שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
שיזף רפאלי
ד"ר שיזף רפאלי פרופ' רפאלי הוא ראש המרכז לחקר האינטרנט באוניברסיטת חיפה לכל הטורים של ד"ר שיזף רפאלי

לא יכולתי שלא לשמוע אותך

מתברר שנולדנו לצותת לאחרים

שיזף רפאלי 10:2207.10.10

האם עלינו לחוש בושה כשאנו קוראים את העדכונים המצויצים בפרטי פרטים אינטימיים בטוויטר או פייסבוק?

 

כבר התלמוד קרא לאיסור בניית אוהלים "פתח מול פתח", כדי לשמור על צנעת הפרט של הגרים בתוך האוהלים. בימינו, בכל מדינות המערב ציתות לדברי אחרים ללא ידיעתם, הצצה למעשיהם והקלטתם נחשבים מעשה בעייתי ואפילו לא ראוי, על אחת כמה וכמה כשעושים שימוש בטכנולוגיה. אבל האם יש יוצאים מן הכלל?

 

הבלשן והפסיכולוג האמריקאי ג'ון לוק יוצא למסע מעניין בעקבות התנהגויות הציתות האנושיות, בספרו החדש "Eavesdropping: An Intimate History". ציתות, טוען לוק, הוא לא רק פעולה טבעית וחיונית, הוא גם אסטרטגיה חזקה להישרדות. השימוש שנעשה בכלי מעקב והאזנה על ידי ממשלות פולשניות, או על ידי עבריינים שמטרתם רווח כלכלי, מוכר לכל. אבל לוק מזכיר לנו מנהגי ציתות של הורים לילדים, ובני זוג לבני זוגם. הוא סוקר מסורות של תרבויות שונות הנשענות על האזנה לאחר. בלי לגלוש לעמדות קיצוניות ואבסורדיות, לוק עורך עבורנו רשימת סיבות המצדיקות את ההתנהגות של ציתות בהקשרים רבים. בהקשר הפוליטי, ציתות מוזכר לעתים תכופות ככלי המשמש בידי משטרים אפלים כדי לדכא את האזרחים. אבל ציתות הוא גם מנגנון בקרה עיקרי שהעם יכול להשתמש בו אל מול שליטיו. אפשר להיזכר בעניין זה במיקרופונים קולטים את נתניהו לוחש משהו על אוזנו של הרב כדורי, או את המיקרופון הפתוח שהכשיל את גורדון בראון בעת מסע הבחירות האחרון בבריטניה. בשני המקרים מדובר בציתות החושף לציבור דברים שהוא רוצה וצריך לדעת.

 

התיאבון והדחף לדעת מה קורה לאחרים, איך הם נוהגים, מהן תוכניותיהם, טבועים בנו באופן עמוק. המדרון החלקלק המוביל מקשב לעניין, ומשם לסקרנות ולמחקר ועד לחטטנות ומציצנות איננו בהכרח שלילי כולו. והדחף שבבסיסו של המדרון קיים גם בעולם החי. ציפורים מאזינות לציוצי בנות מינן כדי לשרוד. ציתות לאחרים תועד גם בניסויים שנעשו בקרב דגים ולטאות.

 

התיאבון והדחף לדעת מה קורה לאחרים, איך הם נוהגים, מהן תוכניותיהם, טבועים בנו באופן עמוק התיאבון והדחף לדעת מה קורה לאחרים, איך הם נוהגים, מהן תוכניותיהם, טבועים בנו באופן עמוק צילום: shutterstock

 

בחברות עתיקות חיו 20 או 30 איש ביחד בתנאים פתוחים מאוד. המגורים היו במעגל, והכלכלה היתה מבוססת על שיתוף בהישגי הציד. בניגוד מוחלט לאיסור "פתח מול פתח" במקורותינו, העדויות האנתרופולוגיות מספרות על כך שאנשים ישנו מחוץ לבקתותיהם ובחזיתן, כדי לאפשר לחברי הקבוצה לעקוב זה אחר זה. זה היה מנגנון האכיפה לשיתופיות, השיטה שנקטו כדי למנוע מפרטים לחמוס ולאגור לעצמם מזון שניצוד בחברותא. החשיפה הציבורית, שבימינו קוראים לה "שקיפות" או מציצנות, היתה מנגנון הפיקוח הכלכלי האוכף את השוויון.

 

הלוגיקה של לוק פשוטה, אבל מרתקת: מאחר שמעקב אחר האחר, האזנה וצפייה (וגם הרחה ומישוש) אובססיביים הם הדבר הטבעי, דווקא שלילת הציתות היא מלאכותית. ההאזנה לתקשורת והצפייה בהתנהגות של האחר, כלומר החטטנות, היו תנאי הכרחי ליצירת אמון ולבניית קשרים חברתיים.

 

לוק מנתח את המגמות ההיסטוריות של המצאת טכנולוגיות חוסמות ציתות. הקיר והמסדרון הומצאו כדי ליצור בידוד, וגם כדי להפחית את הצורך והדחף לצותת כל העת. דווקא הופעתן של טכנולוגיות שכאלה גרמה לאובדן אמון, עלייה בחרדות והחלשת הסולידריות החברתית.

 

בתקופות מאוחרות יותר, הציתות וההאזנה נהפכו לכלי בידי המעמד החלש יותר. נשים נחשבו למצותתות (ומרכלות) יותר מגברים. ילדים לומדים הרבה מאוד מהאזנה והצצה אלמונית למבוגרים שסביבם. משרתים היו ידועים כמעמד של מצותתים. הציתות הוא מפלטו של החלש, והפרטיות - פריבילגיה של המעמד השולט. יש לכך ביטוי רחב בספרות ובתיאטרון, הרוויים בעלילות האזנה בלתי חוקית.

 

אמר זאת היטב היצ'קוק, שהפך את ההצצה לבת אלמוות וחיונית ביצירת המופת שלו "חלון אחורי". "תשעה מתוך עשרה אנשים הרואים משהו אינטימי מחלון ביתם יישארו להביט", אמר, "רק מעטים יסיטו את הווילון כדי לא להסתכל. אז אולי אלה הם המוזרים?".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x