיר יובל לנדאו, לעומתו, התרגש מהשאלה, והלך להלשין עליי לאיזה מאבטח דמיוני, שמעולם לא הופיע.

על הבמה הופיעו ריקי גל והמאסטרו גיל שוחט במופע חד־פעמי ובאמת מרגש, ששילב בין שיריה המוכרים של גל ליצירות קלאסיות שניגן שוחט, אבל הפתעת הערב היתה ללא ספק זמרת האופרה שרון עזריאלי, בתו של דוד עזריאלי. היא הגיעה עם אחותה דנה, שאותה שאלתי איך היא מרגישה לנוכח האיום של חברת מליסרון, שנהפכת להיות חברת הקניונים הגדולה בישראל, והיא ענתה: "אני לא חוששת בכלל, זה שוק חופשי ותחרותי ואני בעד אתגרים". שרון עזריאלי הזמינה אותי להיכנס לסלון היפה של הווילה של הזיכלינסקים ולשיר איתה דואט על הפסנתר. שרנו יחד את "When I was Seventeen" של סינטרה והיה מדהים. כשסיימנו אמרה עזריאלי: "אני לא כמו ריקי גל. היא תוכל לשיר את השירים שלה בכל גיל, אבל באופרה הקול נהרס מהר. יש לנו קריירה קצת כמו של שחקן כדורגל". ואף שלא צריך לדאוג לה מהבחינה הכספית, התעצבתי מעט מדבריה.

את האירוע הנחתה שרון כידון, שענדה על צווארה שרשרת יהלומים בשווי 18 אלף דולר, והציעה אותה למכירה. איש מהקהל לא קפץ על המציאה, ורק אחרי שהסתיימה ההופעה הודיעה כידון כי בערב גויסו כ־600 אלף שקל, וכי גם התליון נקנה על ידי מישהי שביקשה לא להיחשף.