הפיתרון השפוי

הצעתו של פרופסור יוג'ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, לטיפול בשכר הבכירים, נראית הטובה ביותר מבליל ההצעות שהוגשו עד כה. הסיבה למחמאה הזו נעוצה ביכולת הישימות של התוכנית, שבבסיסה הקמת גופים בלתי תלויים שיקבעו את אמות המידה לשכר הבכירים. גם הקמת הגופים וגם האימוץ שלהם על ידי רשות ניירות ערך יכולים להיות זריזים, אם נתעלם מהפוליטיזיציה שעלולה להתלוות למהלך גדול שכזה.

החברות הציבוריות לרוב לא נוהגות לפרסם את עבודת ההכנה שעשו כשבאו לבדוק את מידתיות שכר הבכירים שלהן. הן מסתפקות בכמה משפטים סתומים על הבחינה המעמיקה ועל המסקנה האחידה כי בנסיבות העניין השכר שמוצע לשלם לבכיר הנו הוגן וסביר. באחת הפעמים שהצלחנו לקבל עבודה שכזו, שנעשתה בחברת תיא השקעותעל ידי אחד ממשרדי רואי החשבון המובילים, התוודענו לתהליך העבודה; בלשון המעטה -  לא התרשמנו: הבחירה בחברות שאליהן הושווה שכר המנכ"ל הייתה כמובן סלקטיבית, ותאמה באורח פלא את דרישתו של מזמין העבודה - הבעלים של החברה - שבמקרה, כמובן, שכרו נידון. יש להניח שהעבודה הלא רצינית הזו שכפלה את עצמה גם בחברות ציבוריות נוספות.

איך להשוות בין ביצועי מנכ"לים

מה דעתך על מניית תיא השקעות:

•  
•  
•  
•  
•  

קנייה חזקה

קנייה

המתן

מכירה

מכירה חזקה

הקמת גופים בלתי תלויים, כפי שמציע פרופ' קנדל, עשויה לשים סוף למדד היחיד שאליו מושווים ביצועי המנכ"לים: מדד הפרובינציאליות הלא יחסית. מספר החברות המקיימות ממשל תאגידי תקין בארץ מועט כמו גם מספר החברות הפועלות בתחום. השוואת שכרו של מנכ"ל חברת מזון לזה של חברת נדל"ן אינה רלבנטית. כן, גם אם שווי השוק של החברות דומה. וכאילו להוסיף חטא על פשע, ביצועי המנכ"לים בארץ, משום מה, אינם יחסיים כמעט בשום אופן.

אם מנכ"ל דהר על הייפ ענפי כזה או אחר, או היה בזמן הנכון ובמקום הנכון, הוא עשוי לראות כיצד נוחתים בחשבון הבנק שלו מיליוני שקלים רבים בלי שנאלץ לעשות שום דבר מבריק במיוחד. מדידת תגמול נכונה, שגם אליה מתייחס קנדל, היא העניין היחסי. אף שענין זה מופיע רק בהערת סוגרים, הוא אולי העניין הראשון שראוי שייבחן. אותם גופים שיוקמו יצטרכו לקבוע כללי השוואה, שיסתמכו על האקסטרה שהצליח מנכ"ל מסוים להביא לעומת המתחרה שלו, ולא על מספרים אבסולוטיים. זה נכון גם בזמנים קשים: מנכ"ל שיצליח להתחמק מסייקל שלילי בכלכלה או למזער את הסיכונים של החברה, בניגוד למתחרים שלו, ראוי לתגמול.

להתייחס גם לגאות וגם לשפל

גם נושא השקיפות נמצא בבסיס הפתרון שמציע קנדל. הוא לא באמת מאמין לכל הקשקושים של המנכ"לים במשק כי פרסום שכר הבכירים הוא הקטליזטור לזינוק הלא פרופורציונאלי בשכרם. כמו כן הוא מבקש לאשרר אחת לשנה את שכר המנכ"לים בחברות הציבוריות. מצד אחד זה רעיון טוב, שכן הוא ישים סוף לחוזים השמנמנים שנפרסים לאורך שנים ללא דיון מחודש. מצד שני זה רעיון רע, מכיוון שהוא מכתיב יחסים בין המנכ"ל לבין בעלי המניות שאורכם נמדד על בסיס שנת עסקים אחת. המגמה דווקא צריכה להיות הפוכה: בחינת שכר הבכירים לאורך תקופת זמן קצובות של שלוש עד חמש שנים, ובסופה חישוב אחד שמביא בחשבון את תקופות הגאות אך לא שוכח לשקלל גם את תקופות השפל.